נימוקי יוסף על נדרים ו׳

1 ועבר על נזירותו. בלא שאלה אין נזקקין לו ב"ד להתיר נדרו כשיבא אח"כ לישאל על נדרו:

2 בנזירות מועטת. היינו ל' יום או סתם דסתם נזירות ל' יום:

3 בנזירות מרובה. כגון שנדר נזירות למאה יום ונהג היתר בכלן או במקצתן אין עונשין אותו לנהוג איסור אלא בכדי שלשים יום וכבר פירשנו במתני' דבנדרים דמתניתין אין עונשין:

4 בי דינא. דמזדקיק ליה מקמי הכי משמתינן וכתבו כל המפרשים ז"ל בשם התוס' וז"ל מעשה באחד שנדר מכל פירות שבעולם חוץ מדגן ועבר על נדרו ובא לישאל לפני הרב ונזקק לו לאלתר והתירו ולא הזקיקו לנהוג איסור כימים שנהג היתר וטענת הרב ז"ל שאם אתה מעכבו באיסורו אתה מכשילו שהרי נדר בדבר שא"א לו לעמוד עליו ועוד שאם לא יהנה מפירות שבעולם יחלש ויסור כחו מעליו ולא יוכל להתעסק במלאכת שמים לכך נזקק לו מיד אך החמיר עליו שלא להתירו בחרטה אלא בקש למצוא לו פתח של היתר שיאמר אילו ידעתי דבר זה לא הייתי נודר והחמיר עליו בכך מפני שעבר על נדרו והא ודאי למי שלא עבר על נדרו ובא לישאל עליו פותחין לו בחרטה דהכי קי"ל בפרקין דלקמן ע"כ:

5 סליק פירקא שם ע"ב ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין ונדרי הבאי ונדרי שגגות ונדרי אונסין וכו'. פירוש התירו חכמים בתר דפריש תנא בפרקין דלעיל נדרים המותרים מחמת גרעון הלשון פריש השתא נדרים המותרין מחמת חסרון הלב שאין לבו שוה לפיו ונקט נדרים וה"ה לשבועות כדבעינן לפרושי לקמן אלא דנקט נדרים שלשונו כולל בין נדרים בין שבועות ומפרש בגמרא שהתירום לגמרי בלא שום שאלה לחכם ואפילו בעם הארץ ומיהו אסור לנהוג בהם וכן אמרו בתוספתא אף נדרים שאמרנו שהם מותרים מנין שלא א נודר בהן ע"מ לבטלן ת"ל לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין ע"כ ומדרבנן בעלמא הוא וקרא אסמכתא בעלמא והביאה הרמב"ם בפ"ד מהלכות נדרים:

6 נדרי זרוזין. שלא נדר אלא לזרז חבירו שלא יעמוד בדעתו כדמפרש ואזיל:

7 נדרי הבאי. נדר שאינו כלום שמיר ושית ישעיה ה מתרגם הבאי ובור:

8 קונם שאני פוחת לך. קונם דמיו עלי אם אני מוכרו לך בפחות מסלע שהוא ד' דינרין אבל אין לפרש קונם מה שאני פוחת שכיון שפוחתו לא יבא לידי קונם והלוקח אומר קונם המקח עלי אם אני מוסיף לקנות ביותר משקל שהוא ב' דינרין ושניהם רוצין בשלשה שהמוכר היה דעתו לשלשה ולא נתכוון בנדרו אלא לזרז הלוקח שלא יעמוד על דעתו שאמר ב' דינרין ושיסכים לג' וכן הלוקח נתכוון לג' ולא נתכוון אלא לזרז המוכר שיסכים לכך ולא יעמוד על דעתו שאמר ארבעה דינרין ומשום הכי לא חייל הנדר ומשום שדרכן של מוכר ולוקח בכך ואומדנא דמוכח היא חשבינן לה כאילו פירשו ולא הוו דברים שבלב אבל אם אמר בפירוש שבדוקא נדר פשיטא דחייל נדרא ואע"פ שלא גלו דעתם מתחלה שרצונם להסכים לג' ואפ"ה נשבעו זה לשקל וזה לסלע כיון דלבסוף נתרצו לג' דינרין י"מ שזהו אומדנא דמוכח שלא נתכוונו בנדרן אלא לזרז ואמרו בירו' דפירקין הדא דתימא בשאין מעמידין אבל מעמידין צריכין היתר חכם כלומר שאם העמידו דבריהם שלא חזרו בהם בעוד שעסוקין באותו ענין באותו מעמד גלו דעתם שנדרו בדוקא ושוב אינם יכולין לפחות או להוסיף במעמד אחר. תו יש גירסא בירושלמי דגרסינן היה זה מעמיד וזה אינו מעמיד כיון שבטל אצל זה בטל אצל זה כלומר הא דקתני ושניהם רוצין לאו דוקא דה"ה אם האחד אינו רוצה לחזור בו והשני רוצה לחזור לרצון חבירו שהוא מותר ויותר נכונה בעיני הגירסא דגרסי היה מעמיד אצל זה ואצל זה אין מעמיד דכיון שבטל אצל זה יבטל אצל זה כלומר היה מוכר חפץ לב' ואמר קונם שאני פוחת לכם מן הסלע יהיה בדעתו לידור לאחד מהם בדוקא ולחברו כדי לזרז כיון שבטל אצל זה יבטל אצל זה וכתב הרנב"ר ז"ל ונראה דבשאין מעמידין ודעתן היה לג' דינרין מוכר יכול ליתנו בפחות מג' ולוקח יכול ליתן בו יותר מג' שכיון שמשמעות הנדר אינו אלא לזרז אע"פ שהסכימו בלבם ג' דינרין דברים שבלב הוו ומיהו אין המיכר רשאי ליתנו בשקל ולא הלוקח רשאי ליתן בו סלע שהרי עיקר משמעות נדרים אינו אלא לכך ע"כ וזה הוא שלא כדרך הגרסא הראשונה שכתבתי. ר' אליעזר בן יעקב וכו'. בגמרא מפרש:

9 דף כא גמ' א"ל ר' אבא בר ממל לר' אמי וכו'. פירוש מאן תנא ד' נדרים שהתירו חכמים משום דבשער הנדר לא גמר בדעתו לאסור עצמו:

10 אין אחד מהם נזיר מתני' היא בנזיר פ' בית שמאי דף לב: שנים מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן ואמר אחד הריני נזיר ב שפלוני זה נזיר ואמר אחד הריני נזיר שאין זה נזיר וכו' ותני עלה דף לד. ר' יהודה משום ר' טרפון אין אחד מהם נזיר וכו' ואע"ג דהוה לן למימר ממה נפשך אחד מהם נזיר:

11 שלא ניתנה נזירות וכו'. כלומר לברר הנדר בשעת קבלת הנזירות בלא שום ספק וזה כיון שהוא בתנאי אינו מבורר וה"ה במתני' דידן דנדרים איתקוש לנזירות בריש מכילתין דף ג. הילכך מוכר ולוקח שתלו נדרם בתנאה אע"פ שעברו על תנאם לא חייל נדרא ב אפילו כרבנן דלא בעו בנזירות הפלאה מודו בד' נדרים הללו דטעמא דמתני' לאו משום דהוי ספק בשעת הנדר אלא דבר ברור הוא שלא נתכוונו אלא לזרז כדמפרש ואזיל:

12 רצו. דמשמע שנתרצו אח"כ ומתחלה כוונו לאסור והוי אתיא כר' טרפון שכיון שבשעת הנדר לא נאסר שוב לא יאסר:

13 רוצין קתני. שבשעת הנדר היו רוצין בג' דינרין ולפיכך מותר דמתחלה נתכוונו לשנות דבורם ולא אמרו אלא לזרז:

14 טפי מסלע. שבקש המוכר טפי מסלע ששאל לו פרוטה יותר מסלע ואמר ליה לוקח פרוטה פחות משקל ונדרו על כך נדר הוי כיון דנחתי כולי האי לדיוקא בדוקא נדרו ולא לזרז א"נ מוכר אמר שלא יפחות מה' דינרין וא"ל לוקח דינר שהוא בציר משקל נדרא הוי כיון דמרחקי כולי האי בדוקא ד:

15 מסרב. מפציר:

16 קונם ביתך. ביתך עלי קונם אם אני נכנס בו:

17 שלא נתכוון. לכניסה לבד ולשתיית צונן:

18 והא טיפת צונן וכו'. ואידך הוה מסרב ביה למיכל ונתרחק הרבה ממה שהיה רוצה חברו ואפי' הכי אמרינן דלאו בדוקא נדר הכי נמי לאו דוקא:

19 גבי צונן. כך הוא לשון בני אדם בשביל אכילה מרובה לומר דבר מועט כגון טיפת צונן:

20 דאשכחן צדיקים וכו'. גבי אברהם ואקחה פת לחם וכו' הילכך לאו דוקא אבל הכא דילמא דוקא קאמר ולא איפשיטא בעיין ונקטינן לחומרא:

21 דף כב אמר רבא אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל. פי' פותחין בחרטה מדאמר פותחין דמשמע דב"ד פותחין לו שמעינן דלא סגי בחרטה גרידתא כלומר שיהיה לבו עליו היום שרוצה בנדרו עד עכשיו שאינו תוהה ממה שנדר אלא שמיום זה ואילך רוצה לעקרו דאם היה כן למה ליה למשאל מידי שהיו שואלין לו לבך עליך או כדו תהית או בעית נדור ורבים כאלה דמייתי בגמ' הוא דודאי כיון ששואל היתר פשיטא דמתחרט הוא על נדרו אלא ודאי משום דלא סגי בחרטה דהשתא אלא דוקא בחרטה דמעיקרא שתוהה על הראשונות לומר שלא מתוך ישוב הדעת נדר אלא מרוב כעס ולפיכך הוא מתחרט והוא אומר לא אלא מעיקרא אני מתחרט על מה שנדרתי כלל וכן דעת המפרשים ז"ל בפי' חרטה כדאמרן שהוא גומר בלבו שמתחרט לגמרי מעיקרו והוא מצטער על כך לפי שכעסו גרם לו ועכשיו שעבר כעסו נהפך לבו לדעת אחרת ואילו היה לבו עליו מתחלה לא היה נודר ובכך מתירין לו ומסתברא שצריך ליזהר שיהיה נראה למתיר שחרטתו של נודר יהיה מדעת שלמה לא שיאמר כן מפני פחד ואימה דהא רבא גופיה פליג עם אביי דאמר דף כב. פתחינן בסיפא דברייתא דתניא רבי נתן אומר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן ובהך סיפא פליג עליה רבא ואמר דלא פתחינן ליה לומר כל המקיימו וכו' דאיכא למיחש שמא מתוך חומר העבירה אע"פ שאינו מתחרט מתוך שהוא מתבייש ישקר לומר שהוא מתחרט ופירושא דברייתא שעשה הדמיון לבמה פירש הרנב"ר דכי היכי דרחמנא לא אסר עליה אלא דברים האסורים והוא אוסר על עצמו דברים המותרים וסבור למעבד מצוה ועביד איסור כן בשעת איסור הבמות אין רשאי להקריב אלא בפנים וכשהוא מוסיף ומקריב בחוץ פשע אי נמי משום דנודר מתפיס בקרבן וכיון שאין קרבנו רצוי נמצא כבונה במה ומקריב בחוץ ע"כ:

22 ונזקקין לכתחלה. שאם נשאל על שבועתו מתירין לו ולא שנא אמר לאלהי ישראל ולא שנא ונקיט חפצא בידיה או לא נקיט חפצא דאפי' כי נקיט חפצא נזקקין דלא חמיר מינקט חפצא אלא לענין שבועת הדיינין לאיומי עליה אבל עיקר שבועה בשם או בכנוי הוא:

23 הדין הוא דינא ומנהגא דרבנן אבל האידנא אמר רבינו האי גאון ז"ל אנן השתא אי עבדינן קרוב לדרב אסי עבדינן דאמר אין חכם מתיר אלא כעין ד' נדרים דמתניתין. כלומר דנהי דארבעה נדרים דמתני' מותרין בלא שאלה דתנא תני התירו מ"מ שאר נדרים שצריכין שאלה אין מתירין אותן בחרטה אפילו דמעיקרא אלא בפתח שהנדר כשהוא ניתר בפתח מוכיח מתוכו שהוא נדר טעות והוי כעין ד' נדרים שהפתח הוא שהנודר אומר שאפילו בתחלה כשנדר אילו היה נותן אל לבו אותו דבר לא היה נודר ונמצא נדרו טעות אבל נדר שהוא ניתר בחרטה אינו מוצא עם עצמו שום ענין שאילו היה נותנו אל לבו מתחלה שלא היה נודר. והחמיר עוד בשבועות ואמר דלא מזדקקינן ליה בהו כלל אלא כדמתרמיא מלתא דאית בה תקנתא או מצוה כגון עשיית שלום בין איש לאשתו וכגון שלמא דצבורא דכנישתא וכדומין לזאת מזדקקינן במילי דמוכחן וברירן קרוב לדרב אסי אבל פתחי כי ההוא דר"ש ברבי שהתירו לו נדרו משום דהוו מצערי רבנן למצוא פתח לנדרו ואמרו ליה אדעתא דמצטערין רבנן מי נדרת ואמר להו לא ושריוה וכיוצא בהן לא עבדינן אבל הרב הנשיא אלברגלוני ז"ל כתב בשם מר יהודאי גאון ז"ל שהחמיר עוד בנדרים והשוה אותן לשבועות שלא להתיר אותן אפילו בפתח אלא לדבר מצוה שמתירין אותן בפתח ולא בחרטה וכתב עוד דדוקא בהתרת חכם החמירו אבל בהפרת בעל לא החמירו דבעל מפר ביום שמעו בין בנדרים בין בשבועה ע"כ מדברי הנשיא ז"ל וכתב הריטב"א ז"ל מצינו הגאונים ז"ל שהיו מתרחקים מהיתר נדרים ושבועות ואמרו שלא היו נזקקין אלא להפר נדרים של צבור או שבין אדם לאשתו משום שלום ביתו וגדר הוא שהיו גודרין לפי דורם דהא חזינן כלהו תנאי ואמוראי שנזקקין ור"ג ירד מעל גבי החמור בדרך להתיר ורתחי רבנן אמאן דנדר על דעת כל דבר וטרחי לאשכוחי ליה פיתחא ואמרו שכל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן הלכך ראוי לנהוג בזה בכל דור ודור לפי מה שהוא לפי ראות החכם שבעיר ושיהיו מעשיו לש"ש עכ"ל:

24 והיתר נדרים ביחיד מומחה או בג' הדיוטות במקום שאין מומחה. וכדאמרי' בהדיא בבכורות בפרק פסולי המוקדשין דף לו: א"ר חייא בר אבין אמר רב עמרם שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם לאפוקי מדר' יהודה דבעי שיהא אחד מהם חכם:

25 במקום שאין חכם חכם כגון מאן אמר ר"נ כגון אנא. כלומר דגמיר וסביר אע"פ שאינו סמוך דאין סמיכה בבבל והא דאמר במקום שאין חכם דעת הרמב"ן ז"ל שהוא ממילתיה דרבי יהודה וה"ק אחד מהם חכם דהיינו גמיר וסביר במקום שאין חכם דהיינו סמוך הלכך בעינן שהיחיד המתיר שיהיה סמוך דבהא לא פליגי רבנן אדר' יהודה אלא בשלשה הדיוטות דלא בעינן אחד מהם חכם וקי"ל כוותייהו וכן משמע לקמן בסוף פרק נערה המאורסה דף עח. דאמרינן מועדי ה' צריכין מומחה פרשת נדרים אין צריכין מומחה והא ראשי המטות כתיב א"ר חסדא ואי תימא רבי יוחנן ליחיד מומחה משמע דיחיד מומחה דהפרת נדרים דומיא דמומחין דמועדי ה' מה התם בעינן סמוך הכא נמי בעינן סמוך אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהל' שבועות דחכם מובהק מתיר את הנדרים דלא בעינן סמוך משמע דמפ' ז"ל דהא דאמר התם במקום שאין חכם לאו סיומא דמילתא דרבי יהודה היא אלא אדרבנן קאי דאמרי ג' מתירין את הנדר במקום שאין חכם ומהדרינן בכורות דף לז. כעין אמר מר במקום שאין חכם כגון מאן כלומר מאן מתיר ביחידי ואמר ר"נ כגון אנא כלומר דגמיר וסביר ואע"פ שאינו סמוך ומיהו שלשה הדיוטות בעינן נמי לרבנן בדמסברי להו וסברי כשנים לר' יהודה דמוקי לה רבינא התם דמסבר להו וסברי ומסתברא דהא דאמרינן שלשה מתירין במקום שאין מומחה דמשמע הא במקום שיש מומחה אין מתירין משום כבודו הוא דאיתמר ולכתחלה הוא דלא אבל דיעבד אישתרי ליה נדרא:

26 דף כג תנ יא מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל וכו' והתירו ר' יוסי. ולפי דעת הגאון ז"ל שפירש דאף בזו שהיא שלום בין איש לאשתו לא מזדקקינן להתירו משום דאינו ברור לפי שהנדר מוכיח הפך הפתח שכל עיקר הנדר לא היה אלא שאם תעבור על דעתו תאסר בהנאתו מ"מ איכא למידק דאדרבה כיון דאדעתא דהכי לא נדר מדשרייה רבי יוסי הוי לן למימר שהנדר מותר מאליו כנדרי זרוזין דמתני' דתני תנא התירו לו חכמים שמותר אפילו היה שכוח לו אם כשנדר נדר בדוקא או לא דמסתמא אמרינן דלאו בדוקא נדר וכמו שכתב הריטב"א ז"ל דאפילו לדעת קצת רבותיו שמצריכין לשאול לנידר ארבעה נדרים דמתני' אם נדר בדוקא אם לאו מודים היכא דשכוח לו כדאמרן וכ"ש הכא דפירש דלאו אדעתא דהכי נדר ולאו בדוקא שהוא מותר מאליו וי"ל שאין נדרי זרוזין אלא כשנודר בדבר שאין כוונתו על הדבר ההוא אלא להביאו לדבר אחר אבל הכא כוונת הנדר במה שפי' שלא תעבור על דעתו בדבר ההוא הוא ולא לזרזה בדבר אחר וכי ה"ג לאו נדרי זרוזין מקרו ובמתני' כי ה"ג נמי אם היה מוכר וליקח מעמידין דבריהם חייל נדרייהו וכדאמרן לעיל אלא דפתח דהכא הוא שאילו היה יודע שתעבור על דעתו לא היה מדירה. ומהני נדרי דכתב גאון ז"ל דהאידנא לא שרינן חד מנהון האי דר' ישמעאל ברבי יוסי הוה ליה נדרא למשרא וכו' שם דשמעינן מיניה דין נולד דאין פותחין בו:

27 קצרא. הוא כובס שיראי:

28 דהוו מצטערין רבנן. למצוא פתח לנדרו שהיו אומרים לו שמא אדעתא דכך או כך וכך לא נדרת והוא לא היה רוצה לשקר ואמר דאדעתא דהכי והכי נמי נדר וכשראה כל זה הכובס ומצא עילה להכותו והכהו ואז אמר שאילו היה עולה על לבו שיבא אדם להכותו על כך לא היה נודר כלל וזהו פתח והקשו דדבר דשכיח משוי ליה לנדר נדר בטעות אבל נולד שהוא מילתא דלא שכיחא לא משוי ליה טעות שלא היה לו לעלות כך על לבו כדי שיוכל לומר טעיתי שאילו היה עולה כך על לבי לא הייתי נודר ואמרינן דאפילו דבר זה שכיח הוא שאפיקורסין שכיחי לבקש עילה שיוכלו להכות רבנן ומצי לאסוקי אדעתיה דמשום דמצערי רבנן אנדריה הוה משכח עילה ומחי ליה אפיקורא א"נ שכיחי שמפקירין עצמן במעשיהן להכות מאן דמצערי רבנן. ולענין שבועה כבר כתבנו דיש שאלה לשבועה כמו בנדר דלא יחל דברו דדרשינן הא אחרים מוחלין לו אנדר ושבועה דכתיבי בקרא קאי ואע"ג דאשכחן לגאון דאמר מאן דאשתבע בספר תורה או בי' הדברות אין לו הפרה עולמית ליכא למיחש למילתא כלל. כן כתבו כל המפ' ז"ל:

29 גמ' מאי קאמר. כיון דאמר כל נדר שאני עתיד וכו'. פי' כיון דאמר כל נדר וכו' לא שמע ליה וכו' לפי שכבר יודע מזומן שאין נדר חל עליו שכבר בטלו המזמן ובדין הוא דהוה מצי לשנויי דאמר מדיר בחשאי כדי שלא ישמע המודר אלא דאכתי לא מיתרצא מתני' דכיון דקתני אף הרוצה וכו' משמע דהאי נמי משום נדר זרוזין הוא מותר ולא משום תנאי שהתנה א דאמר ליה כן מאי אפילו ולישנא דקתני שיהא זכור נמי קשה דכיון דבשעת הנדר הוא מתנה פשיטא שזכור הוא:

30 ומדירו. שא"ל קונם כל מה שתהנה ממני אם לא תבא לאכול עמי:

31 נדרי זרוזין הם. ולא חייל נדרא בשלא רצה חברו לאכול עמו ולא נאסר המזומן בנכסי המזמן לפי שלא נתכוון לאסור אלא להפציר ולזרז את חברו שיאכל עמו כדאמרינן בנודרין על מקח וממכר והיינו דקתני אף: