קראתי בכל לב, מקץ א׳

אמונה וביטחון

למעלה מעשרים שנה לא פגש יוסף את אחיו ולא ראה את אביו. שנות ההתמודדות הקשות עם העבדות ואחר כך המאסר הממושך וחסר הרחמים, על לא עוול בכפו, מתוארים בתורה בצורה שהיא עובדתית כרונולוגית, כמעט יבשה: פסוקי התורה, כדרכם, אינם מגלים לנו את תחושותיו של יוסף, אין בהם הדים לבדידותו של יוסף, לחמלה עצמית, להתרפקות על זיכרונות העבר או לאבל על השנים האבודות.

בקטע קודם הסברנו כי יוסף מצוי בתוך חלומותיו. במשך כל הזמן הזה יוסף יושב ומצפה לראות כיצד יתגשמו וכיצד תלאותיו יובילוהו בסופו של דבר אל היעד. חלומות פרעה, פתרונם ובסופם הושבתו על כס השליטים במצרים היא כבר מימוש של החלומות. יוסף מבין ששנות הרעב שתבואנה בעוד שבע שנים, תהיינה שנות שלטונו, השנים בהן תודגש עליונותו. עד אז, בשלב הבינים הזה של שבע שנות השובע, יוסף בונה את מעמדו ומכין את עצמו למפגש עם אחיו ועם אביו.

באותן שנים של מילוי תפקידו, צבירת התבואה התבססות כבודו ומעמדו ובניית משפחתו, שנות ההמתנה והציפייה ל"הפי אנד", המתח מתכהה מעט. רק עם הולדת בניו נפערים להם סדקים שמבעדם מבצבצים ביטויים והדים להרהורים על הבית.

לבכורו קורא יוסף מנשה ולצעיר בניו הוא קורא אפרים. בשני השמות הוא מביא לידי ביטוי את התהליך שעבר בחייו. שם הבכור מנשה "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי", ואפרים "כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי".

רד"ק מסביר את השם מנשה:

"כי נשני": כל כך נתן לי ה' עושר וכבוד עד כי השכיחני כל עמלי שהיה לי משנמכרתי, וגם כל בית אבי השכיחני: ואת השם אפרים על הפריה "בארץ עניי": שהייתה לי מתחלה ארץ עניי ועתה הפרני הא־ל בה בבנים ובעושר ובכבוד.

לפי רד"ק, הולדת הבנים חושפת תחושה של המתקת דין. כעת, כשהמצב משתפר והולך, יוסף חש שהעושר וההצלחה מסייעים לו בשכחת השנים הקשות ואף מרככים את המרחק מן הבית. גם האדמה המקוללת הופכת עבורו לכר פורה ולמקור צמיחה. והנה, מכלל ההן ניתן לשמוע את הלאו: הלאו שהיה מנת חלקו שנים ארוכות. הלאו של שלילת הבית, גזלת הנחלה, הקרקע היציבה ובית הגידול, הלאו של הבדידות שבהיעדר משפחה, הורים, אחים ובנים, והקושי שבעמל ובהישרדות. הלאו של ההיעדר ושל ההזנחה וההדחה.

סבלו של יוסף לא בא מהיעדר מודעות לכוחותיו ולייעודו. לפי הסברנו הוא גם לא נובע מהממד האובייקטיבי של טלטלותיו. הקשיים הם דווקא תולדה של חוויית האמונה של יוסף. תודעת האמונה של יוסף בולטת מאוד. כבר בפותרו את חלומות שר המשקים והאופים יוסף מזכיר בשם ה' ואומר: "הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי". ולפרעה הוא מציע גם כן בלשון דומה "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". גם בקריאת שמות שני הבנים הקב"ה נזכר כמי שעומד מאחורי גלגוליו ומניע את חייו. הוא זה ש"נשני" והוא זה ש"הפרני". המשפטים הללו מבטאים את העובדה שיוסף חש שהקב"ה הוא המוליך אותו. כיוון שכך, אין הוא מובטח שה' יעזור לו דווקא כאן ועכשיו כאשר הוא עומד לפתור את חלום פרעה. אך גם ברור ליוסף, כאשר הצליח, שיד ה' בדבר.

את התודעה הזו של יוסף בין "לא־לוהים הפתרונים" לבין "הפרני א־לוהים" ניתן לתרגם לחוויה נפשית, ולהבינה באמצעות דברי הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק:

האדם המאמין, אשר חווייתו הדתית עמוסה מאבקים פנימיים וסתירות, הפוסח על שתי הסעיפים, בין דביקות בא־לוקים ובין ייאוש. שעה שחש כי נעזב על ידי הא־לוקים, ואשר משוסע בגלל הניגוד המובלט בין הערכה עצמית ובין התבטלות — תפקידו קשה היה מאז ימי אברהם אבינו ומשה רבינו איש האמונה הבודד, ירושלים תשנ"ב, עמ' 9.

האמונה היא גורם מטלטל. אדם המאמין באמת בא־לוהים קונו ויוצרו, יש בתודעתו תלות מוחלטת מתמדת. אדם כזה אינו יכול לעשות מעשה קל שבקלים מבלי לדעת שהצלחת המעשה תלויה ברצון ה'. הוא פותח את פיו לומר איזה רעיון ויודע שבלעדי ה' והנהונו, דבריו לא יישמעו. החיים של האדם המאמין מדודים ומדויקים. הם חיים של צעידה יד ביד. מידי פעם הוא לוחץ קצת כדי להיות בטוח שהיד עוד שם. לפעמים היד לוחצת מלמעלה וזו האות שצריך ללחוץ חזרה.

לחיים כאלה יש כל העת משמעות כפולה. מצד אחד, הם מלאים חיבוטים, תסכולים ונפילות: האדם מחפש כל העת את היד האוחזת. אם היא שם, הוא ממשיך ללכת. אם היא לא שם, כנראה אינו ראוי לה. אולי אבדה הדרך. תרגום התחושות להכרה הוא בשאלה הקיומית המטרידה מה ה' חושב עליך. האם הוא מרוצה. האם יש לו סיבה להמשיך ללוות אותך בדרכך הארוכה. האם יסייע בידך, או שמא יתייאש ממך. ההערכה העצמית מותנית כל הזמן ברצון ה'. וזו נועדה למפלה ולמפח עם כל חשש מעידה.

מצד שני, כל הדיון הפנימי הזה יש בו הכרה שאינה משתמעת לשתי פנים בפוטנציאל הטמון בו, באדם זה. כשהוא מרים את הראש ומסתכל לאחור הוא יודע בוודאות שמישהו מאמין בו. המבט הרחב והפרספקטיבה נוסכים בו תחושת בטחון וודאות. תחושת בטחון זו אינה מבטלת את ההכרח של להיות תמים עם ה'. של המבחן המתמיד והסערה הפנימית. רק למביט מן החוץ נדמה שיש סתירה פנימית בין שני העניינים. בין האמונה ובין הביטחון. בין ההכרה בערך לבין ביטול מוחלט וייאוש.

הסיפור הזה מצוי ומקופל בין דפי הפרשות שלנו. סיפור של אדם שכל כולו אמונה וכל כולו ביטחון. שספינתו מיטלטלת על הגלים המטאפיזיים הללו. המודד את חייו מנקודת מבט חיצונית למאורעות במציאות. שסיבתם אינה הסיבה הנראית לעין של חולין. מתוך מודעות עצמית גבוהה למתרחש ולמתרחש בנפשו.

בכיו של יוסף בסוף הפרשה, עם ההתוודעות לאחים, מקפל בתוכו גם את כל זה. את עוצמת הצער והסבל עם עוצמת ההבנה שהכול מה', את ההחמצה אך גם השגב, את הגעגועים אך גם את התודה.