רש"ש על נזיר נ׳

1 גמרא הניחא למ"ד כו' אלא למ"ד כו' מא"ל. כהאי לישנא בכה"ג איתא ביומא עח תינח ביוה"כ כו' תינח מנעל סנדל מא"ל. וכ' רש"י שם דל"ג התינח כו' וע"ש בר"ן:

2 רש"י ד"ה או דלמא. דלא אצטריך כו' אי אית ליה נצל כו'. כצ"ל:

3 רד"ה אלא למ"ד. אכתי מטמא בכזית כנבלה. כצ"ל:

4 תד"ה ת"ש. דמש"ה לא נפסל מלאכול לכלב. למ"ד דט"ח עד לגר ע"כ לא נפסל אף מלאכול לאדם. ואולי דט"ס הוא וצ"ל לאדם. ובסה"ד הסמוך שכ' ג"כ וראוי אכתי לכלב לא קשיא דהתם אזלי למ"ד עד לכלב:

5 תד"ה חוץ. כלומר כמו שרודה אותו כו'. כצ"ל:

6 תד"ה יש ניצוק בסופו. אבל לב"ש לא קמב"ל כו'. א"כ טעמייהו משום רירי. ולכאורה נראה מלישנא דב"ש דאמרי אף כו' דמודו בהא דאמר ת"ק אלא שמוסיפין ע"ד. ואי טעמא דת"ק משום דסמיכי גם ב"ש מודו ליה ומוספי אף דאינן סמיכי רק דאית בהו רירי ג"כ הוי חבור וכ"מ בדברי התוס' עצמם לקמן בד"ה מידי איריא. ואולי כוונתם דל"ת דהאי בעיא אינה אלא לב"ש הואיל דמוספי מקפה כו':

7 תד"ה ת"ש אף כו'. אלמא טעמא דב"ש כו'. כצ"ל: