רש"י על ראש השנה ד׳

1 ומה חשחן - כלומר כל מה שחפצים הכהנים תנו להם משלי:

2 מטונך - ממשאך שבאת עלינו להשיבנו אני משיבך תשובה ראה מה כתוב בה די להון מהקרבין וגו' ומצלין לחיי מלכא למדת שלא לשם שמים עשה כי אם להנאתו:

3 הרי זה צדיק גמור - אם רגיל בכך:

4 כאן בישראל - שלבו לשמים ואם מריעין לו בחייו אינו קורא לו תגר אלא תולה היסורין בעונו אבל עובד כוכבים אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר:

5 נדבכין די אבן גלל - כתב ששלח ביד עזרא כתוב בו שורות של אבני שיש שלש בחומות הבית והרביעי של עץ:

6 כלבתא - למשכב ובני נח הוזהרו על כך שנאמר בראשית ב והיו לבשר אחד יצאו בהמה וחיה ועוף שאינן נעשין בשר אחד שאין יולדין מן האדם:

7 בנות מלכים ביקרותיך - מיקרות אותך לעתיד לבא:

8 לעולם שגל - דעלמא מלכתא היא:

9 ורבה בר לימא - להאי שגל דהכא גמרא גמר לה מרביה דכלבתא הואי:

10 עד כסף ככרין מאה - תנו להם לבוני הבית:

11 רגל שבו ר"ה לרגלים - רגל שהוא בחדש הנכנס באחד בניסן הוא ראש השנה לרגלים:

12 נפקא מינה - דהאי ר"ה:

13 לענין נדר - שהוא מוזהר בבל תאחר ותלה הכתוב איחורו שלשה רגלים ואשמועי' מתניתין שאינו עובר עד שיהא פסח ראשון לשלשתן שאם עברו עליו שלא כסדרן אינו עובר:

14 אחד הנודר - האומר דמי עלי ששמין אותו כעבד:

15 ואחד המקדיש - דבר לבדק הבית:

16 ואחד המעריך - שאמר ערכי עלי שהערך קצוב בתורה כפי שניו:

17 פעמים שלשה - פעמים שהוא בבל תאחר בשלשה רגלים:

18 פעמים חמשה - דבעינן כסדרן:

19 חייבי הדמין - אמר דמי עלי:

20 והחרמין - חרמי גבוה:

21 בכור ומעשר - מעשר בהמה:

22 מכדי מינייהו סליק - כשאמר הכתוב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך בחג המצות וגו' מהם היה עולה כבר כתוב למעלה בענין שמור את חדש האביב שבעה שבועות תספר לך חג הסוכות תעשה לך:

23 למה לי למיהדר - ולמנינהו בפרשת חג הסוכות:

24 שמע מינה לבל תאחר - דה"ק היו נראין לפניו לשלם נדריכם ולא תבאו ריקם:

25 אין צריך לומר חג הסוכות - אף כשחוזרין לבל תאחר לא היה צריך להזכירו שהרי הענין עסוק בו:

26 ה"ג שבו דיבר הכתוב למה נאמר לומר שזה אחרון - עד שיעבור אותם כסדר הזה:

27 ההוא לעשה - דמצות עשה עליו להביאו ברגל ראשון:

28 ורבי מאיר - אמר לך כיון דאמר ליה רחמנא אייתי ברגל ראשון זהו זמן שקבע לו ואם איחרו מן המועד הוה איחור וממילא קם ליה בבל תאחר:

29 הקישא דר' יונה - במסכת שבועות ד' י. איצטריך לומר שכל שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו דילפינן משעיר דר"ח דכתיב ביה לשאת את עון העדה ויקרא י׳:י״ז:

30 מניין לעצרת - דאילו בחג הסוכות ובחג המצות נפקא לן חגיגה ד' ט. מוחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהו חוגגין כל ז' ת"ל אותו אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל ז' אם כן למה נאמר ז' לתשלומים שאם לא חג חגיגתו בראשון יקריבנה בשני:

31 פז"ר קש"ב - כבר פירשתיו במס' יומא ד' ג. ומסכת סוכה ד' מח. טעון פייס לפר הבא בשמיני ואינו קרב לפי סדר המשמרות ששנו ושלשו בפרי החג חוץ משתים ששנו ולא שלשו ופר של שמיני אין אחת מאותן שתים מקריבתו אלא כל המשמרות מפיסות וטעון זמן ורגל לעצמו שאין שם חג הסוכות עליו וקרבן לעצמו שאין קרבנו כשאר ימי החג שהפרים מתמעטים בהם אחד אחד וזה אינו אלא פר אחד ושאר הימים שני אילים וארבעה עשר כבשים וזה איל אחד וז' כבשים ושיר לעצמו אין שירו שוה לשל סוכות שאומר על הדוכן ולא נתפרש לנו שירו ובמסכת סופרים נמצא שירו הוא למנצח על השמינית ברכה לעצמה מברכין היו את המלך זכר לחנוכת הבית שנא' מלכים א ח׳:ס״ו ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך כך מפורש בתוספתא דסוכה פ"ד: