רי"ף בבא קמא ל״א

1 סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו ברחים חרשו נותן לו דמי כולו

2 איתמר הכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור אמר אביי נותן לו דמי שבת גדולה ודמי שבת קטנה ורבא אמר אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום והלכתא כרבא פירוש שבת גדולה דמי ידו ששמין אותו כמה הוא שוה ביד וכמה שוה בלא יד ושבת קטנה רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין ושבת גדולה דאמר אביי בשצמתה ידו וסופה לחזור לאו דמי ידו לגמרי הוא אלא שמין אותו כמה הוא שוה קודם שצמתה וכמה הוא שוה לאחר שצמתה ידו וסופה לחזור ויהיב ליה ההוא דביני ביני ושבת קטנה רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נותן לו דמי ידו שצמתה וסופה לחזור וקאמר רבא כיון שסופה לחזור אין נותנין לו דמי שבת גדולה ושבת קטנה דרואין אותו כאילו הוא שומר קישואין לא סגי ליה בהכי דהא לא יהיב ליה דמי שבת גדולה הלכך יהיב ליה שבתו שבכל יום ויום ממלאכה דבטיל מינה וכן הלכתא ומסתברא דבפועל בטל שיימינן ליה:

3 איתמר הקוטע יד עבד עברי של חבירו אמר אביי נותן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרבו רבא אמר הכל לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ולכי נפיק לחירות נפקא ארעא בהדיה ואם פחת אצל עצמו ואצל רבו לא פחת הכל לעצמו והיכי דמי דפסקיה לריש אודניה או לריש נחיריה:

4 ירושלמי בפירקין הל' ד א"ר יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו רבו נוטל המשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה דמצווין ישראל לפרנס עבדים הקטועים ולא שלימים והא ר' יוחנן אכיל קופר ויהיב לעבדיה שתי חמר ויהיב לעבדיה וקרי עליה איוב ל״א:ט״ו הלא בבטן עושני עשהו התם מדת רחמנות הכא מדת הדין:

5 דף פז. בעי ר' אלעזר מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי מי אמרינן כיון דאקני רחמנא שבח נעורים לאביה חבלה נמי לאביה הוא דהא אפחתה מכספה או דלמא שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא לאביה דאי בעי לממסרה למוכה שחין מצי מסר לה אבל חבלה כיון דאי בעי מחבל לה לא מצי חבל לה לא אקני ליה רחמנא

6 דף פז: אמר ליה לא זיכתה התורה לאב אלא שבח נעורים בלבד ורבי יוחנן אמר אפילו פצעה פצעה ס"ד צערה דידה הוא ואפילו ר' אלעזר לא קא מיבעי ליה אלא חבלה דף פח. דאפחתה מכספה אבל פצעה דלא אפחתה מכספה לא קא מיבעיא ליה אמר רבי יוסי בר חנינא שפצעה בפניה דאפחתה מכספה והלכת' כרבי יוחנן הלכך ניזקא דאפחתה מכספה דאביה הוי ושבת אפילו רב מודה דכיון דמעשה ידיה דאביה הוא שבתה נמי דאביה הוא אבל צער דלא אפחתה מכספה דברי הכל דידה הוא והוא הדין לבשתה:

7 מתני' דף פז. זה חומר באדם מבשור שהאדם משלם נזק ורפוי וצער ושבת ובושת ומשלם דמי ולדות ושור אין משלם אלא נזק ופטור מדמי ולדות המכה את אביו ואת אמו ולא עשה בהן חבורה והחובל בחבירו ביוה"כ חייב בכולן החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו החובל בעבד כנעני של חבירו חייב ר' יהודה אומר אין לעבדים בשת:

8 גמ' והלכתא עבד פסול לעדות ויש לו בשת וגר כשר לעדות ויש לו בשת וחרש יש לו בשת שוטה אין לו בשת קטן אי מכלמי ליה ומיכלים אית ליה ואי לא לית ליה:

9 מתני' דף פז. חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם:

10 גמ' דף פח. אמיה דרב שמואל בר אבא מאקרוקניא הות נסיבא ליה לרב אבא כתבתינהו לניכסה לרב שמואל ברה דף פח: אזל רב שמואל בר אבא לקמיה דרבי ירמיה בר אבא אוקמיה בנכסיה מהא דתנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שכתובין לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהוא ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב וכי מאית אב מיהת אית ליה ללוקח ואף על גב דמת הבן בחיי האב ולא אתי לידיה דבן קנה לוקח כר"ש בן לקיש דאמר לא שנא מת האב בחיי הבן דאתו לידיה דבן ולא שנא מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן קנה לוקח

11 אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הרי אמר שמואל זו אינו דומה למשנתנו משום תקנת אושא דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות וכן הלכתא:

12 דף פט. אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות מ"ט חד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן ואי קשיא לך הואיל וטובת הנאה לאשה אמאי קתני גבי אשה פגיעתן רעה תזבין לכתובתה בטובת הנאה ותשלם השתא התם משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו