רש"ש על נזיר י״ב

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על נזיר י״א ע״ב רש"ש על נזיר י״ג ע״א »

2 נזיר פתח ↗

אָמַר רָבָא: וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹחָנָן בְּאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ לֹא בַּת, וְלֹא בַּת בַּת, וְלֹא בַּת בֵּן, וְלֹא אֵם, וְלֹא אֵם אֵם, וְלֹא אָחוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה לָהּ אָחוֹת וְנִתְגָּרְשָׁה לְאַחַר מִכָּאן, דְּהָהִיא שַׁרְיָא.

3 רש"י פתח ↗

יקח גוזל לשני - ואח"כ יפריש אחד לחטאת ואחד לעולה: גליון להכי קאמר בין חטאות המתות דאילו נתערבה בין חטאות חיות והנך חטאות דידיה נינהו מצי למיסב חד מינייהו ועביד ליה זוג להאי והא דלא נתערב הוה קריב לה עולה:

4 תוספות פתח ↗

אסור בכל הנשים שבעולם - וא"ת וכ"ע יאסרו לישא נשים דשמא זאת היא שנתקדשה ע"י שליח ולר"ת דהנשים נאמנות לומר לא נתקדשתי תינח גדולות קטנות שאינן יודעות אם אביהם קבל עבורן קדושין מאי איכא למימר וכבר מת אביה וי"ל דמדאורייתא אפילו הוא שרי לישא דאזלינן בתר רובא מלומר מקרובות המקודשת היא ואינו אלא קנסא בעלמא שעשה שליח סתם ולא פירש לו קדש לפלונית ולדידיה קנסו ולאחריני לא קנסו וא"ת וליהוי איסורא דאורייתא דהויא ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וי"ל דלא אמרינן קבוע כמחצה דמי אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר ניכר לעצמו אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא אמרינן קבוע:

5 תוספות פתח ↗

מ"ט - כלומר היכי דמי שלא היה לה אחות ועתה יש לה ומן הדין הוה ליה לומר היכי דמי אלא משום דלשון נזיר משונה ויש ליישב הלשון דמאי טעמא דלעולם הוה ידע שפיר דמיירי כגון דנסיבן לגברי מכל מקום עתה שנתגרשו יש לנו לספק ולאסור מספק. ומשני כי משוי איניש שליח במילתיה דאיהו מצי עביד וכו' פי' ודאי דעת האדם אפילו במידי דלא קאי קמיה והלכך הראשון נפטר בגילוח השני אבל שליחותא. בעא דלא מצי איניש משוי שליח אלא במילתיה דמצי עביד נפשיה בשעה שעושה שליח דהא נסיבי' לא מצי לשוויה שליח לקדש לו אף כשתתגרש ואף קדשה השליח אינה מקודשת ואם תאמר דהא מעשים בכל יום שהאשה אומרת לחבירתה לושי לי קמח והפרישי חלה בעבורי וגם תלמידים של בית רבן אומרים כן ואיך נעשה שליח בדבר הזה הא בשעה שעושה אותה שליחות לא היתה יכולה בעצמה להפריש חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח ואומר רבינו תם דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח לכשיהיה נילוש ודברים שבידה קיימים דאין זה דבר שלא בא לעולם כיון שבידה ללוש ולגלגל העיסה קרוי שפיר בא לעולם כיון שבידה לעשות כדאמר פרק האומר לחבירו קדושין דף סב: פירות ערוגה זו תלושה יהא תרומה על פירות . ערוגה זו מחוברת לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין דכל שבידו לעשות לאו כמחוסר מעשה דמי ובידו לתולשם ומכל מקום בהאי טעמא לחודא לא סגי לן למימר דמצי למיעבד שליח כאן כיון דבידו ללוש ולגלגל מדאמר פרק רבן גמליאל יבמות דף נב. האומר לחבירו כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה מיהא אם ירצה ובעי התם ליבמתו מהו ומאי קא מיבעיא ליה והא בידו לבא עליה ולגרשה אלא ודאי כיון דהשתא לא מצי לגרשה לא מצי משוי שליח כיון דמחוסר מעשה לבא עליה הכא נמי כיון דהשתא איהו לא מצי להפריש אינו קרוי בידו מה שבידו ללוש ולגלגל לענין זה שיכול לעשות שליח כיון דמחוסר לישה וגילגול:

6 נזיר פתח ↗

טַעְמָא דְּאָמַר רַחֲמָנָא ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵירֶנּוּ״, הָא לָאו הָכִי — אַפּוֹטְרוֹפּוֹס מֵיפֵר. וְאִילּוּ גַּבֵּי דִידֵיהּ תַּנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״כׇּל נְדָרִים שֶׁתִּדּוֹרִי מִכָּאן וְעַד שֶׁאָבֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי יְהוּ קַיָּימִין״ — לֹא אָמַר כְּלוּם. ״הֲרֵי הֵן מוּפָרִין״, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מוּפָר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מוּפָר.

7 רש"י פתח ↗

גמ' אמר רבא - ה"ג הכל מודים כל היכא דאמר חצי קרבנות נזיר עלי וכו' כוליה קרבן בעי לאיתויי מ"ט דהא לא אשכחן נזירות לפלגא כי פליגי בלישנא דמתני' היכא דאמר הרי עלי לגלח דר"מ סבר כיון דאמר הרי עלי לגלח איחייב אכוליה קרבן דנזיר והאי דהדר אמר חצי נזיר לאו כל כמיניה ורבנן סברי כל כה"ג נדר ופתחו עמו הוא ובין שניהם מביאין קרבן דנדר אחד הוא ואיכא ספרים דלא כתיב בהו הך אמר רבא אלא הכי כתיב בהו קרבן בעי איתויי כלומר נזיר מיהא לא מיפטר בקרבנותיהן דהנך הואיל דכל חד וחד קיבל עילוייה פלגא דנזירות ותו לא אשכחן נזירות לפלגא והאי דקא מייתי ליה אינהו לייתי ליה משום נדבה כי פליגי בלישנא דמתני' כגון דאמר הרי עלי לגלח ולא אמר בסתם חצי נזירות עלי דר"מ סובר כיון דאמר הרי עלי לגלח אכוליה קרבן נזירות ומיפטר ביה נזיר בהאי קרבן נזירות והאי דהדר אמר חצי נזירות מיהדר הוא דקא בעי ולאו כל כמיניה ורבנן סברי נדר ופתחו עמו הוא ולא מיפטר נזיר בקרבנותיו דהאיך ושניהם מיהא קרבן אחד בעי איתויי ל"א אילו אמר אחד בלבד הרי עלי לגלח חצי נזיר אפילו רבנן מודו דקרבן שלם בעי איתויי מ"ט דהא לא אשכחן נזירות לפלגא כי פליגי אלישנא דמתני' דאיכא תרי דבין שניהם מביאין קרבן שלם ר"מ סבר כי אמר הרי עלי מיחייב אכוליה קרבן וכי הדר אמר חצי נזיר לאו כל כמיניה דתפוס לשון ראשון הלכך זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר שלם ורבנן סברי כיון דתרי אינון לא הוי קרבן לחצאין והוי נדר ופתחו עמו דכי אמר לגלח חצי נזיר פירוש עלי דאמר לכתחלה הלכך זה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר דכיון דבין שניהם מביאין קרבן שלם לא הוי קרבן לחצאין:

8 תוספות על נזיר פתח ↗

מאי טעמא דלא אשכחן נזירות לפלגא - דכיון דסמך תיבת חצי אצל נזיר מתיבת משמע מדיבורו דחצי אנזירות קאי ואין חייב שום חצי נזיר בעולם:

9 תוספות פתח ↗

כי פליגי בלישנא דמתני' - באומר הריני נזיר וכיון דאמר הרי עלי לגלח ומיחייב בכוליה קרבן לר"מ דתפוס לשון ראשון וכי אמר חצי נזיר לא כל כמיניה והוי כאומר קרבנות חצי נזיר עלי דמייתי קרבן שלם וקשה אמאי קאמר האי לישנא כיון דאמר עלי איחייב בכוליה לימא להדיא דדמי כאומר קרבנות חצי נזירות רבנן סברי נדרו ופתחו דהוי כאומר חצי קרבנות נזיר עלי וי"ל דהא דאמר רבא קרבנות חצי נזיר עלי דכולה בעי איתויי משום דחצי קאי אנזיר אבל משמע להו במתני' דלישנא דחצי קאי אעלי וכמי שאמר חצי קרבנות נזיר עלי:

10 נזיר פתח ↗

מַתְנִי׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן״, וְנוֹלָד לוֹ בֵּן — הֲרֵי זֶה נָזִיר. נוֹלַד לוֹ בַּת, טוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — אֵינוֹ נָזִיר. אִם אָמַר ״כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי וָלָד״ — אֲפִילּוּ נוֹלַד לוֹ בַּת, טוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — הֲרֵי זֶה נָזִיר.

11 תוספות פתח ↗

בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר - דזה לא מחשיבו אהא נמי פריך בגמ' פשיטא אבל אמר בלשון זה כשאראה לי ולד אפי' טומטום ואנדרוגינוס הרי זה נזיר אהא נמי פריך בגמרא פשיטא:

12 תוספות על נזיר פתח ↗

הפילה אשתו - ולא ידעינן אי נפל הוא או בן קיימא הוא וכלו לו חדשיו או שמת במעי אמו אינו נזיר ובגמ' מוקי לה כר' יהודה דסבר לא מחית איניש נפשיה לספיקא וספק נזיר הוי דלמא בן קיימא מה שהפילה הלכך טוב להתנות ולומר אם בן קיימא הריני נזיר חובה מדבורי הראשון ואם אינו בר קיימא כגון דלא כלו לו חדשיו ולא היה בדיבורי הראשון כלום הריני נזיר נדבה כלומר מעתה הריני מקבל עלי נזירות ומונה נזירות ומביא קרבנותיו ומותר ביין ומגלח שאם לא התנה כן כל ימיו היה מקולקל לר"ש דמספיקא לא מצי לגלח ויאסר כל ימיו ביין ובתגלחת ובטומאה ור"ש לא פליג אהא דנולד לו בן טומטום וכו' דליכא לספוקי דכשאמר כשיהיה לי בן ודאי לא היה דעתו אלא לבן ודאי ולא לטומטום ולא פליג ר"ש אלא היכא דהפילה בן זכר דמספקא ליה דשמא הוה בן קיימא והוי בן גמור והוא הדין דמילתיה דר"ש קאי ארישא היכא דאמר הריני נזיר כשיהיה לי בן והפילה כו':

1 גמרא ומודה ריו"ח כו' ולא אם אם ולא אם אב ולא אחות כו'. כ"נ דצ"ל:

2 שם ואף על פי שהיתה לה אחות ונתגרשה לאח"מ כו'. ונ"פ דבמאי דסיים פתח וה"ה לכל הני דלעיל. וא"ש מאי דקאמר מ"ט לפי' התוס' כלומר ה"ד כו'. והרי באחות מ"ל בפשוט שנולדה אח"כ ובשעה שמנהו שליח לא הוכרה עדיין או שלא נתעברה כלל עי' קדושין סב ב. וע"כ לא פריך אלא על דורות שלמעלה ממנה:

3 רש"י ד"ה גליון. והנך חטאות דידי' נינהו. עמש"כ ע"ד בקינין שם בס"ד. וכן ע"ד התוס' ד"ה ואלו במש"כ אם יצטרך לזיבה אחרת כו' והוקבע לזיבות ראשון:

4 תד"ה אסור. קטנות שא"י אם אביהן קבל עבורן קדושין כו'. לכאורה י"ל דל"ח להכי שיעבור האב על הא דאמרי' ברפ"ב דקדושין אסור לאדם כו' עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה וע"ש בתוס':

5 תד"ה מ"ט. כלומר ה"ד כו' עד ולאסור מספק. צ"ל לעיל קודם ד"ה כי משוי:

6 גמרא ואילו גבי דידיה תנן האומר כו'. כצ"ל כי היא משנה שם:

7 רש"י ד"ה אמר רבא. ה"ג כו'. והאי דקא מייתי ליה אינהו כו' משום נדבה. תימה דהא בתוכם יש ג"כ חטאת שאינה באה בנדבה אפי' חטאת נזיר כדמוכח בכ"ד ומהן בנדרים י' א חסידים הראשונים היו מתאוים להביא קרבן חטאת כו' ע"ש. וגם הלחם הבא עם שלמי נזיר משמע במעילה יא א במשנה דאינו בא בנדבה ובספרי נשא פיס' ל"ח דאפי' אמר הריני נזיר ע"מ לגלח על מאה חטאות אינו רשאי להביא יותר מחטאת אחת. וצ"ל דיוצאין אם יביאו העולה לבדה:

8 תד"ה מ"ט בסופו. ואין חיוב שום ח"נ בעולם. כצ"ל:

9 תד"ה כי פליגי בסופו. אבל בלישנא דמתניתין משמע להו דחצי קאי אעלי. כצ"ל:

10 במשנה כשיהיה לי ולד. במשניות הגי' כשאראה וכ"ה בתוס'. וכ' התוי"ט ול"י אמאי שני כו'. ודקדוק חמור הוא. ועמש"כ בנדרים יז בס"ד ליישב זה:

11 תד"ה בת. אבל אמר בל"ז כו' אפי' בת טומטום כו'. כצ"ל:

12 תד"ה הפילה. כר"י דסבר לא מחית כו'. והתוי"ט מסיים היינו ר"י דס"פ דלעיל גם מ"ה. ול"ד דשם אינו מבואר דספיקא דנזירות לקולא רק הגמרא שם מייתא ברייתא דתני בה בהדיא לר"י כן ע"ש וכדמייתי התוס' לקמן בד"ה לר"י:

2 קידושין פתח ↗

גֵּר צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה. מַאי טַעְמָא: ״מִשְׁפָּט״ כְּתִיב בֵּיהּ כַּדִּין, מִי יֵימַר דְּמִזְדַּקְּקוּ לֵיהּ הָנֵי תְּלָתָא. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: אֶלָּא מֵעַתָּה, הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְשִׁפְחָתוֹ, וְאָמַר: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֲשַׁחְרְרִיךְ״ – הָכִי נָמֵי דְּהָווּ קִידּוּשִׁין? הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – מֵעִיקָּרָא בְּהֵמָה, הַשְׁתָּא – דַּעַת אַחֶרֶת. וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֲגָרְשִׁיךְ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, הָכִי נָמֵי לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּהָווּ קִידּוּשִׁין? נְהִי דִּבְיָדוֹ לְגָרְשָׁהּ, בְּיָדוֹ לְקַדְּשָׁהּ? תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רַב אוֹשַׁעְיָא: הַנּוֹתֵן שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת לְאִשָּׁה, בְּאַחַת אָמַר לָהּ: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי הַיּוֹם״, וּבְאַחַת אָמַר לָהּ: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שֶׁאֲגָרְשִׁיךְ״, תִּפְשׁוֹט מִינַּהּ דְּלָא הָווּ קִידּוּשִׁין! דִּלְמָא כִּי הֵיכִי דְּתָפְסִי קִידּוּשִׁין הַשְׁתָּא – תָּפְסִי נָמֵי לְאַחַר כֵּן. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֵין תּוֹרְמִין מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחוּבָּר, וְאִם תָּרַם – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. כֵּיצַד? אָמַר: ״פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ מְחוּבֶּרֶת״, ״פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ מְחוּבֶּרֶת יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. אֲבָל אָמַר ״לִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ״ וְנִתְלְשׁוּ – דְּבָרָיו קַיָּימִין. יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אֲפִילּוּ אָמַר ״פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ מְחוּבֶּרֶת״, ״פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ מְחוּבֶּרֶת יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין לִכְשֶׁיָּבִיאוּ שְׁלִישׁ וְיִתָּלְשׁוּ״, וְהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ וְנִתְלְשׁוּ – דְּבָרָיו קַיָּימִין. אָמַר רַבָּה: לֹא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אֶלָּא בְּשַׁחַת, אֲבָל בַּאֲגַם – לֹא. רַב יוֹסֵף אָמַר: אֲפִילּוּ בַּאֲגַם. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי אֲגַם לִישָּׁנָא דְּבוּצְלָנָא הוּא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דְּאָמַר קְרָא: ״הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ״. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ ״אִם יָלְדָה אִשְׁתְּךָ נְקֵבָה, מְקוּדֶּשֶׁת לִי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת, אֲבָל אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת – דְּבָרָיו קַיָּימִין. כְּמַאן? אִי כְּרַבָּה כְּשֶׁהוּכַּר עוּבָּרָהּ, אִי כְּרַב יוֹסֵף – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוּכַּר עוּבָּרָהּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַבָּה: לָא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אֶלָּא בְּשַׁחַת דְּבֵי כִיבְשָׁא, אֲבָל בְּשַׁחַת דְּבֵי שָׁקְיָא – לָא. רַב יוֹסֵף אָמַר: אֲפִילּוּ בְּשַׁחַת דְּבֵי שָׁקְיָא. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״אִם יָלְדָה אִשְׁתְּךָ נְקֵבָה מְקוּדֶּשֶׁת לִי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת, אֲבָל אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת – דְּבָרָיו קַיָּימִים. כְּמַאן – כְּשֶׁהוּכַּר עוּבָּרָהּ, וְדִבְרֵי הַכֹּל. אָמַר אַבָּיֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וְרַבִּי, וְרַבִּי מֵאִיר כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ – אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹלָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב – הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי – דְּתַנְיָא:

3 רש"י על נזיר פתח ↗

גליו"ן חיה בכלל בהמה - דכתיב דברים י״ד:ד׳ זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' איל וצבי וגו' אמר ליה ומי מצית אמרת הכי דחיה הוא בכלל בהמה בהאי פרט:

10 נדרים פתח ↗

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״. מָה הֲטָבָה רְשׁוּת, אַף הֲרָעָה רְשׁוּת. יָצָא נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּיטֵּל — שֶׁאֵין הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ! חַד קְרָא לְמִיפְטְרֵיהּ מִקׇּרְבַּן שְׁבוּעָה, וְחַד לְמִיפְטְרֵיהּ מִן לָאו דִּשְׁבוּעָה. מַתְנִי׳ יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, וְאֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה. כֵּיצַד? אָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר אִם אוֹכַל״, ״הֲרֵינִי נָזִיר אִם אוֹכַל״, וְאָכַל — חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״ ״הֲרֵינִי נָזִיר לְמָחָר״, דְּמִיגּוֹ דְּקָא מִיתּוֹסַף יוֹמָא יַתִּירָא — חָיְילָא נְזִירוּת עַל נְזִירוּת. אֲבָל אָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״, ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״ — אֵין חָלָה נְזִירוּת עַל נְזִירוּת. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ אָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״, ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״ — חָלָה נְזִירוּת עֲלֵיהּ. וּלְרַב הוּנָא, אַדִּתְנָא אֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה, לִיתְנֵי: יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, וְאֵין נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר. ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם, הֲרֵינִי נָזִיר לְמָחָר״ — יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״ ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״ — אֵין נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר! קַשְׁיָא. תְּנַן: יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, וְאֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵימָא דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם, הֲרֵינִי נָזִיר לְמָחָר״, דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי שְׁבוּעָה: ״שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״, וְחָזַר וְאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עֲנָבִים״ — אַמַּאי לָא חָלָה שְׁבוּעָה עַל שְׁבוּעָה? אֶלָּא הֵיכִי דָּמֵי דְּלָא חָלָה שְׁבוּעָה עַל שְׁבוּעָה, כְּגוֹן דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״, וְחָזַר וְאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״, דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי נְזִירוּת הֵיכִי דָּמֵי — דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם, הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״, וְקָתָנֵי יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר. קַשְׁיָא לְרַב הוּנָא! אָמַר לְךָ רַב הוּנָא: מַתְנִיתִין דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם, הֲרֵינִי נָזִיר לְמָחָר״. דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי שְׁבוּעָה, דְּאָמַר: ״שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״, וְחָזַר וְאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים״, דְּלָא חָיְילָא. וְהָאָמַר רַבָּה: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״, וְחָזַר וְאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים״, וְאָכַל תְּאֵנִים, וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן, וְחָזַר וְאָכַל עֲנָבִים — הָוְיָא לְהוּ עֲנָבִים חֲצִי שִׁיעוּר, וְאֵין מְבִיאִים קׇרְבָּן עַל חֲצִי שִׁיעוּר. אַלְמָא הֵיכָא דְּאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״, וְחָזַר וְאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים״, מִיגּוֹ דְּחָל שְׁבוּעָה עַל עֲנָבִים — חָיְילָא נָמֵי עַל תְּאֵנִים! רַב הוּנָא לָא סְבִירָא לֵיהּ כְּרַבָּה. מֵיתִיבִי: מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירוֹת, מָנָה אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן, וְנִשְׁאַל עָלֶיהָ, עָלְתָה לוֹ שְׁנִיָּה בָּרִאשׁוֹנָה. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם, הֲרֵינִי נָזִיר לְמָחָר״ — אַמַּאי עָלְתָה לוֹ שְׁנִיָּה בָּרִאשׁוֹנָה, הָא אִיכָּא יוֹמָא יַתִּירָא? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם, הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״.

« רש"ש על נזיר י״א ע״ב רש"ש על נזיר י״ג ע״א »