קראתי בכל לב, שמות ג׳

1 וילך איש מבית לוי

2 חומש שמות פותח בנושא חדש שאינו קשור בהכרח לאירועי סוף חומש בראשית. כדי לגשר על הפער בין שני החומשים מספרת התורה כי הדור הוותיק, דור בני יעקב תם וחלף מן העולם ועם ישראל המשוקע במצרים הופך להיות עם עבדים, שבבוא העת גם נגזרות עליו גזרות קשות ובתוכן גזרת המתת הבנים. בד בבד עם הפתיחה המכאיבה הזו והמעבר החד מימי שלטון יוסף ואחיו ועד לשפלות הנוראה של בניהם ובני בניהם, מובא סיפורו של משה "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן".

3 הפרשנים והדרשנים לא הניחו לפסוק הסתמי הזה, חסר הצבע ונטול הפרטים הבסיסיים ביותר, להישאר נידח ויובשני כפי שהוא. במילים פשוטות אלו הרי טמון סיפור הולדתו של משה מושיעם של ישראל. הפרשנות תחפש, מטבעה, מטען משמעותי ובעל ערך. בנוסף, הפסוק מספר סיפור בלתי אפשרי. בהינתן שמשה אינו בנם הבכור של עמרם ויוכבד ובהינתן שמדובר ביולדת בת מאה ושלושים, התיאור הבראשיתי הזה על זוג צעיר שנישא ונולד להם נראה כהסחה הקוראת לפרשן.

4 הפירושים נחלקו בין ארבע נקודות מבט על הפסוקים:

5 על פי הגמרא, הפסוק מתאר את נישואיו השניים והמחודשים של עמרם עם יוכבד, שהיה נשוי לה בעבר, אך גירש אותה בעקבות גזרות פרעה. גירושין שהיו חלק מתפיסת המדיניות של עמרם כתגובה לגזרות. ואכן, כל בני הדור הלכו ועשו כמותו. אולם בזכות מרים שהעירה לעמרם על שהוא גוזר גם על הנקבות במעשהו זה, וכי גזרתו קשה משל פרעה, חזר ולקח לו לאישה את יוכבד סוטה יב ע"א. לפי הפירוש הזה "וַיֵּלֶךְ" היינו — הלך בעצת בתו מרים. היה במעשה הזה מתינות של החלטה לאחר התייעצות, וגם סוג של התקפלות והודאה בטעות. מהודאה זו נולד בסופו של דבר משה.

6 הרמב"ן הלך בדרך כמעט הפוכה. לדבריו ההליכה מסמלת את נחישותו של עמרם להינשא ליוכבד על אף הגזרה ודווקא בגללה. ההליכה מתארת עזות, חיפזון ומחאה כנגד הגזרות. מבחינת עמרם הצעד הנכון הוא להראות למצרים שהם לא יצליחו להחריד אותו ולא לאיים עליו: "ועל דעתי, בעבור שלא חשש לגזרת פרעה ולקח לו אישה להוליד ממנה בנים, אמר הכתוב כן. בעבור כי בכל מזדרז לעשות ענין חדש יאמר כן".

7 לסיפור בתלמוד הבבלי קדם הסיפור במכילתא. במכילתא, מדרש התנאים על ספר שמות, מובא הסיפור על הגירושין מאותן סיבות של חוסר תוחלת בהולדה, וגם במכילתא מסופר על החזרת הגרושה לאחר שלושה חודשים. אך לא נאמר שם מדוע החזיר עמרם את יוכבד, סיפור מעורבותה של מרים נעדר מן המכילתא. פרט אחר יש במכילתא שאינו בגמרא: כשגירש עמרם את יוכבד היא כבר הייתה בהיריון עם משה. וכעבור שלושה חודשים, כשנשָאָה עמרם שוב ברוב טקס כבר הייתה הכלה בחודש השלישי להריונה. המצרים שלא ידעו על ההיריון שקדם לנישואין, ספרו תשעה חודשים מהחתונה וציפו ללידה רק שלושה חודשים מאוחר לתאריך הלידה בפועל. ומכאן שהפועל "וַיֵּלֶךְ" מתייחס לגירושין ולא לנישואין. והגירושין הללו הם סיפור ההצלה של משה, הם שגרמו להטעיית האויב ובלבולו מכילתא דרשב"י, שמות ו', ב.

8 בזוהר הפסוק הזה כולו רצוף רמזים ואופף אותו סוד גדול. "וַיֵּלֶךְ" אינו מתייחס להליכת עמרם אלא להליכתו של הקב"ה, קימתו מכיסאו ויציאתו לקראת עם ישראל. המהלך הטבעי של "וַיֵּלֶךְ" "וַיִּקַּח" "וַתַּהַר" אינו אלא ניסיון של התורה לפשֵט תהליכים קוסמיים המתרחשים בעולמות העליונים. "וַיֵּלֶךְ אִישׁ" מקביל ל"דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם". זוהי השעה שבה הקב"ה יוצא כדי להתבשם מריחות הצדיקים בעולמות העליונים. זו שעת הבחירה במשה זוהר, שמות יא, א.

9 ארבע נקודות המבט הללו מנסות להצביע על הרגע שבו נראה האור בקצה המנהרה ולתאר אותו. כיצד נראה אותו הרגע שבו מפציעה הישועה, ומתחילה להתעבר ולקנן בתהליכים איטיים וקצובים שאחריתם בגאולה השלמה.

10 לפי הגמרא, הרגע הזה הוא הרגע של ההכנעה ושל ההכרה באמת הגדולה יותר מן הזוועה האנושית. שכחת דרך הטבע והפקרת העתיד בידי שמיים.

11 לפי הרמב"ן זהו רגע ההתנערות והמרד, רגע ההבנה שיש להילחם בגורל. האקטיביות וקבלת האחריות הן עצמן כבר חלק מהפצעת הגאולה.

12 לפי המכילתא קריאה נכונה של המציאות וניצול שעת הכושר, הבנת מגבלות האויב וניצולן לטובתנו, כל אלה יוצרות שעת כושר לגאולה. החכמה והתחכום היהודיים הפורצים את גבולות המחשבה הם הבסיס לשינוי סדרי בראשית והבאת הגואל.

13 ואילו לדברי הזוהר הכול מתרחש כאילו באקראי, במעשים קטנים שעוצמתם סמויה מן העין. שום דבר אינו מתרחש בעולם, עד שהקב"ה מתרומם מכיסאו.

14 אם תרצו, יש כאן הקבלה לארבע לשונות הגאולה. והוצאתי — היכולת של עמרם לצאת מתוך עצמו, ולקחתי — לקיחת הגורל בידיים, והצלתי — הצלתו של משה מידי המצרים, וגאלתי — הפעולה הא־לוהית הנסתרת. ארבע הלשונות מתארות מבוכה שיש לעיתים בזמן הצלה וגאולה. יש קושי לעקוב ולדייק מהי נקודת הפתיחה, מה בדיוק גרם למה, ומה קדם למה, לגאולה אבות רבים. אלא ששילוב הכוחות כולם והפעולות והתגובות הסותרות לעיתים, כולן מוליכות לאותה נקודה של התעוררות מלמטה ומלמעלה, תוהו ובוהו נפלא של חידוש עולם.

15 של נעליך מעל רגליך

16 משה המביט בסנה מצטווה: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" והנימוק לכך הוא: "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא".

17 השלת הנעליים במקום קדוש מופיעה בתרבויות שונות, אצל המוסלמים יש להסיר את הנעליים בכניסה למסגד, אצל הבודהיסטים בכניסה למקדש ועוד. ובדומה, על פי ההלכה אין ללכת בנעליים על הר הבית, כהנים עולים לדוכן רק לאחר שהסירו את נעליהם.

18 עם זאת, בהלכה חליצת נעליים מתקיימת לא רק בהקשר של פסיעה במקום קדוש אלא גם במקרים אחרים: אבלים אינם נועלים נעליים, הן באבלות יחיד והן באבלות ציבור של תשעה באב. ביום הכיפורים יש איסור על נעילת הסנדל. שליפת הנעל שימשה לביצוע קניין על פי הכתוב במגילת רות והריטואל מובא בגמרא כמקור לאפשרות של קניין סודר בבא מציעא מז ע"א. חליצת הנעל מופיעה גם בהקשר של חליצה ליבמה, כשאחי המת מסרב לייבם את אשת אחיו וכחלק מן הטקס של התרתה לקהל. בתנ"ך מובאת ההליכה היחפה גם כחלק מהשפלה של הגולים והמשועבדים ישעיהו כ'. כמובן שאין זהות מוחלטת בין כל המופעים הללו. בחלק מהם העניין הוא בעצם הסרת הנעל, בחלק העניין הוא לא לנעול נעליים ובחלק מהם הדגש הוא על היות יחף. חליצת הנעל עשויה להוות מעשה מבייש ומשפיל אבל ההליכה ללא נעליים מתפרשת כמעשה של יראה וכבוד למקום, וההליכה ללא מנעלים מחברת בין האדמה והאדם. בכל הגוונים הללו יש מכנה משותף אחד והוא שהם משקפים את העובדה שהנעל אינה רק פריט לבוש אלא גם סמל.

19 להבנת מהותו של הסמל כדאי לעיין בחלק מאגדות חז"ל המשבצות את הסרת הנעל בתוך סיפור אגדי. במסכת גיטין נו ע"א מסופר על מרתא בת בייתוס שבעת המצור על ירושלים מתמודדת עם רעב קיצוני. כשהיא שולחת את משרתה לרכוש עבורה קמח, ובמשך מספר פעמים הוא חוזר כשבפיו התשובה שהקמח שביקשה אינו בנמצא, אלא רק קמח מסוג אחר שאותו לא רכש. היא שולחת אותו שוב לקנות את הקמח המשובח פחות אך המצוי בשוק וכשהוא שב ריקם היא שולפת את נעלה והולכת לחפש דבר מאכל כלשהו: "הוה שליפא מרתא מסאנא, אמרה איפוק ואיחזי אי משכחנא מידי למיכל".

20 בסופו של דבר היא דורכת על גללים ומתה: "איתיב לה פרתא בכרעא ומתה", ואז קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי את הפסוק "הרכה והענוגה לא ניסתה כף רגלה". חליצת הנעל של מרתה בת בייתוס מסמלת את הירידה אל העם, את השלת המחיצות, וגם את ההכנה למגע ולמפגש עם המציאות וראו ש' פאוסט, מרתה בת בייתוס, באתר 'דעת', אולם, אם להתעכב על הנעל כשלעצמה, הרי שהיא מסמלת את מעמדה המכובד, היא שמסמלת את הניתוק שהיא חווה מן העם ומן המציאות.

21 בסיפור אחר בגמרא תענית כד ע"ב. מסופר שכשרב יהודה היה שולף נעל אחת, מיד היה יורד גשם. סיפור זה מובא על מנת להביע את עוצמתו של רב יהודה, שלא היה צריך להתאמץ כדי שהקב"ה ייעתר לבקשתו להורדת גשמים בעת בצורת אך מדוע שלף רב יהודה את נעלו ומה היה בה, בהסרת הנעל, שהביא לרחמי שמיים? נראה שגם כאן, הסרת הנעל מביעה את חווייתו האנושית הקיומית של רב יהודה שבעת בצורת קשה חש את החידלון האנושי ואת האפסות בעמדו מול כוחות הטבע והנהגת ה' בעולם. הנעל, המייצגת את מעלת האדם, שבעבר נחשבה לבוש יוקרתי של אנשים עשירים, אינה הולמת את המעמד של 'העני ממעש' — מי שחש תלוי, זנוח וחרד לגורלו.

22 מטפורה של נעל מופיעה גם בסוגיה ההלכתית של מקח טעות בקידושין. מה קורה אם החתן מקדש את האישה על מנת שהוא לוי ונמצא לאחר מכן שהוא כהן? לכאורה, מעלתו גבוהה ומה הפסידה האישה בקידושין אלו? אך הדין הוא שאינה מקודשת וכי יש כאן טעות:

23 אמר עולא: ...אבל בשבח יוחסין — דברי הכל אינה מקודשת; מאי טעמא? מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא =נעל הגדולה מרגלי, איני רוצה בה קידושין מט ע"א.

24 הנימוק להלכה זו הוא שיכולה האישה לומר שהיא אינה חפצה בנעל שגדולה על מידתה שלה. הנעל פה היא סמל סטטוס, ומסמלת לא את גודל כף הרגל אלא את מעלת האיש ביחס למעלתה שלה. האישה אינה חפצה להינשא לבן המעמד הגבוה. היא חפצה בנישואין שיש בהם הדדיות ולא בנישואין שבהם נחיתותה נתונה מראש.

25 על פי המפתח הזה, יש לבאר את הופעת הנעל במקורות ההלכתיים השנים. החליצה נועדה להשפיל את האח המסרב למלא את חובתו האנושית ואינו חש את הסולידריות המצופה ממנו ובהסרת נעלו יש ביטוי לירידתו ממעלתו. בעת אבל אדם חש מחוסר הגנה ועל כן הוא מסיר את נעליו ומבטא בכך את חולשתו ושבריריותו כאדם. בעשותו קניין האדם מציב את הנעל המסמלת את כבוד האדם שבו, את היותו ג'נטלמן, כאות למחויבותו העמוקה להסכם שנקשר ובמקרה של פרשתנו, בהתקרבו אל הקודש האדם חש את אפסותו ואת פיחות ערכו אל מול פני השכינה. מכאן גם לתרבויות מסוימות שבהן ההליכה יחפים מקובלת מאוד, ושמא היא מעידה על חתירה לפשטות, על ניסיון לשוויון. בתרבויות אחרות נאסרה ההליכה ללא נעליים ואיסור זה מעיד על הרצון להעמיד את הערך של כבוד האדם במרכז.

26 השל"ה פירש את עניין הנעל בכיוון אחר. לדבריו הנעל היא כעין מנעול, והיא מסמלת את המסגרת הכובלת של האדם של"ה כי תצא, תורה אור, טז. האישה היא מנעל בעלה, שכן היא "נועלת" אותו בחיקה. ומכאן גם להופעת הנעל בטקס החליצה כשחרור האישה מחיבוקו של הבעל. הפסוק "מה יפו פעמיך בנעלים" מבטא את הרגליים האסורות בנעליים כגורם המעדן את הפסיעות ומאט את קצב ההליכה. מטאפורית, פסוק זה מתאר עם ישראל כשהוא נתון בנעלי המחויבות ההלכתית שמעדנות את הנהגותיו ועל כך תפארתו. ועל פי זה הציווי למשה: "של נעליך מעל רגליך" מקושר עם קדושה ויראת רוממות, ומורה על הפרישות הנדרשת ועל הזיווג של האדם עם השכינה.