קראתי בכל לב, בראשית א׳

וישלחהו מגן עדן

פעמיים בפרשתנו האדם מגורש ומיטלטל ממקומו: בפעם הראשונה כאשר הקב"ה מגרש את האדם מגן עדן אחרי חטא האכילה מעץ הדעת; בפעם השנייה קין הוא שמגורש כאשר מתברר שהוא רצח את אחיו את הבל. כבר במקרה הראשון הקב"ה אינו עומד באזהרתו. הקב"ה הזהיר את האדם "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". אולם בפועל הוא מקבל עונש אחר. מעתה "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". הגירוש מגן עדן אינו העונש אלא מטרתו למנוע את האדם מלאכול מפרי עץ החיים. כלומר, מניעה והרחקה ולא ענישה.

התורה אומרת "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים". הפסוקים הללו אינם מובנים בפשטם. נדמה שהקב"ה שלח את האדם באמתלה שיעבוד את האדמה מחוץ לגן עדן ולאחר שהאדם יצא ה' סגר את השערים ולא נתן לו לשוב. קודם הוא שולח את האדם וממנה אותו לשליחות מסוימת של עבודת האדמה שבחוץ ורק אחר כך הוא מגרש אותו.

האבן עזרא קורא את הפסוקים אחרת. לדעתו, כל "שילוח" הוא גירוש. כשם ששילוחין הם גירושין. ולכן אין לומר שהקב"ה שולח את האדם לבצע שליחות מחוץ לגן עדן. אלא יש לומר ששני הפסוקים הללו מתארים את הגירוש. אולם, אם השילוח הוא גירוש ועונש לאדם, יש לבחון מדוע הוסיף הקב"ה עונש זה על עונשו הראשון, ולבחון את פשרו.

החזקוני מציע: "וישלחהו — כדין רוצח בשגגה לפי כשהביא כך במקור הוא מיתה לעולם על אכילת עץ הדעת עדיין לא היה בו דעת ובינה". כלומר, שני עונשים הם על שני מעשים שונים: מוות על האכילה מעץ הדעת הראשון וגירוש על כך שהאדם המיט על כל ברואי העולם את גזרת המוות ודינו כרוצח בשגגה הנענש בגירוש ובטלטלה. הדברים מתיישבים עם עונשו של קין, שאף הוא נענש ב"כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ". הצעת החזקוני משונה מעט, שכן העונש ניתן לנרצחים כשם שניתן לרוצחם, אך היא מרתקת מבחינת ההצעה לראות במעשהו של אדם הראשון רצח של אנשים שטרם נולדו. על פי החזקוני כל קיומנו בעולם הוא קיום מטולטל, בצל המוות. החיים בעולם הזה הם מאחורי שערים נעולים ומחוץ לבית.

התולדות יצחק אינו מסביר כך. הוא מפרש כפי שהצענו קודם, שהשילוח היה אכן יציאה למשימה. "כמי ששולח שליח לעשות איזה שליחות". לפי דבריו, הקב"ה אכן התחכם לאדם הראשון ואמר לו שעליו לצאת מגן עדן למשימה. האלשיך מסביר מהי אותה משימה. "צריך לדעת מה העבודה הזאת, האם לחרוש שלחו?". לאלשיך ברור שהאדם לא נשלח לעבוד את האדמה במובן הפשוט של חרישה וזריעה. שכן הקב"ה מציין מפורש שהאדם צריך לעבוד את האדמה אשר לוקח משם. כלומר, שיש עניין באדמה ולא בעבודה דווקא. האלשיך מציע שהקב"ה שלח את האדם להקריב לו קורבן לרצותו, וביקש ממנו שילך מגן עדן למקום כפרתו, הר המוריה, ושם יוכל לרצות את הקב"ה. כי ממקום כפרתו הוא נברא. ואחרי שהאדם יצא מגן עדן כבר לא הייתה לו דרך חזרה. כשם שאישה שנשלחה מן הבית — חדלו נישואיה להתקיים בפועל, מתן הגט הוא רק חיזוק ותיקוף לאובדן הזוגיות ולתומם של יחסי האהבה והקירבה.

פרקי בראשית הראשונים בוודאי משקפים ומציגים לפנינו את יסודות התיאולוגיה היהודית. רש"י מחדד זאת בהצביעו על הקושי שבפתיחת התורה בסיפורי הבריאה וסיפורי האבות. אילו הייתה התורה רק ספר חוקים ואתיקה היה ראוי לפתוח אותה בפרשת בא. אולם התורה היא קודם כול ספר האמונה שלנו ובה מוצגים יסודות המחשבה היהודית. מהפירושים הללו עולה שישנם שני אופנים להסתכל על מציאות קיומנו בעולם שלאחר גן עדן, שני אופנים להסביר את בריאת האדם ואת פשר קיומו. על פי האופן האחד אנו מורחקים ומוגלים, יושבי חושך וצלמוות. במובן מסוים האדם מושלך לעולם. הוא נזרק אל מחוץ לדבר האמיתי ומגשש את דרכו באפֵלה. העולם הוא גורלו של האדם. האופן השני הוא לומר שאנו נמצאים כאן כדי למלא משימה של כפרה ותיקון. העולם הוא מקום כפרתנו. כל מכשול הוא הזדמנות לתיקון. והוא המקום שבו אנו יכולים לעבוד בו את עבודת ה' הנכונה. העולם הוא ייעודו של האדם.