רי"ף בבא קמא מ׳

« רי"ף בבא קמא ל״ט ע״ב רי"ף בבא קמא מ״א ע״א »

1 הגהות הב"ח פתח ↗

נ"ב אימור אישתלויי:

2 נימוקי יוסף פתח ↗

כי אתי לבי דינא. אבל עד דאתי לדינא לא מקרעינן ליה אע"ג דאמר אתינא אתינא:

3 נימוקי יוסף פתח ↗

עד דציית. ויפרע לו לא מקרעינן ליה ואע"ג דאמר פרענא:

4 שלטי הגיבורים פתח ↗

צ"ע בקביעות זמן שקובעין ב"ד ח' ימים או שלשים וכיוצא בזה באיזה דבר הנראה לב"ד או שקובעין זמן לפלוני שיבא תוך זמן כך או שיפרע תוך זמן כך אם יום השבת ויו"ט בכלל הזמן ההוא ונראה לענ"ד שגם יום השבת ויו"ט בכלל הם ועולה לספירת הזמן ההוא ואצ"ל אם הדבר אשר עליו קבעו הב"ד זמן יכול לעשותו גם בשבת ויו"ט דודאי נכלל בו דמ"ש אותו יום משאר הימים אלא אפי' אינו יכול לעשותו ביום השבת אותו הדבר שקבעו עליו הב"ד הזמן אפ"ה נכלל בו ונניח מה שיש קצת ראיה משוכר אדם לחדש וכיוצא בו דאע"פ דאותה מלאכה ששכרו עליו אינו יכול לעשותה בשבת נוטל שכירתו בהבלעה וגם ממה שמצינו גבי ז' ימי אבילות דאע"ג דבשבת אינו מתאבל אפי' הכי שבת עולה ואינו מפסקת אבל לדעתי מלבד כל אלה ראיה יש מההיא דהכרזת ד' שבתות דמורדת דאמר בפ' אע"פ דהתם מביא הרא"ש ז"ל חד פי' גבי נדה שמרדה מן הירושלמי שר"ל שמרדה קודם ימי נדותה דמפרש דהא דמקשה התם בגמ' נדה בת תשמיש היא קאי אחשבון ד' שבתות דהכרזה והכי פירושו נדה בת תשמיש היא פי' למה עולין ימי נדותה לד' שבתות של הכרזה מאחר שבאותם הימים דנדותה אינה בת תשמיש ומסיק דאעפ"כ עולין אלמא דאע"פ שבתוך ד' שבתות דהכרזה אירעו ימים שאין בידה לעשות הדבר שב"ד קבעו עליה הזמן אעפ"כ עולין לחשבון הזמן ההוא הכי נמי ל"ש ואצ"ל לפי' הרא"ש ז"ל דפליג על ההוא דירושלמי דנראה דלדידיה הוי דבר פשוט יותר דודאי עולה ימי הנדות ליום ההכרזה:

5 חידושי אנשי שם פתח ↗

מהר"ם בספרים שלנו גם בה"ג אין כתוב ולא ביומי סיון והב"ח כתב באלפס ישן ליתיה

6 נימוקי יוסף פתח ↗

לבתר ניסן. שולחין לו שיבוא באייר ליום פלוני:

7 בבא קמא פתח ↗

וּמוֹכְסִין. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא! אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר כָּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּמוֹכֵס שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרִי: בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו.

8 שלטי הגיבורים פתח ↗

נראה בעיני דהא דתנן אין פורטין מתיבת המוכסין הכי הוי פי' הדבר דאסור להחליף מעות מן המוכסין משום דבחילוף המטבע מגיע הנאה לזה ונמצא נהנה ממעות של גזילה דאילו לא היה מגיע הנאה לזה בחילוף זה פשיטא דליכא קפידא כלל דאם יתן למוכס מטבע פלוני ויתן לו המוכס מטבע כזה ממש על הצורה ההיא ממש שנתן לו מה איסור יש בזה דמה הנאה מגיע לו ממעות הגזילה אלו ואין טעם האיסור בחילוף זה אלא משום ההנאה המגיע לו ממעות גזילה בחילוף זה וזה הטעם עצמו מספיק להיכא שנותן מטבע למוכס שוה דינר והוא אינו חייב לו אלא חצי דינר והמוכס מחזיר לו חצי דינר מתיבתו שאע"פ שמה שמחזיר לו הוא ממעות התיבה שרי כיון שאין מגיע לו שום הנאה בחילוף זה אלא דמשום דאפשר שיתכוין לתת לו דינר שלם משום שהוא צריך למטבע כדי שיחזירנו המוכס חצי דינר מטבע ונמצא שנהנה בחילוף זה ממטבע גזולה להכי כתב רש"י ז"ל הטעם דשרי מפני שמציל מידו אבל ודאי דגם בלאו האי טעמא שרי כשאינו מגיע לו הנאה בחילוף זה והיינו דהשמיט מיי' פ"ה מהל' גזילה חילוק זה דקאמר בגמ' אבל נותן לו דינר מחזיר לו השאר מפני שהוא בכלל מה שפי' תחלה דאיסור חילוף מטבע מן המוכס הוא משום שנהנה ממעות הגזילה וכשהמוכס מחזיר לו חצי דינר שחייב לו אין זה נהנה ממעות גזילה כלל ופשיטא דשרי וכן נראה בעיני דה"ה לכל כיוצא בזה שאינו מגיע הנאה לזה ממעות אלו כלל דמותר ליקח מן המוכס אף ממעות התיבה גם מ"ש שם מיי' דהמוכסנין אסור ליהנות מממונן ולא חילק שום חילוק בין יהיה הממון שנהנין ממנו ממעות התיבה בין יהיה מהממון שיש לו בביתו והשיגו הטור ח"מ סי' שס"ט וכתב דהדין עם מיי' לגבי גזלנין אבל לא לגבי מוכסין אין זו השגה כלל ודברי מיי' עולין יפה דהכי פי' דבריו בני אדם שחזקתן גזלנין וחזקת כל ממונן מן הגזל מפני שמלאכתן מלאכת גזלנין כגון המוכסנין והליסטין אסור ליהנות מהן שחזקת מלאכה זו מן הגזל ובזה אין חילוק בין בממון שיש להם בתיבתן בין בממון שיש להם בבית משום דמיירי במוכס שאין לו אומנות אלא הוא ופשיטא דכל ממונו הוי מן הגזל דמה חילוק שייך בין ליסטים ומוכס בזה שכתב הטור דבליסטים הדין עם מיי' ולא במוכס והרי כך שוה מוכס שאין לו אומנות אלא הוא כמו ליסטים ופשיטא דליסטים נמי אם ידוע לו ממון שאינו מן הגזל דמתר ליהנות ממנו דטעם שהותר להחליף ממעות שיש לו למוכס בביתו הוי משום שידוע שאותם אינו מן הגזל וה"ה נמי לליסטים שיהיה מותר ליהנות מממונו כשיהיה ידוע לנו שאינו מן הגזל ואין חילוק ביניהם:

9 נימוקי יוסף פתח ↗

נודרים. קונם כל פירות עלי אם אין תבואה זו מבית המלך ומחשב בלבו היום ואע"ג דדברים שבלב קדושין סוף דף מט א אינם דברים משום אונסא שרו ליה רבנן וכתב הרא"ש ז"ל דלא דמי הא לשבועה דמשביעין השרים ליהודי שלא ילך לו מארצו משום דהכא ליכא חילול השם אבל אם יעבור אדם על שבועתו בדבר שהשר סבור שהוא עובר על שבועתו איכא חלול השם:

10 הגהות חוות יאיר פתח ↗

נ"ב וכר"ע דהפקעת הלואתו וכן הברחת המכס היה שרי:

11 ספר מצוות גדול פתח ↗

מצות עשה להשיב א אבידה לישראל שנאמר השב תשיבם לאחיך ודרשינן במס׳ ע״ז פ״ב דף כ״ו לכל אבידת אחיך לרבות המשומד הלכך אפי׳ היה הבעל אבידה רשע ואוכל נבילות לתיאבון וכיוצא בו מצוה להשיב לו אבידתו, שם אבל אוכל נבילות להכעיס הרי הוא מין והמינין והאפיקורוסין ועובדי עכו״ם ומחללי שבתות בפרהסיא אסור להחזיר להם אבידה ובפ׳ הגוזל בתרא בבא קמא דף קי״ג תניא רבי פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול השם חייב להחזיר אבידת גוי עובדי עבודת כו״ם כאבידת ישראל. ובירושלמי הניזקין אמרינן שבכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל מפני דרכי שלום. וכן מסיק רב כהנא בפ׳ הגוזל אחרון דף קי״ג שטעות גוי עובד עכו״ם מותר. והוא שטעה מעצמו כיצד כגון שעשה הגוי חשבון וטעה וצריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע אלא מה שאתה אומר אני נותן לך אבל להטעותו אסור שמא נתכוון הגוי לבודקו ונמצא שם שמים מתחלל׳ ובמעשה דרב אשי שאמר לשמש שלו להביא ענבים בולטין חוץ לגדר אם הם של גוי שמע גוי אחד אמר אם של גוי הם וכי מותר הוא אמר ליה גוי לוקח הדמים ישראל אינו לוקח הדמים פירש רבינו יצחק בתו׳ שם שאמר לו האמת ולא לדחותו. כבר דרשתי לגלות ירושלים אשר בספרד ולשאר גליות אדום כי עתה שהאריך הגלות יותר מדאי יש לישראל להבדיל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקב״ה שהוא אמת ושלא לשקר לא לישראל ולא לגוים ולא להטעותם בשום עניין ולקדש עצמם אף במותר להם שנאמר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית וכשיבא הקב״ה להושיעם יאמרו הגוים בדין עשה כי הם אנשי אמת ותורת אמת בפיהם אבל אם יתנהגו עם הגוים ברמאות יאמרו ראו מה עשה הקב״ה שבחר לחלקו גנבים ורמאים ועוד כתוב וזרעתיה לי בארץ כלום זורע אדם כור אחד אלא למצא כמה כורים כך זורע הקב״ה ישראל בארצות כדי שיתוספו עליהם גרים וכל זמן שהם מתנהגי׳ בהן ברמאות מי ידבק בהם והרי הקפיד הקב״ה על גזל הרשעים שנאמר ותמלא הארץ חמס עוד אני מביא ראיה מירושלמי דפ׳ אלו מציאות שאומר שם רבנין סבייאי זבנין חד כרי דחטין מגוים ואשכחן ביה צררא דזוזי והחזירום להם ואמרו הגוים ברוך הוא אלההון דיהודאי וביוצא בזה מספר שם מעשים הרבה מאבדת הגוים שהחזירום מפני קידוש השם עיקרי מצות השבת אבידה בפרק אלו מציאות בבא מציעא דף כ״ב וכ״ז ואומר שם רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שהמוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אע״פ שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנאמר לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתייאש ממנה כך משמע שם דף כ״ה גבי אשפה העשוייה לפנות ובפ׳ הספינה דף פ״ז גבי צלוחית המאבד ממונו לדעת אין ב״ד נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה פתח ולא קשרה והלך וכל כיוצא בזה הרי זה מאבד ממונו לדעתו אע״פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אין זקוק להחזיר שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאת פרט למאבד ממונו לדעתו בדף כ״ו דלעיל ואבידה שאין בה שוה פרוטה אינו חייב ליטפל בה ולא להחזירה שם דף ל׳ מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן או מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב ליטפל בהן כללו של דבר כל שבשלו מחזיר בשל חבירו מחזיר וכל שבשלו אינו מחזיר בשל חבירו אינו מחזיר שם ובדף ל״א החזירה וברחה אפי׳ מאה פעמים חייב להשיבה שנאמר השב תשיבם השב אפילו מאה פעמים משמע דלעולם הוא חייב ליטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעליה למקום המשתמר ואין צריך דעת בעלים דאמר רבי אלעזר שם הכל צריך דעת בעלים כגון גנב וגזלן שהחזירו חוץ מהשבת אבידה שהתורה רבתה השבות הרבה שם ובב״ק דף נ״ז אבל אם החזירה למקום שאינה משתמרת כגון גנה או חורבה ונאבדה משם חייב באחריותה ראה בהמה שברחה מן הדיר והחזירה למקומה הרי זה קיים המצוה ואין צריך דעת בעלים בדף ל׳ דלעיל ואם מצא בהמה והכישה נתחייב ליטפל בה ולהחזירה אע״פ שאינה לפי כבודו שהרי התחיל במצוה ועוד דאנקיטה נגרי ברייתא פירוש למדה לנוס ולברוח בחוץ דנ״ז דלעיל בדף ל׳ דלעיל וההולך בדרך הישר והטוב והעושה לפנים משורת הדין מחזיר כל האבידות בכל מקום אע״פ שאינה לפי כבודו שם כהן שראה אבידה בבית הקברות אינו מטמא להחזירה שבשעה שמקיים מצות עשה של השבת אבודה מבטל עשה של קדושים יהיו ועובר על לאו דלא יטמא בעל בעמיו ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ורבי׳ יצחק פי׳ בתוס׳ שם כי עשה דהשבת אבידה השוה בכל שבשלו מחזיר דוחה לאו ועשה דכהנים שאינו שוה בכל בכהנים ובישראלים כמו שמצינו בפר׳ שני נזירים דף כ״ח שעשה דגלוח מצורע השוה בכל דוחה לאו ועשה דגילוח זקן שאינו שוה באנשים ובנשים ועיקר הטעם סומך התלמוד שהזכיר טעם זה על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא שאומר אחר כך בדף ל׳ דלעיל תניא שם דף ל״ב יכול אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר ישמע לו ת״ל איש אמו ואביו תיראו וגומר אני ה׳ מוראי למעלה ממורא אביך ואמך שם דף ל״א הרואה מים שוטפין ובאין להשחית בניין חבירו או להשחית שדהו חייב לגדור בפניהם ולמונען שנ׳ לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע שם דף ל״ג כל הסוגיא מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו אם יכול להחזיר שניהם חייב להחזיר שניהם ואם אינו יכול להחזיר אלא אחת מהן אבדתו קודמת ואפי׳ לאבידת אביו או של רבו שלו קודמת לכל אדם פגע באבידת רבו עם אבידת אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה למד ממנו דאמר רבי יוחנן שם הלכה כרבי יהודא שאומר כן וכן סובר שם עולא וכן פסק בשאלתות בפרשת קרח סימן קל״א ואמרינן בפ׳ הגוזל אחרון דף קט״ו הניח אבידתו והחזיר אבידת חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור של חבירו שלו שוה מנה ושל חבירו מאתים הניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו שראוי לו ואם התנה בפני בית דין או שאמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו דמי שלו אע״פ שעלה החמור שלו מאליו ולא נתעסק בו זכה במה שהתנה עמו ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו ובירושלמי גרסינן שם תני הניח שלו להציל של חבירו ועלה של חבירו מאליו אין נזקק לו ועוד משמע שם כשעלה שלו מאליו חזקתו שנתייאש ממנו והמוצאו זוכה בו וכן אומר בפ׳ אלו מציאות בבא מציעא דף ל״א שאם היה עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבידה ששוה מנה לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה ואם התנה עם הבעלים או בפני בית דין שיטול מה שיפסיד והרשוהו ה״ז נוטל ואם אין שם בית דין ולא בעלים שלו קודם וכן אמרי׳ בפ׳ הגוזל אחרון דף קט״ו כל הסוגיא ששנים שהיו באין בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדקה הכד של דבש וקודם שישפוך הדבש לארץ שפך זה יינו והציל הדבש לתוך חביתו אין לו אלא שכרו הראוי לו ואין הלכה כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שאומר שם תנאי בית דין הוא שנוטל דמי יינו מתוך הדבש של חבירו שהרי קורא אותו יחידאה בס״פ מרובה בבא קמא דף פ״א. ואם אמר לו אשפוך את ייני להציל את שלך ואתה נותן לי דמי ייני או שהתנה עמו בפני בית דין הרי זה חייב ליתן ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו הציל כך משמע שם דף קט״ז גבי הא דלקמן זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים ונסדקה הכד של דבש ואמר לו בעל הקנקני׳ איני מציל דבש בקנקני׳ שלי אלא על מנת שתתן לי חציו או שלישו או כך וכך דינרים וקבל עליו בעל הדבש ואמר לו הן הרי זה שיחק בו ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו שהרי לא הפסידו כלום שם וכן מי שברח מבית האסורין והיתה מעברת לפניו ואמר העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם הי׳ צייד ואמר לו בטל מצידתך והעבירני נותן מה שהתנה עמו וכן כל כיוצא בזה ומעשה באחד שנגנב ממונו ונדר מאה דינר לאחד שיעשה בהשבעת שדים שידע מי גנבו וכן עשה ולא רצה בעל הממון לפרוע הק׳ דינר וחייבו רבי׳ יצחק לשלם כולם וכן כל כיוצא בזה וכן בעניין הרפואות דרך בני אדם לתת דמים מרובים ולא נאמר בזה ששיחק בו כך כתב מו׳ רבי׳ יהודא וכן לענין שדכנות עיין במרדכי שם, בדף קט״ז דלעיל שיירא שהייתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה אם אינם יכולין להציל בעצמם ובא אחד מהם והציל הציל לעצמו ואם יכולין הם להציל בעצמם וקדם אחד מהם והציל אע״פ שאמר לעצמי אני מציל הרי זה מציל לאמצע היו יכולין להציל על ידי הדחק כל המציל הציל לאמצע אא״כ אמר לעצמי אני מציל ה״ז הציל לעצמו שכיון ששמעוהו שאמר לעצמי אני מציל הי׳ להם לדחוק עצמם ולהציל וכיון שיש בידם להציל ולא הצילו הרי נתייאשו הבעלים מן הכל היו שני שותפין ואין יכולין להציל והציל אחד בהם הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל ה״ז חלק מחבירו והציל לעצמו וכן השוכר את הפועל להציל כל מה שהציל הרי הוא למשכיר ואם אמר לעצמי אני מציל הרי חזר בו מן השכירות וכל מה שיציל אחר שאומר כך הרי הוא שלו כך למדנו חלוקי ברייתא זו בפרק הגוזל בתרא בבא קמא דף קט״ז מדברי רמי בר חמא ורבא ורב אשי. פ״ו דב״מ דף קנ״ג ע״ב ובאשירי פרק הגוזל בתרא מביאו ועיין שם ותני׳ בתוס׳ מחלו להם מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו בדף קט״ז דלעיל כל הסוגיא שיירא שחנתה במדבר ועמד גייס לטורפה ופסקו עם הגייס ממון ונתנו לו מחשבין ממונם ואין מחשבין לפי נפשות ואם שכרו תייר לפניהם להודיעם הדרך מחשבין שכרו לפי ממונם ולפי נפשות שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות ולא ישנו ממנהג החמרים פירש רבינו שלמה שאם נהגו לתייר לפי ממון ולגייס לפי הנפשות עושים כן רשאין החמרים להתנות ביניהם שכל איש שתאבד ממנו חמורו מבין השיירא מעמידין לו חמור אחר ואם פשע בו ואבדה אין חייבין להעמיד לו אחר ורשאין הספנים להתנות ביניהם שכל מי שתאבד ממנו ספינה מעמידין לו ספינה אחרת פשע בה ואבדה או שפי׳ למקום שאין הספינות הולכות בו באותו זמן אין חייבין להעמיד לו. ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון ואל ישנו ממנהג הספנים ועקרי הלכות אלו בפרק הגוזל בתרא בבא קמא דף קט״ז בפ׳ אלו מציאות בבא מציעא דף כ״ז אמר המוצא מציאה שהוא חייב להחזירה חייב להכריז עליה ולהודיע מי שאבד ממון פלוני יבא אלי ויתן סימנין ויטול שם דף כ״ח ואבן גבוה היתה בירושלים שעליה היו מכריזין ונקראת אבן טוען פירוש שטוענין עליה עניין האבדות שם ובדף כ״ה כיצד מכריזין אמר רב נחמן ורבינא אם מצא מעות מכריז מי שאבד לו מטבע ממנו וכן מכריז מי שאבד לו כסות או בהמה או שטרות יבא ויתן סימני׳ ויטול ואינו חושש במה שהוא מזכיר מין האבידה לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקים בדף כ״ח והרמאי אע״פ שיתן סימנים מובהקין אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהוא שלו ואמרו חכמים שם לאסמכתא והיה עמך עד דרוש אחיך עד שתחקור אחר אחיך אם רמאי הוא אם לאו שם בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה ובא לתת סימניה מחזירין אותה אלא אם כן הוחזק רמאי משרבו הרמאין התקינו בית דין שיהו אומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול היינו כרבא שם הסימנים מובהקין סומכין עליהם ודנין עליהם בכל מקום דין תורה שנאמר עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתנו לו קודם שיתבענו ממנו אלא דורשהו אם רמאי הוא אם לאו שאם יתן סימני׳ מובהקי׳ אינו רמאי וההיא דלעיל שאומר דאפי׳ בסימן מובהק לא יתן לרמאי אסמכת׳ היא לתקנ׳ דלעיל דמשרבו הרמאים התקינו כך פי׳ רבינו יצחק בתו׳ שם דף כ״ז בד״ה דורשהו בדף כ״ג וכ״ה וכן הוא באלפסי שם ובמיימוני פרק י״ג דהלכות גזלה ואבידה והמדה או המשקל או המניין או מקום האבידה סימני׳ מובהקי׳ הם ויראה לי הלכה כרב אשי דמספקא ליה בפ״ק דב״מ דף י״ח מה שמחזירין אבדה בסימנין שאין מובהקין אם הוא מן התורה או מדרבנן הילכך בגט שאבד שיש שם איסור לא יחזירהו כי אם בסימן מובהק כגון נקב שבצד אות פלוני ומשמע שם שמדה ומשקל וכיוצא בזה שמחזירין אבדה על ידיהם הם סימני׳ שאינם מובהקין בב״מ דף כ״ח ומבואר יותר בתוספ׳ שם דף כ״ז בד״ה ואנא ויש ענייני סימן מובהק שלשם קורא סימן מובהק הפחות שבסימני׳ שמחזירין אבידה על ידו גבי מאי לא אמר סימניה לא אמר סימן מובהק דידה שם דף כ״ח כל הסוגיא באו שנים זה נותן סימני׳ וזה נותן סימנים כמו שנתן האחר לא יתן לא לזה ולא לזה אלא תהא מונחת עד שיבא אליהו או עד שיודה האחד לחבירו או עד שיעשו פשרה ביניהם נתן האחד סימנין והשני הביא עדים ונתן לבעל העדים זה נתן סימנים וזה נתן סימנים ועד אחד הרי העד כמו שאינו ויניח מצא שמלה וכיוצא בזה זה הביא עידי האריגה שארגו אותה לו וזה הביא עדים שנפלה ממנו ינתן לעידי נפילה זה נתן מדת ארכה וזה נתן מדת רחבה ינתן למי שנתן מדת ארכה שאיפשר ששיער הרמאי מדת רחבה כשהיה בעליה מתכסה בה זה נתן מדת ארכה ורחבה זה כיון משקלותיה ינתן למי שכיון משקלותיה שם בראשונה כל מי שמצא אבידה הי׳ מכריז עליה ג׳ רגלים רגל ראשון אומר רגל ראשון רגל שני אומר רגל שני שלישי אומר רגל סתם כדי שלא יתחלף לו שני בשלישי ואחר רגל האחרון שבעה ימים מכריז פעם רביעי כדי שילך השומע לביתו בשלשה ימים וימשש כל כליו ויחזור בג׳ ימים ועדיין ימצא זה המכריז ביום השביעי משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משרבו האנסין שהיו אומרים שהאבידה של מלך התקינו שיהא מודיע לשכיניו ולמודעיו ודיו הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהיה מציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו וגר׳ בפרק הכונס דף צ״ו שומר אבדה רבה אומר כשומר חנם דמי ופטור מגניבה ואבידה שהרי אין הנאה הגיע לידו בזה ורב יוסף אמר כשומר שכר דמי מפני שעוסק במצוה ועל ידי כן פטור מליתן פרוטה לעני ומכמה מצות עשה כל זמן שטורח בהשבתה וא״א לקיים שניהם וכיוצא בזה בכל מקום כל העוסק במצוה פטור מן המצוה בתוספות שם בד״ה בההיא פסק רב צמח גאון וכן פסק רבינו יצחק שהלכה כרבה לגבי רב יוסף בכל התלמוד חוץ משדה עניין ומחצה ואל תאמר דווקא במה שנחלקו בב״ב פוסק שם התלמוד דף קמ״ג שאותם סימני שמועות דשדה עניין ומחצה באותה מסכתא הם שם ודף י״ב ובדף קי״ד כי גם בכל התלמוד הל׳ כרבה כמו שאומר בפ׳ מי שאחזו. גיטין דף ע״ד והא ק״ל הלכה כרבה ובהא אין הלכה כרשב״ג ואינו אומר והא ק״ל בהא הלכה כרבה כמו שאומר על רשב״ג ומה שאומר בפ׳ אין בין המודר נדרים דף ל״ג דכולי עלמא אית להו פרוטה דרב יוסף אי לאו משום שאין דבר זה מצוי ותדיר משם אין ראי׳ שיהא הלכה כרב יוסף שהרי גם רבה סובר שעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא שאינו נחשב שומר שכר בכך ובפ׳ שבועת הדיינין גבי מחלוקת דרבי אלעזר ורבי עקיבא במלוה חבירו על המשכון שמעמיד רב יוסף בדף מ״ד ככולי עלמ׳ ודרבה כתנאי היא ומעמיד רבה כר׳ אלעזר שהוא שמותי בנידה דף ז׳ ומבואר שם בתוס׳ משמע שאין הלכה כרבה אין משם ראיי׳ כי זה הוא לפי מה שאומר שם באותה סוגיא דלכולי עלמא לית להו דשמואל אבל רבה יאמר בדשמואל נחלקו ואין שייך כלל דברי רבי אליעזר ורבי עקיבא לדברי רבה ורב יוסף בב״מ דף כ״ח וצריך לבקר האבדה ולבודקה כדי שלא תפסיד ותאבד מאליה שנאמר והשבות לו ראה היאך תשיבנו לו בדף כ״ט כיצד מצא כסות של צמר מנערה אחד לשלשי׳ יום ולא ינערנה במקל ולא בשני בני אדם שם ובדף ל׳ ושוטחה על גבי מטה לצורכה בלבד אבל לא לצורכו ולצרכה נזדמנו לו אורחין לא ישטחנה בפניהם ואפי׳ לצרכה שמא תיגנב שם מצא כלי עץ ישתמש בהם כדי שלא ירקבו כלי נחושת ישתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן שם מצא מגרפות וקרדומות ישתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן שם מצא כלי כסף משתמש בהן מצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן שם כלי זהב או כלי זכוכית וכסות של פשתן הרי זה לא יגע בהן עד שיבא אליהו שם וכדרך שאמר באבידה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינ׳ הים בדף כ״ט מצא ספרים קורא בהם אחת לשלשים יום ואם אין יודע לקרות גוללן כל שלשים יום ולעולם לא ילמד בהן בתחילה ולא יקרא פרק וישנה ולא יקרא פרשה ויתרג׳ ולא יפתח בו יותר משלשה דפין ולא יהו שנים קורין בשני עניינים שמא ימשך זה וימשך זה ויכלה הספר אבל קורין הם בעניין אחד ולא יקראו שלשה ואפי׳ בעניין אחד ורבינו שלמה פירש להפך כי בעניין אחד לא יקראו בו שנים שם מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו שדבר מצוי הוא בידי הכל ואין עשויין אלא למצותן בלבד בדף כ״ח מצא דבר שיש בו רוח חיים שצריך להאכילו אם הי׳ דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהם שנים עשר חדש מיום המציאה ושוכרן ולוקח שכרן ומאכילן ואם הי׳ שכרן יותר הרי היתר לבעלי׳ שם וכן התרנגולין מוכרין ביציהם ומאכילן כל שנים עשר חדש מכאן ואילך שם דמיהם עליהם והרי הן שלו ושל בעלים בשותפות כדין כל השם בהמה מחבירו ורבינו שלמה פירש שם דמיהם ומוכרן ומניח הדמים אצלו שם מצא עגלים וסייחים של מרעה מטפל בהן שלשה חדשים ושל בריאה כלומר שצריך להאכילם ממה שבבית שלשים יום שם ואווזין ותרנגולין זכרים גדולים מטפל בהם ל׳ יום מצא קטנים וכן כל דבר שטיפולו מרובה משכרו מטפל בהם שלשה ימים מכאן ואילך מוכרן בבית דין בפרק המפקיד דף ל״ח וכן פירות שהתחילו להרקיב וכיוצא בהן מוכרן בבית דין בדף כ״ח דלעיל מה יעשה בדמים נתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהן לעיל בעמו׳ שבסמוך ולדברי רבה שפסקנו כמותו על ידי כן חייב בגנבה ואבידה אבל נאנסה לא וכן סובר רב נחמן בפ׳ המפקיד בבא מציעא דף מ״ג שעל ידי שיש לו רשות להשתמש בהן חייב בגניבה ואבידה אבל באונסין לא בדף כ״ט דלעיל בד״א בדמי האבידה הואיל ונטפל בה אבל במעות אבידה לא ישתמש בהם לפיכך אינו עליהם כשומר שכר שנינו במסכת גיטין בפרק הניזקין גיטין דף מ״ח המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם שאם אתה אומר ישבע מניח המציאה והולך כדי שלא ישבע אפי׳ מצא כיס ואמר בעל הכיס שני כיסים היו קשורין וא״א שמצא האחד אא״כ נמצא האחר קשור עמו ה״ז לא ישבע כדמסיק בגמרא דף נ״א נחזור לפ׳ אלו מציאות בבא מציעא דף כ״ז כל הסוגיא השלמה בכלל אבידת אחיך היתה וכן השור והשה והחמור ולמה פרט הכתוב חמור להחזירו בסימני מרדעת אע״פ שהסימן בדבר הטפל בו יחזיר ולמה פרט הכתוב שור ושה להחזיר אפילו גזות השה או גזות זנב השור אע״פ שהוא דבר מועט ולמה פרט שמלה ללמד ממנו מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים וחזקתה שיש לה תובעין וחייב להחזיר אף כל דבר שיש לו סימנין הרי הוא בחזקת שיש לו תובעין וחייב להחזיר אבל בדבר שאין לו תובעין אלא נתייאשו הבעלים ממנו הרי זה של מוצא אע״פ שיש לה סימנין בדף כ״א וכ״ד זה הכלל באבידה שאין לה סימן כיון שאבדה וידעו הבעלים בה שאבדה הרי זה בחזקת שנתייאשו הבעלי׳ ממנה כגון מסמר אחד או מחט אחת או מטבע אחד הרי זה אינן יכולין ליתן בה סימן להחזירו להם לפיכך הרי זה לזה שמצאה בדף כ״א וכל דבר שיש לו סימן ה״ז בחזקת שלא נתייאשו הבעלים שדעתן תלויה שיחזרו להם על ידי סימנין שיתנו בה לפיכך המוצא אותם חייב להחזיר אא״כ ידע שנתייאשו הבעלי׳ כגון ששמע אותם שאומרי׳ ווי לחסרון כיס שם דף כ״ג וכיוצא בדברי׳ אלו שמראין שנתייאשו הרי אותה אבידה של מוצאה בדף כ״ד וכן אם מצא דבר שיש בו סימן בים או בנהר וכיוצא בהן או במקום שרובו גוים הרי זה בחזקת שנתייאשו הבעלים ממנו בשעת נפילה ולפיכך הרי היא של מוצאו אע״פ שלא שמע שנתייאשו הבעלים ממנו בדף כ״א והמסקנא בדף כ״ב יאוש שלא מדעת פירוש דבר שנתייאשו בסתמא כשידע שנפל ממנו ועדיין לא ידע שנפלה הלכה כאביי שאומר שם שאין זה יאוש אע״פ שרבא חולק עליו שזו היא היוד מיעל קגם הם ששה מקומות שהלכה כאביי לגבי רבא. וחייב להחזיר אע״פ ששמע לבסוף שנתייאש מכל מקום כשבא לידו באיסור בא לידו בדף כ״ה המוצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז. בא בעל הסימן ונטל את שלו ואמר שזה בלבד נפל ממנו זכה המוצא בדבר שאין בו סימן בדף ס״ג וס״ד כל הסוגיא ובתוספ׳ שם ודהבאת שלום בפרק הבא על יבמתו יבמות דף ס״ה אין מחזירין אבידה בטביעת עין אלא לתלמיד חכם שהוא איש אמת שאינו משנה בדבורו אלא במסכתא במטה ובאכסניא ובהבאת שלום שבין אדם לחבירו. במסכתא כיצד אם שאלוהו מסכתא זה סדורה לך בגירסא מדת ענוה הוא לומר לאו ואע״ג דאמרינן במסכת קידושין דף ל׳ מושננתם לבניך שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם היינו זה הבא לישאל דבר הוראה או דין במטה כיצד אם שהה לבא לבית המדרש מפני ששמש מיטתו ושאלוהו למה שהה תולה בדברים אחרים ובאכסניא כיצד אל יאמר אדם בפני רבים כמה פלוני איש טוב שנתארחתי אצלו בביתו כמה כבוד גדול עשה לי פן יבאו רבים להתארח אצלו וזהו מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו הכי דריש בערכין דף ט״ז ובהבאת שלום כיצד אם הוסיף או גרע כדי לחבבן זה לזה הרי זה מותר ואם באו עדים ששינה בדיבורו חוץ מדברים אלו אין מחזירין לו האבידה בטביעת עין בדף כ״ח דלעיל כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הינוח אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שישיבו אליה שאם יבא ליטול אותה ויהיה דבר שאין בה סימן הרי אבד ממון חבירו בידים שהרי אין לו בה סימן לסמוך עליו שיחזירהו לו ואם היה דבר שיש בו סימן הרי הוא הטריחו לרדוף אחריה וליתן סימנים ולפיכך אסור לו ליגע בה עד שימצא אותה דרך נפילה ואפילו ספק הינוח אמר רבי אבא בר זבדא שם לא יגע בה ואם נטל לא יחזיר פירוש לאותו מקום כדגרסינן בירושלמי שם ומביאו בתו׳ שם בד״ה ואמר רבי אבא בר זבדא אשכח חמרא מכוסה בחפיסה ונסביה אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה לאו יאית עבדת אמר אהדרי אמרו ליה לא דילמא אתא מריה ולא אשכחיה ואייאש ליה מיניה פירוש נתייאש מלבקשו עוד שם, מסקנת המיימוני ריש פר ט״ו דגזילה ואבידה הילכך דבר שיש בו סימן מכריז ודבר שאין בו סימן זכה בו. ויראה לי שיניח עד שיבא אליהו שהרי באיסור בא לידו וכן פירש רבינו שלמה בפרק המפקיד בבא מציעא דף ל״ז בדף כ״א דלעיל מצא פירות מפוזרין דרך הינוח לא יגע בהן דרך נפילה הרי הן שלו. וכן אם מצא כריכות קטנות של שבולים ברשות הרבים שהרי אין בהן סימן או שמצא עיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר וגיזי צמר הבאות ממדינתן שהן כשאר גיזות המדינה ואניצי של פשתן ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו מפני שאין בהן סימן ואם יש בהן סימן נוטל ומכריז שסימן העשוי לידרס הוי סימן בדף כ״ב וכ״ג בדף כ״ה אבל אם מצא ככרות של בעל הבית וגיזי צמר הלקוחין מבית האומן וכדי יין וכדי שמן חייב להכריז שכל בעל הבית עושה רושם שלו בטיט שסביב המגופה. בדף כ״ג ולאחר שנפתחו האוצרות אין רושם סימן שהכל נכנסין שם ומכירין בהן בדף כ״א מצא עגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות בדף כ״ג וחתיכה של בשר שהיא משונה וחתיכה של דג נשוך וכל כיוצא באלו הואיל ויש שם שינוי חייב להכריז שלא עשאום בעלים אלא לסימן שם וכל דבר שיש בו סימן בין דרך הינוח בין דרך נפילה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייב להכריז. ומסקינן שם בדף כ״ג כי סימן העשוי לידרס הוי סימן וכן מקום וכן מדה וכן משקל וכן מניין שאין שוין הוי סימן בדף כ״ב תמרים שמשיר אותם הרוח מותרין שהבעלים מחלו אותן לכל אדם וזו היא חזקתן. ואם היו של יתומים שאינם בני מחילה אסורין. שם וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות הרי אלו אסורות שהרי גילה דעתו שלא מחל בדף כ״ד המוצא מעות בכיס או כיס כמו שהוא חייב להכריז. בדף כ״ה מצא כיס ולפניו מעות מפוזרין הרי אלו שלו. שם ואם נראין הדברים שהכיס והמעות של אדם אחד ומן הכיס נפלו חייב להכריז. בדף כ״ו מצא מעות בחנות הרי אלו שלו פירוש אפי׳ הם צרורים שיש בהם סימן הרי אלו שלו מפני ששם מצויין בין גוים בין ישראל. והלכה כרשב״א דאמר בדף כ״ד ברוב גוים הרי אלו שלו בדף כ״ו מצאן בין התיבה לחנווני הרי אלו של חנווני שאותה תיבה החנווני לוקח מתוכה ומוכר על גבה. שם מצאן על התיבה ואין צריך לומר מן התיבה ולחוץ הרי אלו של מוצאו. שם וכן אם מצא מעות לפני השולחני הרי אלו שלו בין הכסא לשולחני הרי אלו של שולחני פירש רבינו שלמה שאותו כסא השולחן יושב עליו. המוצא מעות בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של אמוריי׳ היו והוא שימצא אותם מטה מטה וגם העלו חלודה כדרך כל המטמוניות הישנות אבל אם מראין הדברים שהמטמון חדש ואפי׳ נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן שמא מונחין היו שם בתוס׳ שם דף כ״ו ואע״פ שחצרו של אדם קונה שלא מדעתו לא יקנה כאן חצרו מפני שזה דבר שאינו עשוי לימצא בפ״ק דהתם. ועוד פירש רבינו משה בפרק ט״ז דגזילה ואבידה הטעם מפני שזו חשוב כאבודה ממנו ומכל אדם. ורבינו יהודא ברבי נתן פי׳ דהוי חצירו הבאה לאחר מכאן שהכלי היה טמון מימי האמוריים ועדיין לא היה חצירו עד לאחר מכאן. בדף כ״ה דלעיל מצא מטמון בכותל חדש אם המטמון מוכיח שהוא לבעל הבית הרי הוא שלו ואם מוכיח שהוא לאחד מן השוק הרי הוא של מוצאו כיצד הסכין הרי נצב שלו מוכיח ובלשון הגמרא בדף כ״ו נקרא קתא אם הוא מלגאו הרי הוא לבעל דבית ואם הוא מלבר הרי הוא שלו. הכיס פיו מוכיח. ואם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין. בפרק א׳ דב״מ דף י׳ שנינו ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה. עוד שנינו שם בדף ט׳ היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי בה כיון שהגביה לו קנה הרוכב אע״פ שלא הגיעה לידו ואם אמר לו תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה תחילה ולא הגבהתי׳ לצורכך זכה בה הנוטלה שאילו לא אמר תחילה לא זכה בה כך מוכיח בדף י׳ בדברי רבי יהושע בן לוי משמע שסובר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כרמי בר חמא בדף ח׳ ודברי רבי יהושע בן לוי עיקר ברוב מקומות וגם רבי יוחנן סובר כן בדף י׳ ומפרש המשנה שלא אמר תחילה ואעפ״כ זכה בה הנוטל מפני שלא אמר לו הרוכב זכה לי אלא אמר תנה לי לא נתכוון לקנותה אלא עד שתגיע לידו. ואע״פ שרבא בדף ח׳ ורב נחמן בדף י׳ סוברים לא קנה אין הלכה אלא כרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. וכן פסק רבינו משה ורב אלפס בפי״ז דגזילה ואבידה ואומר כי רבא שהוא בתראה שדוחה לרמי בר חמא בדף ח׳ דלא קנה דחוי הוא ואינו סובר כן תדע שהרי במקום אחר אומר שם בדף י׳ איתביה רבא לרב נחמן ורוצה להוכיח דקנה. שנים שהגביהו מציאה קנו שניהם אפי׳ לרב נחמן מגו דזכי לנפשיה זכה נמי לחבריה בדף ח׳ בהמת מציאה שקדם אחד ואוחזה במוסרה לא קנאה עד שימשוך או ינהיג וכן בנכסי הגר כמו שמפרש שם רב אידי בדף ח׳ מהו לשון מוסירה כאדם שמוסר דבר לחבירו הילכך מחבירו שמוסר לו קנה אבל באלה מי מסר לו שיקנה אבל קונה במוסרה לבדה מה שתפס בידו. היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסרה מפרש רב אשי בדף ט׳ הרוכב קנה את הבהמה והמוסר׳ שעל לחיי הבהמה בלבד וזה האוחז את המוסרה קנה מה שאחז בידו ושאר המוסרה לא קנה אחד מהם ומלשון רב אידי שהזכרנו יש ללמוד שקניין מסירה צריך מיד ליד. אפס בפר׳ הספינה בבא בתרא דף ע״ו אמר רב אשי כל היכא דאמר לך חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני במסירה ומלשון לך שאינו אומר בא משמע שאינו צריך מיד ליד במסירה ואינו צריך אלא דעת אחרת מקנה, שם ודווקא בספינה שיש בה טורח במשיכתה מועלת מסירתה אבל בדבר אחר לא קנה עד שיגביה או עד שימשוך דבר שאינו ראוי להגביה. וכן לדברי האומר בקידושין דף מ״ו אותיות נקנין במסירה היינו במשיכה כמו שמפרש בפרק מי שמת בבא בתרא דף קנ״א אימיה דרב עמרם שכיבא ושבקה מלוגמא דשטרות פי׳ כשנפטר׳ הניחה שק מלא שטרות ואמרה יהו לעמרם ברי באו לפני רב נחמן לדין אמרו לו והלא לא משך. ומה שקורהו מסירה מפרש רבינו יצחק בתוספות דקידושין דף כ״ה בד״ה בהמה הטעם לפי שאין מועיל כלום קניין משיכה שלהם אלא על ידי דעת אחרת מקנה שאמר לו משוך וקני לאפוקי שטר דנכסי הגר שאם משכו לא קנה החוב על ידו דמאן קא מסר ליה דליקניה. אמר רבי יוסי בר רבי חנינא בב״מ דף י״א חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר בד״א בחצר המשתמרת אבל בשדה וגינה וכיוצא בהן אמר שמואל ועולא ורב אמי שם אם הי׳ עומד בצד שדהו ואמר יזכה לי שדי זכה בו כמו שאומר במשנה שם ורא״י בתו׳ שם בד״ה זכתה ורבינו יצחק פירש דבעומד בצד שדהו אפילו לא אמר קנה דאי תקון רבנן דליקני כי לא אמר מאי הוי כמו שאומר התלמוד בפ״ק דב״מ בדף י״א ומה שאומר במשנה דף י׳ הי׳ עומד בתוך שדהו שאינה משתמרת ואמר זכתה לי שדי זכתה לו הוא הדין בלא אמר נמי אלא משום שהיה רוצה לשנות בסיפא בצבי רץ כדרכו דרך שדהו שאפילו אמר תזכה לי שדי לא אמר כלום שנה ברישא אמר זכתה לי שדי. ומתוך מסקנת ההלכות אשר שם למדנו שלשה חילוקים באינו עומד בצד שדהו שזכייתו שם מטעם שליחות. החילוק הראשון שאם היא חצר המשמרת קונה בכל דבר חוץ מגט מפני שחוב הוא לה ואין שייך שליחות בעל כרחה ולכך אומר בגיטין דף ע״ו בפרק הזורק דאף במשתמרת צריך שתהא עומדת בצד חצרה. החילוק השני דחצר שאינה משתמרת אינה קונה בשום דבר חוץ ממתנה דדעת אחרת מקנה לו אבל לא במציאה וחצר מהלכת אינו מועיל אפי׳ למתנה כמו שאומר שם בדף ט׳ גבי משוך בהמה זו וקני כלים שעליה אבל בעומד בצד שדהו דהוי דומיא דידו מועיל בכל דבר אפי׳ בגט שהוא בעל כרחה. וכן ארבע אמות של אדם שהוא בצדן הרי אלו קונין לו ואם הגיע המציאה לתוך ארבע אמות שלו זכה בה. בדף י׳ וחכמים תקנו דבר זה כדי שלא יריבון המוצאים זה עם זה, שם בד״א בסימטא או בצידי ר״ה שאין הרבים דוחקין שם או בשדה שאין לו בעלים אבל העומד בר״ה או תוך שדה של חבירו אין ד״א קונות לו ואין קונה עד שמגיע מציאה לידו כך מפרשין רב פפא ורב אשי מכח משנתינו דמסכת פאה פ״ד ומכח משנתינו דראה את המציאה דף י׳ דלעיל. מסקינן שם כדברי ר״ל ור״י משום רבי ינאי קטנה יש לה חצר ויש לה ד״א וקטן אין לו חצר ואין לו ד״א מפני שהחצר של קטנה מידה למדנו שכדרך שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה שנאמ׳ ונתן לה מ״מ וכשם שיש לה חצר לעניין גט כך יש לה חצר לעניין מציאה וארבע אמותיו של אדם כחצרו לעניין מציאה. אבל האיש למדנו שחצרו קונה לו משלוחו כדרך ששלוחו קונה לו כך תקנה לו חצרו, ואע״ג דדרשינן נמי שם ובפ׳ מרובה בבא קמא דף ס״ה ובפ׳ הזורק גיטין דף ע״ז בידו אין לי אלא ידו גגו וחצרו וקרפיפו מניין ת״ל אם המצא תמצא מ״מ עיין בתוס׳ דף י׳ דלעיל בד״ה ואי יש לחלק שתמצא בכל מקום שתמצא משמע ואפי׳ ביד שלוחו והקטן הואיל ואינו עושה שליח שהרי בפסחים וגיטין שכתוב שם שליחות איש כתיב בעניין כך אין חצירו ולא ד״א שלו קונין לו עד שתגיע מציאה לידו כדיליף בקידושין דף מ״א, וגם בפרש״י שם מזה בדף מ״ב שנינו בפ׳ הניזקין גיטין בדף נ״ט לרבנן דרבי יוסי והלכה כמותן שהרי סוגית התלמוד הולכת כדבריהם בפ׳ שבועת הדיינין שבועות דף מ״א מציאת חש״ו יש בהן גזל מפני דרכי שלום לפיכך אם עבר אחד וגזלה מידו אינה יוצאה מידו בדיינים ואם כפר בה ונשבע אינו חייב בחומש שנינו בב״מ דף י״ב ומפרק לה רבי יוחנן כן מציאת בנו ובתו הסמוכין על שלחנו אע״פ שהן גדולים ומציאת בתו הקטנה או בתו הנערה אע״פ שאינה סומכת על שולחנו ואפי׳ היתה מסורה לאמה הרי אלו שלו כמו שאומר התלמוד שם אי דאיתיה לאב לאבוה הוי. שם וכן מציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו. ומפרש בירושלמי שם שמציאת אשתו שלו רבי חגי אומר מפני הקטטה ורבי יוסי אומר שלא תהא מברחת מנכסי בעלה ואומרת מציאה היא התיבון בעדים תהא שלה ומתרץ לא אמרו זה אלא מפני זה. בדף י״ב דלעיל אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שולחנו אע״פ שהוא קטן ומציאת עבדו ושפחתו העברים אפי׳ סמוכין על שולחנו הרי הן שלהן מפני שעבדו ושפחתו אוכלין בשכרן, וכן הוא בתוס׳ שם בד״ה ר״י ועוד ראוי לחלק בין בנו הסמוך על שולחנו לאחר הסמוך על שלחנו והלכה כרבי יוחנן אע״פ שחולק עליו שמואל ומפרש לה בעניין אחר שם תנן בפ״ק דב״מ דף י״ב וי״ג המוצא שטר חוב אע״פ שלא פירש בו אחריות נכסים ואע״פ שחייב מודה והרי הוא מקויים בהנפק בדף ט״ז שאין לחוש שמא כתב ללות ולא לוה שהרי אומר שם בדף כ׳ כי לוה אינו מקיים השטר אעפ״כ לא יחזיר השטר שמא פרעו וקנוניא עושין כדי לטרוף לקוחות שלא כדין ולפיכך הודה לו שהרי יש לו לטרוף בשטר אע״פ שלא פי׳ בו אחריות שהרי פסק שם רבא בדף ט״ו שאחריות שלא נפרשה טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר וכענין זה פסק רבינו משה בפרק י״ח דגזילה ואבידה ולקח שיטתו כרבי יוסי שם דף ו׳ ולא כרבנן למאי דקאמר רבינא שם שהוא בתראה לעולם איפוך. וכן פסק בפי״ח דלעיל כרבי יוסי בההיא דתניא שם מצא שטר כתובה בשוק אע״פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה ואחר כך מכר בעל נכסים והרי היא רוצה לעשות קנוניא על הלקוחות. ופירש רבינו יצחק משום תוספת איצטריך דאילו מנה ומאתים ק״ל שם דף י״ז הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. בד״א שנתארמלה או נתגרשה וכדברי רבי יוסי בדף ז׳ דלעיל אבל עודה תחת בעלה בין רבי יוסי בין רבנן מודו שבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. משמע מכח שני פסקים הללו שהיה כתוב בספרים שלהם בפרק מי שהוציאוהו עירובין דף מ״ו הלכה כר׳ יוסי מחבריו וכן כתוב בפירוש רבינו שלמה ובפי׳ הר״ר יהודא בר אברהם גריס אף בדר׳ הלכה מחבריו שהוא היה סוף משנה וקשה לי על אותה גירסא שהרי בפ׳ כל פסולי המוקדשין בכורות דף ל״ו על מחלוקת ר׳ יוסי וחכמים פוסק שם שאין הלכה כרבי יוסי ומקשה סתם התלמוד פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מיימוני הלכות גזילה ואבידה כללו של דבר כל שטר שחוששין בו לפירעון לא יחזיר שמא נפרע החוב ואם היה חייב מודה ואיפשר שהודה בו כדי לעשות קנוניא עד שיפסידו הלקוחות או המקבל מתנה שלקחו אחר זמן השטר כדי שיטרפו מידו שלא כדין הרי זה לא יחזיר אע״פ ששניהם מודים ואם החזיר כשרים וגובין בהן וכל שטר שאין בו צד לחשוש לא לפירעון ולא לקנוניא ולא לשמא כתב ללות ולא לוה הרי זה יחזיר לבעליו בב״מ דף י״ט ת״ר מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ומדקדק שם התלמוד בזמן שהאשה מודה מיהא יחזיר לבעל ניחוש דילמא כתב השובר ליתנו בניסן ולא נתנו עד תשרי והלכה היא ומכרה כתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומוציא את השובר הכתוב בניסן וטורף הלקוחות שלא כדין, שם דף פ״ח הכי גרסינן בכל הספרים ישנים ובספר רב אלפס שם אמר רבא ש״מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי׳ יורש מוחל. ולפיכך נאמנת בהחזרת שובר מגו דאי בעיא מחלה, בתוספ׳ שם בד״ה ש״מ ובתוספת פרק מי שמת בבא בתרא דף קמ״ז בד״ה המוכר דבין בהחזרת שובר בין במחלה אינה משתלמת אלא מה שקבלה אפי׳ לרבי מאיר דדאין דינא דגרמי בפ׳ הגוזל דף פ״ו וכן נמי משמע בפרק הכותב דף ק׳ גבי קריבתיה דרב נחמן וכן ראיתי בתשובת רב שר שלום גאון, בתוס׳ בד״ה ש״מ דלעיל וכן בתוס׳ פרק החובל בבא קמא דף פ״ט בד״ה כל ויש להקשות וניחוש שמא נתנה במעמד שלשתן שאינה יכולה למחול כמו שפירשתי במצות מקח וממכר לקמן בסימן פ״ב ותירץ רבינו יצחק דשמא לא תקנו מעמד שלשתן בכתובת אשה העומדת תחת בעלה דשמא לא תעמוד לגבות לעולם. וחולק שם אביי בדף כ׳ דלעיל ואומר שאין זו החששה כלום שאפי׳ אם יארע כך שובר בזמנו טורף ואביי לטעמיה דאמר שם דף י״ג עדיו בחתומיו זכין לו שמיום שנחתם השובר זכה בו בעל וטורף כדין. מכאן פסק רב אלפס שם שאין הלכה כאביי חדא שסתם התלמוד מקשה וליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן וכו׳ שם דף י״ט ועוד שרבא חולק עליו בדף כ׳ וכן לפני׳ בפרק המפקיד בבא מציעא דף ל״ה שאומר שם מי ששמו לו בית דין קרקע מאימתי קנויה לו לאכול פירות אמר רבא מכי מטיא אדרכתא לידו אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו כלו׳ משעה שנחתמה האדרכתא אע״פ שלא הגיע לידו רבה אמר מכי שלימו יומי אכרזתא פירוש שמכריזין על הקרקע אחר כתיבת האדרכתא הרי לך שרבה ורבא חולקין על אביי לפיכך אין הלכה כמותו אע״פ שהתלמוד דוחק שם בפ״ק דף י״ג לתרץ דברי שמואל כאביי אין זו כל כך תימה:

11 בבא קמא פתח ↗

12 בבא קמא פתח ↗

אָמַר רַב בִּיבִי בַּר גִּידֵּל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: גֶּזֶל גּוֹי אָסוּר, אֲבֵידָתוֹ מוּתֶּרֶת. גְּזֵילוֹ אָסוּר – דְּאָמַר רַב הוּנָא: מִנַּיִן לְגֶזֶל הַגּוֹי שֶׁהוּא אָסוּר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכַלְתָּ אֶת כׇּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ״ – בִּזְמַן שֶׁהֵן מְסוּרִים בְּיָדְךָ, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁאֵינָם מְסוּרִין בְּיָדְךָ. אֲבֵידָתוֹ מוּתֶּרֶת – דְּאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: מִנַּיִן לַאֲבֵידַת הַגּוֹי שֶׁהִיא מוּתֶּרֶת? שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְכׇל אֲבֵדַת אָחִיךָ״ – לְאָחִיךָ אַתָּה מַחְזִיר, וְאִי אַתָּה מַחְזִיר לְגוֹי.

13 נימוקי יוסף פתח ↗

טעותו. שטעה בחשבון או שהבליעו דליכא חלול השם:

14 נימוקי יוסף פתח ↗

חזי דעלך וכו'. רב כהנא אמר כן לכותי איני מונה אותם כדי להוציא עצמו מן החשד:

15 הגהות הב"ח פתח ↗

צ"ל סק:

16 הגהות הב"ח פתח ↗

נ"ב ואי לאו דדינא דמלכותא דינא היכי עברינן עלייהו:

17 הגהות מאלפס ישן פתח ↗

נ"ב בגמ' בכרגא ונראה דהרי"ף דגריס בגיזתא פי' גיזת של צמר של רחלים דשתא דא:

18 שלטי הגיבורים פתח ↗

נראה דגם פסול לעדות ולשבועה כיון שמכוין להזיק חבירו הוי דומיא דמסור דאף על פי שמעיד אמת אסור לפי שבדיניהם מוציאין ממון ע"פ עד אחד ולולי עדות זה הוה מצי לאישתמוטי ואם מעיד לו עדות הי' משמתינן ליה ודוקא עד אחד הוא דאינו מעיד ומשמתינן ליה אם מעיד אבל שני עדים לא משמתינן ליה אם יעידו דהא בדיננו נמי מוציאין בב' עדים ונמצא שאינו משלם על ידם רק מה שחייב לשלם מן הדין וכתב במרדכי שם דתרי קרובין לא חשיבי אלא כחד וכל הני מילי דוקא כשישראל הוא נתבע אבל אם ישראל תובע לכותי והכותי כופר ויש לכותי עד א' ישראל כדבריו יכול הישראל להעידו ולא משמתינן ליה בהכי כיון דבדיננו נמי מעמידין ממון ביד בעליו בלא עד והמע"ה אי נמי גם בדיני ישראל עד המסייע פוטרו וכתב הרא"ש ז"ל דהא דעד אחד לא יעיד כשהישראל הוא הנתבע דוקא בשלא יחדו אותו הכותי לעד אבל אם מתחלה יחדו הכותי לישראל להיות עד איכא חלול השם אם לא יעיד וכ"ש בזמן הזה שחק לישראל הוא שאין הכותי נאמן להעיד על ישראל אם לא שהיה ישראל עמו ואם הישראל יבחר עדותו יבטלו זה החק ויאמינו לכותי לבדו להעיד על ישראל וכו' ע"כ הלכך דין זה מתפשט לפי ענין והמקום כדמוכח שם בגמ' ואם הישראל היודע העדות הוא אדם גדול דנאמן כבי תרי מבעיא שם בגמ' אם יכול להעיד או לא וסלקא בתיקו וכתבו קצת הפוסקים דמצי להעיד ומן התימה בעיני דמיי' לא הביא כלל דין זה בפסקיו רק שבהלכות ת"ת גבי כ"ד דברים שהיו מנדין עלה כ' וז"ל המעיד על ישראל בערכאות של כותי והוציא ממנו ממון שלא כדין ישראל היו מנדין אותו עד שישלם עכ"ל משמע מדבריו דצריך העד לשלם לישראל הנתבע הממון שהוציאו ממנו בעדותו כיון שהיה יכול להכחיש העד ולישבע בדיני ישראל והאמת כי שאר המפרשים לא פירשו כך להדיא רק משמע מדבריהם דהיו משמתינן אותו על האיסור שעשה להעיד בעש"כ נגד ישראל חבירו ומפסידו ואפשר נמי דלא פליגי אהדדי ומסופקני היכא שהדבר אמת בעצמו שישראל זה חייב לכותי אם זה הישראל שהעידו חייב לשלם לו מה שהוציאו ממונו בערכאות של כותי או לא מי אמרי' כיון דאי הוי בעי הוה נשבע ומכחיש העד ונפטר לולי שבערכאות של כותי מוציאין ע"פ עד אחד נמצא זה גורם לו הפסד זה או דלמא כיון דלא היה לו אפשרות לישבע אם לא שישבע לשקר דהאמת בעצמו הוא שהוא חייב לו נמצא שאין זה מפסידו כלום לפי האמת ואינו בר נדוי ולא בר תשלומין ומדברי התוספות שם מוכח קצת דכל שאינו משלם רק מה שחייב לפי האמת דאין המעיד בר עונש כלל אע"פ דלולי העדות הוה מצי ליפטר בענין אחר כמו שכתבו שם התוס' וכן מוכח לשון הרא"ש ז"ל שם דקאמר דכיון שאין מפסיד לו משלו יכול להעיד כלומר כיון דהאמת הוא שחייב לכותי ובתשלומין אילו ע"פ מדות זה אינו מגיע לו פסידא בממון שלו כי מה שמשלם היה מן הדין דאין הכותי יכול להעיד מיהו מדברי המרדכי שם שהביא דברי ר"ת לא משמע בו שכ' דהיו משמתינן ליה אע"פ שמעיד אמת לפי דבדיניהם מוציאין ממון ע"פ עד א' נמצא שמפסיד חבירו שלא כדין דמצי לאשתמוטי וכו' משמע דאפי' שהאמת בעצמו כדברי העד מ"מ כיון דאי לאו דמוציאין ממון ע"פ עד א' הוה מצי לאשתמוטי נמצא מפסידו שלא כדין והאי אשתמוטי אפשר לומר דאין הכוונה בו לאשתמוטי ע"י שבועה רק ע"י אשתמטות אחרות שיכפור ויש לדחות דא"כ גם בשני עדים נמי הכי דלולי עדותן הוה מצי לאשתמוטי ע"י כפירה ולחייבו שמתא על עדותן וזה אינו דבהדיא כתבו התוס' דבשניהן אינן חייבין שמתא הלכך נראה דאשתמוטי בעד אחד ר"ל ע"י שבועה משמע א"כ דאע"פ דלפי האמת חייב לו ואמת מעיד העד אעפ"כ הי' משמתינן ליה למעיד כיון דהוה מצי לאשתמוטי ע"י שבועה אילו היה בדיני ישראל ואע"פ שהשבועה היתה שקר וכן נראה דודאי לעולם מיירי שהעד מעיד האמת דלולי כך מה טעם לנדותו משום שהעיד בערכאות של כותים תיפוק ליה משום שהעיד שקר אלא ודאי דמיירי שמעיד האמת שזה חייב לכותי וא"כ קשה בעיני כיון שמעיד האמת למה יתחייב זה לשלם מה שלא הפסיד לזה דהא לפי האמת מחויב הוא לו ואפשר שאולי לזה לא הזכירו שאר הפוסקים תשלומין כלל גבי עד א' שמעיד לחבירו ישראל בערכאות של כותים אלא ענשוהו עונש השמתא מפני שמעיד יחידי קודם להעשות לזה ישראל חבירו דבר שאינו בדין התורה דהוה ליה לכבוש עדותו ובשביל כך ראוי הי' לשמתא אבל תשלומין לא יתחייב כיון שאינו מפסידו כלום ומיי' ס"ל כיון דלולי עדותו שהעידו בערכאות של כותים לא היה יוצא ממון זה מתחת ידו אע"פ דלפי האמת הוא כך שהוא חייב לכותים מ"מ כל שאין שם רק עד א' והוא כופר א"א להוציא ממון מתחת ידו לדין תורתנו הקדושה דע"פ שני עדים יקום דבר בעינן נמצא שההוצאה זו שהוציאו הממון מתחת ידו בערכאות של כותים ע"פ עדות זה בלבד הויא שלא כדין יהיה האי האשתמטות ממנו וההצלה מתחת יד הכותים באיזה ענין שיהיה והלכך חשיב מפסידו בידים וחייב לשלם וגם תוכל לומר דדעת שאר הפוסקים הוי כך כדעת מיי' דחשיב מפסידו בידים אע"פ שמעיד האמת כיון דמ"מ שלא כדין מוציאין ממנו הממון דמדין ישראל לא היו יכולין להוציאה הממון מידו ע"י עדות זה והחילוק הזה הוא דאיכא בין עד א' לשני עדים דכשהוא עד א' אע"פ שמעיד האמת מ"מ שלא כדין הוא מה שמוציאין ממנו ע"פ עדות זה וכשהם שנים ומעידין האמת אין מה שמוציאין ממנו שלא כדין דגם בדיננו היו מוציאין מידו בדין הלכך אין חייבין כלום אם העידו בדיעבד וכן נראה דכולהו קים להו כמיי' דהא הטור י"ד סי' שי"ד הביא גם הוא הכ"ד דברים שהיו מנדין עליהן לפסק הלכה כלשון מיי' וצורתו אח"כ מצאתי בהגהות מרדכי דב"ק דף מ"ה וז"ל חזרתי בכל צדדין דכל אותה סוגיא דהאי בר ישראל דאזיל ומסהיד עליה לא מיירי לחייבו ממון לקנוס אותו לשלם כי אם לשמותי בשביל שחצוף ע"כ א"כ איכא פלוגתא ואין נראה לדקדק מכאן דדבר שלא היה אפשר לו לעשותו אלא באיסור שיועיל כאילו נעשה כדי שנאמר גבי המוכר דבר לחבירו והלה לא משך שיהיה בכלל טוען לחבירו דבר שאם יודה לא יתחייב ממון ושלא יכול להשביעו משום שאם היה מודה לא היה שם רק משום מי שפרע ואע"פ שלא היה אפשר לו לאישתמוטי מן הלוקח אלא באיסור ובקבלת מי שפרע מ"מ הוי בכלל אם יודה לא יתחייב ממון ולדקדק דבר זה מכאן ולומר כי היכי דהכא אע"פ דלא הוי מצי לאשתמוטי מן הכותי בדיני ישראל אלא בשבועת שקר אפ"ה חשבי' ליה למעיד זה מפסיד ממונו התם נמי ל"ש דכל דקדוק זה אינו נראה בעיני מהכא דהכא היינו טעמא לפי שמוציאין ממון ממנו ע"פ עד א' שלא כדין דאין הדין נותן שנוציא ממון רק ע"פ ב' עדים כל עוד שהלה כופר ומיהו למעשה צ"ע ומ"מ כל האי שמעתא דישראל המעיד לכותי מיירי שמעיד שלא ע"י אונס כלל אלא ממילא:

18 הגהות מאלפס ישן פתח ↗

נ"ב ומסהיד כצ"ל:

18 נימוקי יוסף פתח ↗

דסלקין. לאותם שעולין לארץ ישראל:

1 ואע"ג דליתיה במתא נמי לא אמרן אלא דאתי ביומיה אבל אי לא אתי ביומיה לא מ"ט אישתלו ולא אמרו ליה ואע"ג דאתי ביומיה נמי לא אמרן אלא דלית ליה אורחא אבבא דבי דינא אבל אי אית ליה אורחא אבבא דבי דינא לא מ"ט לא אמרו ליה סברי אשכחיה וא"ל:

2 ואמר רבא האי מאן דכתבינן פתיחא עליה אדלא אתא לדינא כי אתא לדינא קרעינן ליה לפתיחיה.

3 אדלא צאית לדינא לא קרעינן ליה לפתיחיה עד דצאית ולא היא כי אמר ציאתנא קרעינן ליה לפתיחיה:

4 אמר רב חסדא קבעינן זמן דייתי לדינא שני וחמישי ושני זימנא וזימנא דבתר זימנא.

5 ועד למחר לא כתבינן פתיחא: רב אשי איקלע לבי רב כהנא אפום נהרא חזייה לההיא איתתא דאקבעה זימנא בצפרא וקא כתבי עלה פתיחא לאורתא א"ל לא סבר לה מר להא דרב חסדא דא"ר חסדא קובעין זמן ב' וה' וב' א"ל הנ"מ גברא דלא שכיח במתא אבל איתתא כיון דשכיחא במתא ויתבה ולא קא אתיא מעיקרא מורדת היא אמר רב לא מקבעינן זימנא לא ביומי ניסן ולא ביומי סיון ולא ביומי תשרי ולא במעלי שבתא ולא במעלי יומא טבא:

6 אבל מניסן לבתר ניסן ומתשרי לבתר תשרי מקבעינן:

7 וממעלי שבתא לבתר שבתא לא מקבעינן משום דמיטרד בשבתא:

8 פיסקא אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס הגבאין מוכסין והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו:

9 וכן הא דתנן נודרים להרגים ולחרמים ולמוכסים במוכס העומד מאליו או מוכס שאין לו קצבה

10 תניא אסור להבריח בהם מן המכס רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא מותר להבריח בהם מן המכס בשלמא לענין כלאים בהא קא מיפלגי מר סבר דבר שאין מתכוין אסור ומר סבר מותר אלא להבריח מן המכס מי שרי והא קאמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רב חיננא בר כהנא במוכס שאין לו קצבה דבי רבי ינאי אמרו במוכס העומד מאליו רב אשי אמר הכא במוכס כנעני עסקינן וכדתניא ישראל וכנעני אנס שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכהו בדין ישראל זכהו ואמור לו כך דיננו בדיני כנענים זכהו ואמור לו כך דינכם ואם לאו באין עליו בעקיפין דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר אין באין עליו בעקיפין מפני קידוש השם וקי"ל כרב אשי דבתרא הוא :

11 אמר דף קיג: רב ביבי בר גוזלא א"ר שמעון חסידא גזילו של כנעני אסור אבדתו מותרת:

12 גזלו אסור כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מנין לגזל כנעני שהוא אסור שנאמר ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך בזמן שמסורין בידך ולא בזמן שאינן מסורין בידך אבדתו מותרת כי הא דאמר רב חמא בר גוריא אמר רב מנין לאבדת כנעני שהיא מותרת שנא' ויקרא כב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אבדת אחיך ולא אבדת כנעני תניא ר"פ בן יאיר אומר כל מקום שיש חילול השם אף אבידתו

13 אסורה אמר שמואל וטעותו מותרת כי הא דשמואל זבן לקנא דדהבא בכלל דפליזא מן ההוא כותי בארבע זוזי ואבלע ליה זוזי יתירא:

14 רב כהנא זבן מאה ועשרין חביתא דחמרא בכלל מאה מההוא כותי אמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא:

15 רב אשי הוה שפיל ואזיל באורחא חזא הנהו שבשי דגופנא דתלו לבר מן פרדיסא ותלו בהו קיטופי א"ל לשמעיה פוק חזי אי דישראל הוא לא תייתי ואי דכותי הוא אייתי שמעיה ההוא כותי אתא אמר ליה דכותי שרי א"ל הכי קאמינא ליה אי דכותי הוא אייתי דשקיל דמי ואי דישראל הוא לא תייתי דלא שקיל דמי:

16 גופא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רבא תדע דקטלי דיקלי ועברי גישרי ועברינן עלייהו :

17 אמר רב האי מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא וה"מ בשותפי אבל באריסא לא דאמר רב בר מתא אבר מתא מיעבט וה"מ בבול ארעא פי' יבול הארץ ובגיזתא דשתא אבל חליף ליה שתא כיון דמפייס מלכא לא:

18 מכריז רבא ואיתימא רב הונא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי אישראל חבריה ואזיל מסהיד ליה בכותי היו משמתינן ליה מ"ט כיון דכותים מפקי ממונא אחד סהדא היו משמתינן ליה והני מילי דף קיד. במגיסתא אבל בי דואר אינהו נמי חד סהדא למומתא שרו ליה אמר רב אשי האי בר ישראל דזבין ליה ארעא לעובד כוכבים אמיצרא דישראל חבריה היו משמתינן ליה מאי טעמא משום דאמר ליה

1 נימוקי יוסף פתח ↗

ולא אמרן וכו'. כי אתא ההוא פלוני לביתו לית ליה אורחא לבבא דבי דינא אבל אית ליה אורחא אבבא דבי דינא לא סמכינן אשיבבי דאמרי בי דינא אמרו ליה:

5 נימוקי יוסף פתח ↗

קובעין זמן ליום שני. בשבת ואם לא בא מזמנין ליה ליום חמישי ואם לא בא מזמנין ליה ליום שני:

8 נימוקי יוסף פתח ↗

מתיבת מוכסין. שנותנין בה מעות המכס:

10 נימוקי יוסף פתח ↗

במוכס כנעני אנס. ואע"פ שקבל המכס מן המלך ואפילו הוא דבר קצוב אין לחוש אם גוזלו היכא דליכא חלול השם שאין מבין שזה מכזב:

11 טור פתח ↗

אין הנגזל לפנינו ובא הגזלן להחזיר א"צ לילך אחריו להגיע לידו אפילו אם כפר בו אלא יודיענו לומר כך וכך גזלתיך בוא וקחנה בד"א שלא נשבע אבל אם כפר לו ונשבע אין לו תשובה עד שיגיענו לידו אפילו אם הוא רחוק ממנו הרבה צריך להגיעו לידו: ולא יתן לא לבנו של נגזל ולא ליד שלוחו בד"א שלא עשאו שליח אלא הוא שכירו או לקיטו או ממציא לו שליח ולא עשאו שליח בעדים אבל עשאו שליח בעדים יתנו לו וכן אם עשאוהו ב"ד שליח ונתן לו יצא ואצ"ל אם נתן לב"ד שיצא: החזיר לו כל הגזילה או שמחל לו עליה חוץ מפחות מש"פ א"צ לילך אחריו אפילו שהגזילה קיימת ולא חיישינן שמא תתייקר ותשוה פרוטה ור"י פירש אפילו אם תתייקר א"צ להחזירה לו כיון שפעם אחת לא היתה ש"פ והרמ"ה כתב שצריך להחזירה לו אבל כל זמן שנשאר בידו ש"פ צריך להחזירה לו או ליד שלוחו או ליד ב"ד או שלוחם: מת הנגזל כשבא הגזלן לעשות תשובה יחזירנה ליד הבנים אם היא בעין ואם אינה בעין או שנשתנית יתן להם דמיה: הגוזל מאביו ונשבע לו ומת אביו יתננה לבניו של אביו שהם אחיו ואם אין לאביו בן אלא הוא יתננה לאחי אביו שהם יורשי אביו כתב הרמב"ם ז"ל הגוזל את אביו ונשבע לו ומת אביו אם אין הגזילה קיימת עושה חשבון עם יורשי אביו על הקרן ואם הגזילה קיימת חייב להוציא הגזילה עצמה מתחת ידו לפיכך נותן הגזילה לאחיו ועושה עמהם חשבון ואם אין לו אחים שנמצא זה הגזלן לבדו יורש מוציא הגזילה מתחת ידו לבניו ואם אין לו בנים לזה הבן הגזלן נותנה לבעל חובו בהלואתו או לצדקה הואיל ויוציאנה מתחת ידו נפטר אע"פ שנתנה במתנה או פרעה והוא שיודיעם ויאמר זה גזל אבא ע"כ ואין זה דרך המשנה אלא כמו שפירשתי שיתננה לאחי הגזלן או לאחי אביו אם אין לו אחים וגם מ"ש ויעשה חשבון עם אחיו משמע שנוטל חלק בגזיל' זה אינו אלא אינו נוטל בה מאומה ואם אין לו נכסים שיוכל לוותר חלקו ממנה לוה מאחרים ומשיב לאחיו כל הגזילה כדי לקיים מצות השבה ובעלי חובים באין ונפרעין מן הירושה כנגד חלקו כגון אם היו לו שני אחין והוא השלישי נפרעין בעלי חובים מהירושה שליש החוב והשאר יגבו ממנו ואם אינו מוצא יורש לאביו יתננה לצדקה ולכל מי שיתננה צריך שיאמר לו זה גזל אבא: הגוזל הגר ונשבע לו ומת אפילו זקפה עליו במלוה דהשתא הו"ל נכסי הגר וזכה במה שבידו אפ"ה צריך להוציא הגזילה מידו ליתנה לצדקה:

11 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

אֲבֵדַת עוֹבֵד עַכּוּ"ם מֻתֶּרֶת שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב ג "אֲבֵדַת אָחִיךָ". וְהַמַּחֲזִירָהּ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עֲבֵרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיק יַד רִשְׁעֵי עוֹלָם. וְאִם הֶחֱזִירָהּ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם כְּדֵי שֶׁיְּפָאֲרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְיֵדְעוּ שֶׁהֵם בַּעֲלֵי אֱמוּנָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֲבֵדָתוֹ אֲסוּרָה וְחַיָּב לְהַחְזִירָהּ. וּבְכָל מָקוֹם מַכְנִיסִין כְּלֵיהֶם מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים כִּכְלֵי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם:

15 נימוקי יוסף פתח ↗

שבשי. זמורות:

17 נימוקי יוסף פתח ↗

פרע מנתא דמלכא. בשביל כלם וכשיבואו חביריו אין יכולין לומר שלך יהיה ולא שלנו דכיון שמוטל עליהם לפרוע מן הדין דדינא דמלכותא דינא אף על פי שנפרעו מזה כולם מצטרפין בההוא פרעון הלכך אם גבאי זה ישראל שקנה המס מן המלך אין בזו משום גזל לומר שלקח מזה הכל שהרי מן הגורן שנשתעבד למס המלך הוא לוקח ומכלם הוא נוטל ובדינא ואם הגבאי הוא עובד כוכבים מותר לקנות ישראל ממנו מה שנטל מן הגורן שאינו גזל כלל:

18 הגהות הב"ח פתח ↗

אפומא דחד כצ"ל:

18 הגהות חוות יאיר פתח ↗

נ"ב כה"ג לעיל פרק כיצד הרגל סי' מד ולקמן סימן תשכג:

« רי"ף בבא קמא ל״ט ע״ב רי"ף בבא קמא מ״א ע״א »