קראתי בכל לב, אחרי מות ב׳

אכילת בשר

נחלקו הפרשנים בפירושה של הפרשייה העוסקת בשחיטה באוהל מועד. הקריאה הפשוטה מלמדת שאסור לשחוט בשר שאינו מיועד להקרבה:

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן, וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם י״ז, ג–ה.

נחלקו ראשונים באיזה בשר מדובר. לפי הרמב"ן מדובר בכל בשר: חולין והקדש, ואילו לפי רש"י "במוקדשין הכתוב מדבר". לדבריו הפרשה כולה נאמרה באשר לבעלי חיים שכבר הוקדשו על ידי בעליהם והם מיועדים להקרבה. רק עליהם אומר הכתוב שנאסר להקריבם בחוץ. ומכאן למדנו על איסור "קדשים בחוץ".

בספר דברים, בפרשת ראה, נאמר במפורש שיש להבחין בין בשר הקודשים שאסור להקריב בחוץ, אלא רק במקום שאותו יבחר ה', והותר במפורש לאכול בשר תאווה "בכל שעריך". כלומר, בשר שאינו מוקדש, הותר באכילה בכל מקום:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ . רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל דברים י״ב, יג–טו.

רש"י, בעקבות הספרא, סובר שאין סתירה בין שתי הפרשיות, הפרשה בויקרא כלל לא התייחסה לבשר תאווה אלא לבשר שכבר הוקדש ואמור להיות מוקרב. הרמב"ן לעומתו סובר שיש סתירה ביניהן, והוא מיישב אותה בקביעה כי בכניסה ארצה התחולל שינוי הלכתי, ואף שבמדבר הותר בשר בדרך של הקרבה בלבד, הרי שעם הכניסה לארץ הותר לאכול גם בשר "תאוה" בכל מקום:

כי אף על פי שיתיר בשר תאווה כשירחיב השם גבולם מפני שאינם במקום המקדש לא יתיר כן במדבר אפילו חוץ למחנה, לפי שאינם רחוקים מן המזבח כאשר יהיו בארץ שירחיב השם גבולם כי אז יתיר להם בשר תאוה רמב"ן לפרשתנו.

הרמב"ן סובר שהביאור שלו נמצא בפשט הפסוקים בפרשת ראה, שם נאמר במפורש שהסיבה להיתר בשר תאווה הוא ההתפשטות של מרחבי המחיה.

כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר דברים י״ב, כ.

במחנה ישראל במדבר אפשר לדרוש הבאת כל בשר להקרבה בטרם אכילתו. בארץ מדובר בנטל שימנע כליל את האפשרות לאכול בשר. שיטת רמב"ן מבוססת על המדרש שאף הוא מציע לקרוא את הדברים שבפרשת אחרי מות כהוראה המתאימה לזמנה — מחנה ישראל במדבר. שם אכן נאסר כל בשר שאינו מוקרב. וכי מדובר בהוראה ששונתה עם הכניסה לארץ רק שם הותר לאכול בשר חולין. ולהיתר זה מתאימה ההוראה שבחומש דברים. וזהו מדרש האגדה שעליו מתבסס הרמב"ן:

רבנין אמרין: הרבה דברים אסר אותן הקדוש ברוך הוא וחזר והתירן במקום אחר, תדע לך אסר הקדוש ברוך הוא לישראל לשחוט ולאכול עד שיביאנו פתח אהל מועד... וכאן חזר והתירו להם שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת... דברים רבה, ד.

מה הרקע להבדלים בין גישות הראשונים ובין המדרשים שעליהם הם מתבססים? מדוע האחד בוחר להצביע על סתירה ולהשאירה על כנה והאחר בוחר לטשטש אותה וליישב את הפער בין הפסוקים?

אפשר לומר שההבדלים קשורים לפרשנות המקרא בכלל, אך ניתן לראותם כביטוי של מחלוקת לגבי אכילת בשר. שתי הגישות מציגות שתי עמדות שונות באשר ליחס שבין הקרבה ואכילת "בשר תאווה" אכילה לצורך אכילה, ולא כתוצאה של הקרבה. לדעת רש"י, מאז ומעולם היה מותר לאכול בשר תאווה במקביל לאפשרות של ההקרבה. לעומת זאת, לדעת הרמב"ן היתר בשר תאווה הוא מאוחר, ונולד בדיעבד מפני חוסר האפשרות להגיע לבית המקדש לצורך אכילת בשר בכל סעודה וסעודה בארץ שאינה כגודלו של המחנה במדבר.

למחלוקת הזו יש משמעות ביחס לעצם אכילת הבשר, לחזון הצמחונות והשלום. אבל מעבר לכך היא נוגעת גם לתפיסת ההקרבה במקדש.

לדעת רש"י מדובר באפשרות של חול לעומת קודש. האדם רשאי לבחור במעשיו לעשות אותם בדרך הפשוטה ויש לו תמיד הדרך גם לקדש את החול, ואפילו את אכילת הבשר.

הרמב"ן מבין אחרת. ההקרבה, לדבריו, היא האפשרות המומלצת היחידה לאכול בשר, לכתחילה. יש נימוס מסוים בכל אכילה שדורש לנהל אותה דרך המקדש כשם שכל אכילת פירות מחייבת הפרשת תרומות ומעשרות. זה לא עניין של קדושה, זה עניין של דרך ארץ. הידיעה הברורה שכל מה שאני אוכל או עושה יש לו כללים מתוקנים לעשייתו. זה לא רק המצווה והאיסור, ולא רק ההבדל בין קודש לחול, זו הנהגה. ההגעה לארץ ישראל, הרחבת הגבולות, ההתרחקות מן הקודש, יש בהן ממד חיובי של נוחות ועצמאות אבל ככל פיזור יש בהן גם שחרור מכבלים של מוסכמות — גם מוסכמות דתיות. קל יותר לחטוא כשרחוקים מהבית, ואין פוקחים עליך עין. לאכול בחוסר נימוס ובניגוד לכללים, לעשן סמים בהודו וכדומה. הכניסה לארץ במקרה הזה יוצרת ריחוק מהמרכז, בעוד שבמדבר הכול היה ריכוזי ומושגח ונתון בקירבה קבועה למקום הקודש.

אלא שכנראה אין מנוס מהריחוק־שחרור הזה הוא צורך של הנפש, ומתאים להוויה החדשה של החיים בארץ.

אך ניתן להסביר את שיטת הרמב"ן גם בדרך הפוכה, לאור הסוגיה בזבחים קז ע"ב. הסוגיה דנה בשאלה אם מי שמקריב בימינו קורבן מחוץ למקדש חייב כמקריב קודשים בחוץ, ומביאה מחלוקת בין ר' יוחנן וריש לקיש. הגמרא תולה את מחלוקתם בשאלה אם מקום המקדש התקדש לנצח או שקדושתו בטלה, אך על הכול מוסכם שאם קדושת המקדש בטלה, בטל איסור קודשים בחוץ. אין פנים וחוץ יותר. מחלוקת האמוראים חושפת אפשרות שלפיה כל אכילת 'חוץ' יכולה להיות למעשה קודשים. משבטל המקדש, הפך כל העולם במה לקדושה. ואולי לכך רומז הרמב"ן. אכילת חולין בארץ מתוך הרחבת גבולות, היא ישיבה בחצר בית ה', ואף מחוץ לגבולות הארץ הקדושה מתפשטת. אכילה נכונה בשחיטה יכולה להעלות את אכילת החולין למעלת הקורבנות בשעתם.