רש"ש על נזיר ג׳

1 גמרא ואב"א האי שולח כו' כדמתרגם ר"י כו'. מבואר דהתרגום הוא על קרא דושולח כו'. והתוי"ט ל"ד בהעתיקו על קרא דשלחיך כו':

2 רש"י ד"ה כדתנן. שחייב משום לא תוציאו . זה הלשון לא נמצא בתורה אצל שבת. ואולי צ"ל אל יצא עי' סוף פ"ק דעירובין ובתוס' שם:

3 רד"ה תנא פרע. אף פרע האמור גבי נזיר גידול שיער. נראה דרצה לומר דל"ת דפרע הוא שם לשיער בעלמא אף דאינו בר שלשים יום. והנך רואה כמה נתלבטו המפרש והתוס' בכאן. ואולי יל"פ דהכי קאמר מה התם כתיב אצל פרע גדל אף שלוח דכתיב כאן אצלו הוא גם כן לשון גידול:

4 תד"ה תנא. דמקרא דכהן הדיוט לא משמע דלא ישלחו לא הוי כו'. כ"נ דצ"ל:

5 בא"ד אבל כי גמרינן כהן הדיוט מנזיר דשילוח הוי מן שלשים בג"ש. כ"נ דצ"ל:

6 רש"י ד"ה ודלמא. לטבול החיה בדם השחוטה ולשלחה ולעשותן כו'. כצ"ל:

7 רד"ה מאי טעמא. דקא מתפיס ימינו לוישבע כו'. כצ"ל:

8 רד"ה לא. ימין שאוכל ככר זה כו'. ל"י למה שינה כאן לפרש שאוכל מדלעיל שפי' שלא אוכל:

9 תד"ה צפורי. דא"א דליכא חד מצורע כו' ולא נזירות כו'. ר"ל ולהכי לא פריך דלמא ליפטור נזיר טמא מקרבנותיו קאמר:

10 תד"ה כגון. אין סברא שיקבל עליו צפורין דנזיר זה אם יטמא. כצ"ל:

11 תד"ה מאי בינייהו. וא"ת ולישני דא"ב היכא דצפרים סתמא קיבל עליה כו'. כצ"ל: