רש"ש על נזיר נ״ה

1 גמרא תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה ע"פ המת באהל טמאה. בהעתקת התוס' ליתא לתיבת באהל. וכ"נ דאפי' באויר תיטמא מפני שמאהלת עה"מ. והנה ע"כ מיירי בתיבה גדולה מחזקת מ"ס בלח דאל"ה אינה חוצצת עי' לעיל בתד"ה ארץ העמים וכדתנן בפ"ח דאהלות. וא"כ טמאה. טהורה ל"ד ור"ל אכלים שבתוכה וברש"י צ"ל כל הכלים בל"ו. אח"כ האיר ה' את עיני ומצאתי ברייתא זו בתוספתא פ"ט דאהלות וליתא התם תיבת באהל. וכן הגי' שם טמאין. טהורין. וע"ש בפי' ז"ז להגר"א ז"ל. ושם איתא ר' יוסי אומר וצ"ל בר' יהודה. ועי' שלהי יומא דמוקי ר' יוסי סתמא ג"כ בר' יוסי בר יהודה. ובתוס' נראה שט"ס בת"כ וצ"ל בתוספתא. ואולם הר"ש שם בפ"ח מ"ב השיא התוספתא לכוונה אחרת:

2 תד"ה והתניא בניחותא. אבל לשנויי בתראי לנכנס בארץ העמים כו'. כצ"ל:

3 תד"ה אר"ח. בסופו. משנתרפא ומשספר. כצ"ל:

4 תד"ה אילימא. וה"ק ל"ש כו' כלומר שאין לו לעשות כו' מועטת בתחלת ימי צרעתו. כצ"ל:

5 בא"ד ע"ב כגון מי שנדר חמשים ושלשה ויתיב כו'. כצ"ל:

6 תד"ה אוכל. דספק כו' אם בוהק הוא והשתא כו' דנתרפא לגמרי. משמע דאם לא נתרפא לגמרי אלא שכהה מראית הנגע למטה מד' מראות שנקראת בוהק לא יצא עדיין מטומאתו ליטהר בתגלחת וצפרים וכו'. ותימה דבת"כ דריש מן ונרפא כו' דאפי' לא הלכו רק סימני הטומאה דהיינו שער הלבן או המחיה. ונראה דכש"כ אם הנגע עצמה הוכהה:

7 בא"ד וביום השמיני יקח כו' ואחד לאשם וכבשה אחת לחטאת. כצ"ל:

8 בא"ד ואינו עולה לתגלחת נזיר כדאמרי' כו'. כצ"ל ומלת טהור למחוק:

9 תד"ה ומדקדק. וכדרבנן בפ"ג דאמרי הביא כו' ויום ששים שהוא כו' מגלח כדפרישית. כצ"ל. ועי' לקמן בד"ה ה"ג. ועמש"כ לקמן בפ' הסמוך על משנה זו דרך אחר נכון בס"ד:

10 בא"ד שמנינו התחיל ביום ס"א כו'. התוי"ט לקמן בפ' הסמוך בד"ה ושותה הקשה למה לא יתחיל מיום ס' ע"ש. ונ"ל ראייה לדבריו מדלא יליף לקמן נו רע"ב דימי ספירו אין עולין אלא משום דטעון תגלחת וכיון שכבר גלח אין לנו שלא יעלה לו: