קראתי בכל לב, נח א׳

« קראתי בכל לב Bereshit 6 קראתי בכל לב Noach 2 »

5 סנהדרין פתח ↗

וְהִיא נִתְעַבְּרָה מְעוּמָּד. דָּבָר אַחֵר: שַׁלְתִּיאֵל – שֶׁנִּשְׁאַל עַל אָלָתוֹ אֵל. זְרוּבָּבֶל – שֶׁנִּזְרַע בְּבָבֶל. וּמָה שְׁמוֹ? נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה שְׁמוֹ. יְהוּדָה וְחִזְקִיָּה בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא הֲווֹ יָתְבִי בִּסְעוּדְתָּא קַמֵּי רַבִּי, וְלָא הֲווֹ קָא אָמְרִי וְלָא מִידֵּי. אֲמַר לְהוּ: אַגְבַּרוּ חַמְרָא אַדַּרְדְּקֵי כִּי הֵיכִי דְּלֵימְרוּ מִילְּתָא. כֵּיוָן דְּאִיבַּסּוּם, פָּתְחוּ וַאֲמַרוּ: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ שְׁנֵי בָּתֵּי אָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ הֵן: רֹאשׁ גּוֹלָה שֶׁבְּבָבֶל וְנָשִׂיא שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל״. אָמַר לָהֶם: בָּנַיי, קוֹצִים אַתֶּם מְטִילִין לִי בְּעֵינַיי? אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּיא: רַבִּי, אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ. ״יַיִן״ נִיתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת, וְ״סוֹד״ נִיתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת. נִכְנַס יַיִן – יָצָא סוֹד. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חִסְדָּא: דָּרֵשׁ מָרִי בַּר מָר, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁקֹד ה׳ עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי צַדִּיק ה׳ אֱלֹהֵינוּ״? מִשּׁוּם דְּצַדִּיק ה׳ – ״וַיִּשְׁקֹד ה׳ עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ״? אִין, צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל שֶׁהִקְדִּים גָּלוּת צִדְקִיָּהוּ וְעוֹד גָּלוּת יְכׇנְיָה קַיֶּימֶת. דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּגָלוּת יְכׇנְיָה: ״הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף״. חָרָשׁ – כֵּיוָן שֶׁפּוֹתְחִין, הַכֹּל נַעֲשׂוּ כְּחֵרְשִׁין. מַסְגֵּר – כֵּיוָן שֶׁסּוֹגְרִין בַּהֲלָכָה, שׁוּב אֵין פּוֹתְחִין. וְכַמָּה הָיוּ? אֶלֶף. עוּלָּא אָמַר: שֶׁהִקְדִּים שְׁתֵּי שָׁנִים לִ״וְנוֹשַׁנְתֶּם״. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: שְׁמַע מִינַּהּ, ״מְהֵרָה״ דְּמָרֵי עָלְמָא תַּמְנֵי מְאָה וְחַמְשִׁין וְתַרְתֵּין הָווּ. לְפִיכָךְ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אָדָם יְחִידִי נִבְרָא, וּמִפְּנֵי מָה? שֶׁלֹּא יְהוּ מִינִים אוֹמְרִין ״הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמַיִם״. דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הַצַּדִּיקִים וּמִפְּנֵי הָרְשָׁעִים, שֶׁלֹּא יְהוּ הַצַּדִּיקִים אוֹמְרִים ״אָנוּ בְּנֵי צַדִּיק״, וּרְשָׁעִים אוֹמְרִים ״אָנוּ בְּנֵי רָשָׁע״. דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הַמִּשְׁפָּחוֹת, שֶׁלֹּא יְהוּ מִשְׁפָּחוֹת מִתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ. וּמָה עַכְשָׁיו שֶׁנִּבְרָא יָחִיד מִתְגָּרוֹת, נִבְרְאוּ שְׁנַיִם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִין וּמִפְּנֵי הַחַמְסָנִין. וּמָה עַכְשָׁו שֶׁנִּבְרָא יְחִידִי גּוֹזְלִין וְחוֹמְסִין, נִבְרְאוּ שְׁנַיִם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וּלְהַגִּיד גְּדוּלָּתוֹ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן, לְהַגִּיד גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכוּלָּן דּוֹמִין זֶה לְזֶה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טוֹבֵעַ כׇּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ״. וּמִפְּנֵי מָה אֵין פַּרְצוּפֵיהֶן דּוֹמִין זֶה לָזֶה? שֶׁלֹּא יִרְאֶה אָדָם דִּירָה נָאָה וְאִשָּׁה נָאָה וְיֹאמַר: ״שֶׁלִּי הִיא״. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר״. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָדָם מִשְׁתַּנֶּה מֵחֲבֵירוֹ: בְּקוֹל, בְּמַרְאֶה, וּבְדַעַת. בְּקוֹל וּבְמַרְאֶה – מִשּׁוּם עֶרְוָה, וּבְדַעַת – מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִין וְהַחַמְסָנִין. תָּנוּ רַבָּנַן: אָדָם נִבְרָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּמִפְּנֵי מָה? שֶׁלֹּא יְהוּ מִינִים אוֹמְרִים: שׁוּתָּף הָיָה לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. דָּבָר אַחֵר: שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו, אוֹמֵר לוֹ: יַתּוּשׁ קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַמִּצְוָה מִיָּד. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַסְּעוּדָה מִיָּד. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁבְּנָהּ פַּלְטֵרִין וְשִׁיכְלְלָן, וְהִתְקִין סְעוּדָה, וְאַחַר כָּךְ הִכְנִיס אוֹרְחִין. שֶׁנֶּאֱמַר: ״חׇכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ. שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת.״ ״חׇכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ״ – זוֹ מִידָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבָּרָא אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בְּחׇכְמָה. ״חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה״ – אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. ״טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ״ – אֵלּוּ יַמִּים וּנְהָרוֹת וְכׇל צוֹרְכֵי עוֹלָם. ״שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא״ – זֶה אָדָם וְחַוָּה. ״עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת״ – רַבָּה בַּר בַּר חָנָה רָמֵי: כְּתִיב ״עַל גַּפֵּי״, וּכְתִיב ״עַל כִּסֵּא״. בַּתְּחִלָּה – עַל גַּפֵּי, וּלְבַסּוֹף – עַל כִּסֵּא. ״מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי פִּיתָּהוּ לָזֶה? אִשָּׁה אָמְרָה לוֹ. דִּכְתִיב: ״נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב״. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִכׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ הוּצְבַּר עֲפָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גׇּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי ה׳ עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכׇל הָאָרֶץ״. אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אָדָם הָרִאשׁוֹן

9 יבמות פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״, אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: שְׁתֵּי הַבְרָכוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ לִי לְהַבְרִיךְ בְּךָ: רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית. ״כֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה״ — אֲפִילּוּ מִשְׁפָּחוֹת הַדָּרוֹת בָּאֲדָמָה אֵין מִתְבָּרְכוֹת אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. ״כׇּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ״ — אֲפִילּוּ סְפִינוֹת הַבָּאוֹת מִגַּלְיָא לְאַסְפַּמְיָא אֵינָן מִתְבָּרְכוֹת אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל.

1 מחריב ובונה

2 הלמות הפטיש של בניית התיבה הדהדה בעולם במשך מאה ועשרים שנה. מאה ועשרים שנה קדמה התיבה לחורבן. התיבה היא בעת ובעונה אחת זכר לעולם שחרב ותשתית לעולם אחר וחדש. התיבה, כספינה המפליגה לעולם חדש, היא מיקרוקוסמוס של תהליכים היסטוריים שלמים, דפוס חוזר ונשנה בעולם. הגאולה והבניין החדש תלויים בחורבן העולם הישן. תחושת האסון הקרב מכילה בתוכה את ניצני הגאולה שכבר מהדהדים חרישית בעולם, ואוזניים רגישות גם שומעות.

3 הקבה בונה עולמות ומחריבן". ודוק, לא בעבר, בפרהיסטוריה, אלא בהווה. הרעיון של חורבן הישן וגאולת החדש אינו חידוש של נח. המלבי"ם מסביר שכאשר ברא הקב"ה את האור הוא אומר עליו "כִּי טוֹב", כלומר: "שלא יצויר שתהיה הויה חדשה רק על ידי חורבן הצורה הראשונה". הקב"ה טבע בעולם את המעגליות הזו. חורבן ובנייה וחורבן ובנייה. החורבן הוא קשה וההיעדר — אבל ואובדן. בכל זאת, בסוף התהליך הבריאה כולה מתעלה למדרגה גבוהה יותר. ועל כך נאמר "כִּי טוֹב" בראשית א, ד.

4 לפני שירדו ישראל למצרים וחרב בית יעקב, נשבה יוסף והורד לשם. לפני שעבוד מצרים, נמשה משה גואל ישראל מן המים.

5 הפסוק בדניאל מתאר: "וַיִּשְׁקֹד ה' עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי צַדִּיק ה' אֱלֹהֵינוּ" דניאל ט', יד. הגמרא בסנהדרין שואלת כיצד ייתכן שהרעה שה' מביא עלינו נחשבת לו לצדקה. ומשיבה שצדקה עשה עמנו ה' כשהביא עלינו את גלות צדקיהו בטרם זמנה, בעוד גלות יכניה קיימת. גלות יכניה הקימה וקיימה תשתית תורנית בבבל. כשיבואו הגולים החדשים לבבל, תלמידי החכמים מן הגלות הקודמת כבר ימתינו להם ללמדם ולקיים מרכז רוחני חדש. הספינה כבר שלוחה לפניהם סנהדרין לח ע"א.

6 הסיפור על ספינת ארבעת השבויים, תלמידי החכמים שהובלו בסוף המאה העשירית כשבויים בידי שודדי ים עד שנפדו בקהילות שונות, בין אם אגדה הוא ובין אם מציאות, מבוסס על האתוס הזה של הספינה המשולחת על פי ה' לבנות את עולם התורה בִּמקום זה העתיד להיחרב. ובעוד רב האי גאון יושב על כסאו וישיבות הגאונים נדמות כעומדות בתפארתן, כבר עולים וצומחים מרכזי תורה חדשים בקירואן, צפון אפריקה, מצרים וספרד.

7 הדברים הנכונים לעולם התורה המתחדש נכונים ביחס לתנועות עמים, לתקומת אימפריות ונפילתן, למשטרים ולרעיונות, לשינויים בחוק ובמוסר.

8 גם ספינות מבשרי הציונות והרצל הפליגו לארץ ישראל בתקופה של שגשוג. קודם להפלגתן התעוררו בעולם שאלות של לאומיות. במקביל, התעוררו שאלות הנהגה וחברה בתורה ובהלכה. כל זאת הרבה לפני שאירופה חרבה ונזדעזע העולם.

9 הגמרא ביבמות קובעת ש"אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל" סג ע"א. התנודות בעולם, סירות ההצלה, אינן נשלחות אלא בזכות ובשביל עם ישראל ותחייתו.

10 ר' צדוק מעמיק ומסביר שהעולם מזדעזע לצורך עם ישראל, ועם ישראל מתעורר להתחדש בתורה.

11 התורה היא מפת העולם... דישראל הוא עצמו אור התורה... כפי ההתחדשות שבנפשות מישראל בכל דור, כן התחדשות העולם באותו זמן... וכמו שהנפשות משתנות מדור לדור כן התורה. ועל פיהם נתחדש גם כן עניינים בעולם צדקת הצדיק, אות צ.

12 על פי ר' צדוק, אין להבחין בין התופעות המדיניות לתופעות המתרחשות בעולם התורה. כשמתעורר כוח חדש בעולם הרי זה סימן להתחדשותו של עם ישראל. ובסופו של דבר זהו אות להתחדשות התורה ולגילוי רובד חדש ופנים הטמונות בה שלא נגלו עד עתה. לשיטתו, כל התופעות כרוכות אלו באלו, התנועות ההיסטוריות והמהפכות הרעיוניות כולן נולדו כדי לגאול חלק רדום בתורה. "וממצב העולם בכל דור נוכל להתבונן על מצב נפשות ישראל שבדור וכן על מצב התורה שבפיות תלמידי חכמים האמיתיים שבאותו דור". המתבונן במבט רחב מן החוץ פנימה יראה ויצפה את כיוון ההתקדמות של התורה, את מחויבותה החדשה, בעקבות שיבת ציון, להתיחס לשאלות של לאום וחברה.

13 באותו אופן, מהפכות חברתיות של צדק כמו אלו שבימינו, הן ספינה המגיעה לחופנו שמטרתה לעורר את רעיונות הצדקה שבתורה ולהשיב לתחייה את החשיבה המוסרית ואת ערכי האחווה.

14 אם כנים דברינו, מתברר שהתיאור של נח כאיש צדיק תמים — "בדורותיו", מכוונת לכך שנח מילא את משימת דורו, לגנאי או לשבח.

15 לגנאי — מפני שזו המשימה המדויקת אך רק לדורו. אחר כך תתפתח משימה חדשה, בחירת אברהם, שהיא, במידה מסוימת, חורבן האומות ותקומת עם ישראל באר הגולה, באר רביעי, טז וכן הלאה על זה הדרך.

16 ולשבח — מפני ההתפעלות מן היכולת להסתכל קדימה, מעבר לחמס הדור ולשפלותו, ולראות את התיקון. את האפשרות לחידוש ויצירה, אפילו אם 'בדורותיו' כבכל דור, קשה לזהות את האור המפציע ועיינו קהלת רבה, ג.

17 ולסיום, מעניין להקביל את התהליך המתרחש במישורים ציבוריים וחברתיים, לחוויות האישיות והפרטיות. לידה, לדוגמה, כמודל של יציאה מן המים. בקיעת חדש מתוך ישן. כך גם בחוויות המטלטלות שכל אדם חווה בחייו בהקשרים שונים, במצבים של התפוררות השיגרה. הלקח האישי מהחידושים והתפניות האלה במציאות, הכללית או הפרטית, הוא לא לחוש רדוף, אלא לנוע בשמחה וברצון אל ההתחדשות ולהיאחז בביטחון בנקודה האחת היציבה תמיד: הקב"ה.

« קראתי בכל לב Bereshit 6 קראתי בכל לב Noach 2 »