קראתי בכל לב, מסעי ב׳

1 שגגה, זדון ומה שביניהם

2 דינו של הרוצח בשגגה מעורר את הדיון בשאלה מיהו שוגג. בתורה נראה שמדובר באדם שנפל לו הגרזן מן היד, שהשתחרר מידו החבל שלפת את החבית וכדומה. אבל, באופן כללי בתורה שוגג הוא מי שלא ידע על קיומו של האיסור, או לא ידע שהאיסור חל על הנסיבות שבהן הוא פועל. למשל, הוא לא ידע שיש איסור חלב בתורה, או לא ידע שהדבר שהוא אוכל הוא חלב. מהו אם כן הרוצח בשגגה? מהי שגגתו? האם מדובר באדם שלא ידע שאסור לרצוח או לא ידע שמה שהוא עושה הוא רצח? מתברר שהגדרתו של רוצח בשגגה — שונה מעט. ודינו נלמד מן ההבדל שבין שתי פרשיות הרוצח בשגגה שבתורה.

3 הביטוי שבו נוקטת התורה בפרשתנו הוא "בשגגה" אך הביטוי בפרשת שופטים הוא "בבלי דעת".

4 כדרכם של חז"ל, שני ביטויים שונים לא יתפרשו כחזרה על אותו הדבר במילים שונות, אלא כניסיון לדייק את המושג הכללי, במקרה הזה מושג השגגה. ונדמה שברקע הדיון בגמרא מצויה ההנחה שכאן אין מדובר בשגגה רגילה אלא בשגגה שיש בה ממד של חוסר כוונה ולא רק חוסר הבנה או חוסר ידיעה. על הבסיס הזה נחלקו אביי ורבא בדינו של רוצח בשגגה ששגגתו לא לקתה בחוסר דעת. ואולי אף להפך, הוא שגג באי־ידיעת איסור רצח אבל היה דעתן מאוד בהכרעה שזהו מעשה מותר. אם כן, הוא שוגג בדעת. מקרה זה הוא של מי שסבור שמותר לרצוח:

5 אמר רבא: אימא =אמור פרט לאומר מותר, אמר ליה אביי: אי =אם 'אומר מותר' אנוס הוא, אמר ליה: שאני אומר 'האומר מותר' קרוב למזיד הוא מכות ז ע"ב.

6 רבא מציע שמי שסבר שהרצח מותר =האומר מותר לא יוגדר כשוגג. נדמה שאביי מסכים איתו. אך בניגוד לרבא הסובר שמי שאמר לעצמו שמותר לרצוח הוא כמעט מזיד, אביי סובר שאדם כזה הוא אנוס. מה יכול היה לעשות, הרי חשב שזה מותר. או אפילו היה בטוח שרצח הוא מותר.

7 במה חולקים אביי ורבא?

8 למעשה אביי ורבא התייחסו לשני טיפוסים שונים.

9 רבא מדבר על אנשים הקרובים למזיד, מדובר באנשים שאינם מכירים לאשורם את כל סעיפי החוק, אבל הם מודעים היטב לריחוק מקבלת כל עול שבו הם נתונים. הם נוקטים כטקטיקה בהתעלמות מקיומן של נורמות חברתיות מוסריות. הם נמצאים במקום שבו הם למעשה אדישים לשאלה מה כתוב בחוק ומה יש לחוק להציע להם כבני אדם. העובדה שהם עוצמים את העיניים ובורחים מידיעת החוק אינה מכסה על השדר הברור שהחוק בעצם לא מטריד אותם. אולי לא ידעו שהם עסוקים במעשה בלתי חוקי, אבל ודאי ידעו שהם פועלים בתחום הדמדומים. קל וחומר כשמדובר בנטילת חיי אדם, מעשה שהמוסר הטבעי שולל. נדמה שהדמות שעולה מול עיניו של רבא היא דמותו של אדם בעל אוריינטציה עבריינית שאינו מתעניין כלל בחוק. זו דמותו של 'האומר מותר' שלו. בצורה כללית אולי ניתן לטעון שמי שאומר שלא ידע על קיומו של סעיף מסוים בחוק אולי באמת לא ידע את סעיף החוק האוסר או את התקנה המסוימת הנוגעת לעניינו, אבל הוא גם לא נקף אצבע ולא הביע עניין בהיבטים אלו של מעשיו.

10 לעומת זאת, הטיפוס שאביי מדבר עליו הוא טיפוס שונה. אדם שלא הייתה לו ההזדמנות להיחשף אפילו להוראות הפשוטות של החוק. אדם זה אולי גדל באזורי פריפריה או בשכונות מצוקה. לא רכש השכלה מסודרת וככלל לא הפנים שישנה מערכת חוקים שהוא כפוף לה. ייתכן אפילו שהוא כפוף למערכת החוקים של הג'ונגל שבתוכו הוא חי. מרוב שהוא עסוק במלחמת ההישרדות של החיים, ערכיו כווננו באופן שונה מאלו המוכתבים מלמעלה על פי אמות מידה חיצוניות. במצבים כאלה, יכול להיות שאדם אכן יהרוג מפני שבנסיבות אליהן נקלע הדבר היה מתבקש ונכון על פי הבנתו.

11 שני אלו, 'האומר מותר' של רבא ו'האומר מותר' של אביי, שייכים בדרך כלל למעגל השוגגים, אך כאן התורה לימדה אותנו שהשגגה צריכה להיות הרבה יותר מדויקת ומצומצמת.

12 הרווח מן הדרשה אינו מסתיים בדיון על רוצח בשגגה. ההערה שמעירים אביי ורבא כאן פותחת פתח להבנה שהחלוקה הסכמטית של מזיד, שוגג ואנוס היא חלוקה גסה מדי. והיא מכילה טיפוסים שונים, תודעות שונות ומורכבויות מגוונות הרבה מעבר לשלוש מסגרות של דעת.

13 אותה בעיה צצה במקום אחר, בדיון בנושא שונה. בשאלה איזה שוגג רשאי להתכפר בקורבן. במסגרת הדיון הזה המתקיים במסכת הוריות מתקיים דיון ב"מומר". אדם האוכל נבלות וטרפות, לא מפני שהוא מבקש לאכול דווקא את אלה, אלא פשוט אוכל כל מה שיש. אדם זה אינו בודק את ההכשר ואדיש לחלוטין לשאלת כשרות המאכלים. מה יקרה אם אותו אדם יאכל בטעות שניצל עם גבינה צהובה לאחר שהניח כי השניצל צמחוני? אומנם, במקרה הספציפי הזה הוא שגג, כי לא ידע את העובדות. אך האם אדם כזה הוא שוגג? האם כדי לזכות בכותרת ה"שוגג" חיוני להיות מחויב להלכה? האם כדי לקרוא לפעולה שעשית 'שגגה' צריך להוכיח רמת אכפתיות כללית מסוימת?

14 זו הזדמנות לטפל בסוג נוסף של שוגג גבולי.

15 מר סבר: כיון דלתאבון אכיל במזיד — מומר הוא, ומר סבר: כיון דאילו אשכח דהיתרא לא אכל דאיסורא — לאו מומר הוא הוריות יא ע"א.

16 אכן, המקרה הזה נתון במחלוקת תנאים אם ועד כמה הנהגותיו הכלליות של האדם משנות את מעמדו גם ברגע מקרי שבו באופן פורמלי הוא שוגג באמת בשל חוסר ידע. האדישות הכללית איננה רק עניין נקודתי שיש לבחון אם הוא מתקיים בכל נקודת זמן. האדישות היא זו שמביאה את האדם לטעות ולעבור עברות בשוגג. על כן, זו איננה שגגה במלוא מובנה של המילה אלא רשלנות, או אפילו פזיזות.

17 הדיונים הללו מצטרפים זה לזה ומחייבים דיון מחודש בהגדרות המקובלות של מזיד, שוגג ואנוס. נדמה שלאחר עיון מעמיק יתברר שהחלוקה הקטגורית והדיכוטומית שאנו מכירים מן העולם של גדרי ההלכה מחמיצה את הניואנסים הדקים מן הדקים המצויים בחז"ל הנוגעים להלך נפשו של האדם החוטא. להרחבה ראו בפרק "החובה לדעת את החוק" לעיל, עמ' 251.