קראתי בכל לב, שמיני ב׳

1 התורה המדברת

2 ביקשתי ממנה, ספרי לי מאותם הדברים הטובים. שהתה שעה קלה ואמרה: במה אפתח? אתחיל בימי ילדותי. כשהייתי תינוקת פטפטנית הייתי. ממש מקימה ועד לשכיבה לא פסק פטפוט מפי. היה זקן אחד בשכנותי. אמר לאותם שהיו שמחים על פטפוטי חבל על תינוקת זו, אם היא מבזבזת על דבריה בילדותה, מה ישתייר לה לזקנתה. נפל עלי פחד ויראתי שמא למחר אני אילמת. לימים ירדתי לסוף דעתו של הזקן שלא יוציא אדם בזמן מועט מה שנקצב לו לכל ימי חייו. הרגלתי עצמי לבדוק כל מילה אם צריכה שתיאמר ונהגתי קימוץ בדיבור. ומתוך שנהגתי קימוץ בדיבור נשתייר לי אוצר של דיבורים, האריכו לי שנותיי עד שאגמור אותם הדברים שקצובין לי תהילה, ש"י עגנון, עמ' 17.

3 לא רק שנותיו של אדם קצובות לו אלא אף מספר המילים, טוענת תהילה של עגנון. את משטר החיסכון הזה במילים קשה למצוא בדור שלנו. זוהי תקופה של הצפה במילים ושל דגש מיוחד על הזכות לחופש ביטוי. והנה, רעיון הקצרנות והדיוק, ואולי אף השתקנות, מעוגן בתורה, בפרשתנו.

4 הפרשה מלמדת אותנו מה הם בעלי החיים המותרים באכילה ומה הם האסורים. בחלק מן המקרים ההוראה ניתנת בלשון כוללת של נתינת סימנים המבחינים בין המותר והאסור או בין הטהור והטמא. ובחלק אחר ניתן פירוט, ובו רשימה שמית מדויקת.

5 רשימת החיות והשרצים או העופות מתייחסת בחלק מן המקרים רק אל רשימת הטהורים כל השאר טמאים ובחלק מהמקרים היא מונה את הטמאים והשאר טהורים. בפשטות, הבחירה של הרשימה את מי למנות קשורה למידת אורכה. מבין האופציות נבחרה הרשימה הקצרה מן השתיים. מכאן ניתן ללמוד את העיקרון של חתירה לתמציתיות ודיוק. לקצר במקום שאין צורך להרחיב.

6 מתוך פרשתנו לומדים חז"ל לא רק את עיקרון הקיצור אלא גם את עקרון הניסוח ההגון והראוי:

7 אמר רבי יודן בן מנשה אף כשבא לפתוח להם בסימני בהמה טמאה לא פתח אלא בטהרה ויקרא י"א. את הגמל כי לא מפריס פרסה הוא אין כתיב כאן, אלא כי מעלה גרה. את השפן כי לא מפריס פרסה הוא אינו אומר, אלא כי מעלה גרה. וכן הארנבת וכן החזיר ויקרא רבה, כו.

8 לפי המדרש, כשהתורה באה לשלול אכילת גמל, שפן או ארנבת די היה לו הזכירה את הסימן החסר להם הפוסל אותם מאכילה. אולם התורה הקדימה וציינה את צד החיוב, את הסיבה שבגללה היינו יכולים לחשוב שהם טהורים ומותרים באכילה: העובדה שהם מעלים גרה. מכאן לומדים חז"ל שניסוח נכון טורח להבליט לא רק את צדדי השונות והשלילה אלא גם את הצדדים החיוביים. זאת, גם במחיר אריכות מילים והוספת מלל.

9 עיקרון הפוך לגמרי אנו מוצאים בפרשת נח. נח מצטווה לקחת אל התיבה את הזנים השונים של בעלי החיים:

10 מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ בראשית ז', ב.

11 גם במקרה הזה התורה בחרה להשתמש בניסוח ארוך ואף מפותל: "לא טהורה" במקום לומר "טמאה". וכפי שמעיר המדרש:

12 במקום אחר עיקם שתים ושלש תיבות בתורה כדי שלא להוציא דבר של טומאה מתוך פיו ויקרא רבה, שם.

13 ענייני הסגנון והניסוח טופלו באריכות, בהמשך לדרשה זו, במסכת פסחים. שם מסיקים מפסוקים רבים שישנה עדיפות לצורת הביטוי הנקייה יותר על פני ניסוח קצר אך בוטה. מכולם נגזר העיקרון המנחה של נקיטת "לשון נקייה".

14 הארה אחרת בענייני שפה וסגנון היא של שימוש ברמיזה. המפרשים זיהו שהתורה בוחרת להשתמש במשלים או בלשון עקיפה על מנת להימנע מדיבור בוטה ומדיבור על עניינים שהצנעה יפה להם. לדוגמה:

15 כי אם הלחם אשר הוא אוכל — זו אשתו. ותפס הכתוב לשון נקיה מדרש אגדה, וישב ל"ט, ו.

16 במקומות מסוימים זיהו הפרשנים שהתורה נקטה בדרך של הטלת איפול על פרטים מביכים. ההסתרה והצנזורה האלה מתגלים לעינינו כשיש מי שחושף את המידע החסר:

17 תנו רבנן: מקושש זה צלפחד... דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו — אתה מוציא לעז על אותו צדיק שבת צו ע"ב.

18 ר' עקיבא מגיע למסקנתו בדבר זהותו של החוטא־המקושש אף שהתורה סתמה ולא גילתה את זהותו. המקור לזיהוי הוא רמזים המצויים בתורה. מילים דומות, גזרה שווה, "במדבר" "במדבר". דא עקא שרק "בלש" מנוסה כר' עקיבא, המכיר את התורה לעומקה, יכול לגלות את הסוד. בתגובה לחשיפתו של ר' עקיבא, סבור ר' יהודה בן בתירא שגם אם ר' עקיבא צודק הרי שהתורה כיסתה את הפרט הזה בכוונה תחילה. וממנה יש ללמוד וכך לנהוג.

19 ההתעכבות של חז"ל על נושא השפה ועל העקביות בהצגת אופני הביטוי של התורה מגלה שלדעתם אף שהוראות הדין המפורשות הנוגעות למותר ולאסור בתחום התרבות הלשונית מצומצמות, והן שוללות רק שקר, לשון הרע, הלבנת פנים ושבועות שווא, התורה ולשונה מכוונות לתרבות רחבה יותר של הקפדה על הדיבור. ואומנם, על ההוראות המפורשות והשוללות ההן נוספו מעט הוראות חיוביות כמו "מוצא שפתיך תשמור" המחייב את האדם לקיים את נדריו, או מצוות הקשורות בדיבור כמו חובת "והגדת לבנך" ולימוד תורה בכלל. אך כל ההוראות הללו נוגעות לשאלת המסגרת המותרת והאסורה ואינן יורדות לדיון בשאלת הניואנסים ומשלבי השפה הנוספים.

20 את ההוראות המשניות הללו גזרו חז"ל מצורת הביטוי, מניואנסים סגנוניים ולשוניים שהתורה בחרה להשתמש בהם. והדברים פשוטים ומתבקשים. ממש כשם שכשלומדים שפה בבית לומדים עימה תרבות דיבור שלמה, כגון גבולות ברורים על שימוש במילים כאלה ואחרות, דברים שאין מדברים עליהם, וכדומה. השפה הנרכשת בבית אינה נוגעת רק לאוצר המילים אלא גם לדרכי הביטוי וההתייחסות, לאפשרויות התקשורת השונות: רמיזות עקיפות, קריצות ושתיקות. היא כוללת הנחיות סמויות היכן להרחיב והיכן לקצר ומה הוא נושא לעסוק בו ומה אינו כזה.

21 התורה, אם כן, היא כלי חינוכי — מקור לשפה העברית, לרהיטות לשונית ולבהירות בניסוח. בה בעת היא גם המקור המחייב להוראת השימוש בשפה וברבדיה השונים. צורתה ולא רק תוכנה קובעות עמדה המהווה עבורנו דרך חיים.