קראתי בכל לב, כי תשא א׳

1 כי קרן עור פניו

2 פניו הקורנים של משה עוררו את לב העם ליראה גדולה. התורה מספרת כי משה לא היה מודע כלל לפניו המאירים ולסיבת ההירתעות ממנו: "וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו". תיאור הערך המוסף — רוחני בטיבו, אך ניכר לעין, עורר את תשומת ליבם של פרשני המקרא לדורותיהם ואף אתגר את עולם האומנות. הרצון להבין או לצייר את פני משה הקורנות היווה מקור לעיסוק בשאלת מהותה, משמעותה ומקורה של אותה הארת פנים.

3 אחד המדרשים מונה את ה'קרניים' — עשרה במספר — שניתנו לעם ישראל במהלך ההיסטוריה. בתוכם קרנו של האיל מן העקדה ו'קרנו' של עם ישראל "וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ" ועוד. המשותף לקרניים הללו הוא הבולטות שלהן, היותן סמל להשראת שכינה ומקור כוח ועוצמה. על פי המדרש, אותן קרניים נלקחו מעם ישראל וניתנו לאומות העולם, ולעתיד לבוא מובטח לנו "כָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק". קרני הרשעים יושבו לידינו. באמצעות איסוף ה"קרניים" המדרש מתאר נקודות שיא בהיסטוריה היהודית, שיאים של קירבת ה' ושל גאווה לאומית ולצידן — נקודות שפל, תחושת הגלות שבה שרוי עם ישראל, אובדן ימי הזוהר, מתוך תקווה להשבתם מדרש תהילים ע״ה, ה.

4 המחשבה שאותן קרניים הן מתת הא־ל, ברצותו נתנן לנו וברצונו לקחן מאיתנו ונתנן להם, יש לה ביטוי גם במאמר חז"ל הבא:

5 אמר רבי חמא ברבי חנינא: הנותן מתנה לחברו אין צריך להודיעו, שנאמר שמות לד ומשה לא ידע כי קרן עור פניו ביצה טז ע"א.

6 מסיפור הארת פניו של משה מביאים חז"ל ראיה לכך שהנותן מתנה אינו צריך להודיע עליה למקבל. אגב אורחא נמצאנו למדים שקרינת הפנים היא מתנה שזכה בה משה: מדבריהם של חז"ל עולה שהארת הפנים היא אות משמיים, סימון ייחודי שנטבע במצחו של משה שנועד לייחד אותו משאר בני האדם. גם במדרש רבה אותה הארה מתפרשת כשכר על שמשה לא זן את עיניו ממראה הסנה ונמנע מליהנות מן השכינה ויקרא רבה, כ.

7 לפי המדרשים, השינוי במראהו של משה מסמל את היותו נבחר. הוא מתהלך כמי שניתן כתר מלכות בראשו. אולי, צריך אף למצוא צידוק לבחירה זו כדי להסביר אותה כשכר על הנהגותיו.

8 גדולי החסידות, לעומתם הלכו בדרך שונה:

9 ר' אלימלך מליז'נסק מסביר שהארת הפנים היא התלהבות האש שבקרבו של משה:

10 דהצדיק המדבר עם אדם דברי קדושות ויראת ה' אזי בא לו ההתלהבות גדול בלבו ויאיר פניו באור גדול מהתלהבות אש אשר בקרבו וכל זאת לא ידע משה בעצמו אם יש לו התלהבות כלל וזהו בדברו אתו, רצה לומר כשהיה איזה אדם מדבר עם משה דברי קדושות נועם אלימלך, כי תשא.

11 לדברי הנועם אלימלך, ובניגוד לעמדת המדרשים שהזכרנו, רוממותו של משה איננה נובעת ממקור עליון — מדובר בתכונה פנימית ובתסיסה אנושית. כוחו של משה נרכש דווקא מתוך דיאלוג עם העם ועם המציאות, ומתוך הכורח המתמיד להורות את תורת ה'. הבדל הנוסף הוא בכך שאין מדובר בהתנשאות קבועה, אלא בכישרון רדום התלוי בהצתה.

12 בחסידות הדמות הזו מזוהה עם הצדיק. הצדיק הוא הצינור לדבר ה' המתווך לפשוטי העם, ולמי שאינו מסוגל להגיע לרמות הגבוהות של השראת שכינה, את דבר ה'. היכולות הבסיסיות של הצדיק גבוהות משל שאר בני האדם, אבל אור הפנים אש הקודש וחציבת האמת אינם מתלבים אם לא מתייעצים איתו, או אם הוא ספון בעולמו הפנימי ואינו מעורה בלבטים, בקשיים ובריחוק שחווים מבקשי תורתו.

13 מתוך כך ניתן ללמוד גם על החוויה ההפוכה. החוויה של רב ומורה שאין לו תלמידים, או של מי שתלמידיו אינם מודעים לכוחם החשוב ולתפקידם. שאינם מכירים ביכולתם לעשות "שימוש" ברבם על מנת ללמוד ממנו ולהפיק ממנו את המיטב האפשרי. במקרים כאלו נוצר שיתוק ונסתמים צינורות השפע. במקום הארת פנים נעכר המראה ובמקום חילוץ רעיונות, הם צוללים למעמקים. במקום להוות מקור השראה ויראת רוממות נדמה הצדיק לתלמידיו כמשא וכנטע זר.

14 ההסבר החסידי הזה מבאר היטב מדוע משה לא ידע שקרן עור פניו. קרינה זו מקורה במעמקי הנפש, במקום שאין לאדם עצמו גישה אליו לולא המאמץ שמתרחש רק בעקבות דיאלוג עם החוץ. לא זו אף זו,בכל פעם כשהכוחות הללו נשאבים ומוצאים מן הכוח אל הפועל, הם מדויקים בהתאמתם לצורכי התלמידים ומוגבלים על פי כוחם של אלו. לכן הצדיק חש את מוגבלות יכולותיו, ואילו התלמידים ורואי פניו נפעמים מן הדיוק והיופי שבדבריו המעידים על חכמת ה' שבקרבו. התביעה מן הציבור להוציא לפועל את הכוחות הטמונים בידי המנהיגים עד שהארת פניהם תורה על צחצוח הכלים של הדור כולו — היא עיקר דברי ר' אלימלך והלקח המתבקש מהם.