נימוקי יוסף על נדרים ט׳

« נימוקי יוסף על נדרים ח׳ ע״ב נימוקי יוסף על נדרים י׳ ע״א »

1 בבא מציעא פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי: מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? הָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַתְּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: שְׁטָר שֶׁלָּוָה בּוֹ וּפְרָעוֹ – אֵינוֹ חוֹזֵר וְלֹוֶה בּוֹ, שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁיעְבּוּדוֹ.

4 בבא מציעא פתח ↗

פַּטּוֹמֵי מִילֵּי בְּעָלְמָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: טַעְמָא מַאי – כֵּיוָן דְּלוֹקֵחַ בָּעֵי לְאַתְנוֹיֵי, וְהָכָא מוֹכֵר קָא מַתְנֵי, אָמְרַתְּ פַּטּוֹמֵי מִילֵּי בְּעָלְמָא הוּא. אֶלָּא מַתְנִיתָא דְּקָתָנֵי: ״לִכְשֶׁיִּהְיוּ לְךָ מָעוֹת אַחְזִיר לָךְ – מוּתָּר״, דְּמוֹכֵר הוּא דְּבָעֵי לְאַתְנוֹיֵי, מוֹכֵר לָא אַתְנִי וְלוֹקֵחַ קָא מַתְנֵי. וְאָמְרִינַן: מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? וְאָמַר רָבָא: סֵיפָא, דַּאֲמַר לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ. טַעְמָא דַּאֲמַר לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ, הָא לָא אֲמַר לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ – לָא אָמְרִינַן פַּטּוֹמֵי מִילֵּי בְּעָלְמָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: נַעֲשֶׂה כְּמַאן דַּאֲמַר לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ אִתְּמַר. הָהוּא שְׁכִיב מְרַע, דִּכְתַב לַהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ, אִנְּגִיד וְאִתְּנַח. אֲמַרָה לֵיהּ: אַמַּאי קָא מִתְּנַחַתְּ? אִי קָיְימַתְּ – דִּידָךְ אֲנָא. אָמַר רַב זְבִיד: פַּטּוֹמֵי מִילֵּי בְּעָלְמָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: וְאִי לָאו פַּטּוֹמֵי מִילֵּי מַאי? בְּדִידַהּ קָיְימָא לְמִישְׁדֵּי תְּנָאָה בְּגִיטָּא? בְּדִידֵיהּ קָיְימָא לְמִשְׁדֵּי תְּנָאָה! מַהוּ דְּתֵימָא: הוּא גּוּפֵיהּ אַדַּעְתָּא דִידַהּ קָא גָמֵיר וְיָהֵיב גִּיטָּא – קָא מַשְׁמַע לַן. הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, אָמַר רַב הוּנָא: בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת – קָנָה הַכֹּל. לְאַחַר מַתַּן מָעוֹת – לֹא קָנָה אֶלָּא כְּנֶגֶד מְעוֹתָיו. וְרַב נַחְמָן אָמַר: אֲפִילּוּ לְאַחַר מַתַּן מָעוֹת – קָנָה הַכֹּל. עֲבַד רַב נַחְמָן עוֹבָדָא גַּבֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא כִּשְׁמַעְתֵּיהּ, קַרְעֵיהּ רַב יְהוּדָה לִשְׁטָרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא: רַב יְהוּדָה קְרַע לִשְׁטָרָךְ. אֲמַר לֵיהּ: דַּרְדְּקָא קַרְעֵיהּ? גַּבְרָא רַבָּה קַרְעֵיהּ, חֲזָא בֵּיהּ טַעְמָא וְקַרְעֵיהּ! אִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: דַּרְדְּקָא קַרְעֵיהּ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְגַבֵּי דִּידִי בְּדִינָא דַּרְדְּקֵי נִינְהוּ. הֲדַר אָמַר רַב נַחְמָן: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת – לֹא קָנָה וְלֹא כְּלוּם. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי – הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ! אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי אוֹמֵר אַסְמַכְתָּא קָנְיָא. וּמִנְיוֹמֵי אָמַר: אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא. וּלְמִנְיוֹמֵי קַשְׁיָא מַתְנִיתִין! אִיבָּעֵית אֵימָא מַתְנִיתִין רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאָמַר אַסְמַכְתָּא קָנְיָא.

5 רי"ף פתח ↗

גמ' ההוא גברא דאתפיס זכוותיה בי דינא אמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלן הני זכוותא אתניס ולא אתא א"ר הונא ליבטלן זכוותיה א"ל א רבא והא אנוס הוא ואונס רחמנא פטרי' דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכ"ת קטלא שאני והאנן תנן נדרי אונסין ולרבא מ"ש דף כז ע"ב מהא דההוא דיהיב גיטא לדביתהו אמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין להוי גיטא אתא ופסקיה מברא אמר חזו דאתאי ואמר שמואל לאו שמיה מתיא ואמאי הא אונס אניס דלמא אונסא דשכיחא שאני דאיבעיא ליה לאתנויי ולרב הונא

6 בבא מציעא פתח ↗

וּלְרַב אָשֵׁי מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: ״אִם אוֹבֵיר וְלָא אֶעֱבֵיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטְבָא״, הָתָם בְּיָדוֹ,

16 סנהדרין פתח ↗

סֵירוּגוֹ מִתּוֹכוֹ, מִטָּה – סֵירוּגָהּ מֵעַל גַּבָּהּ. מֵיתִיבִי: כְּלֵי עֵץ, מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טוּמְאָה? הַמִּטָּה וְהָעֲרִיסָה – מִשֶּׁיְּשׁוּפֵם בְּעוֹר הַדָּג. וְאִי מִטָּה מְסוֹרֶגֶת הִיא מֵעַל גַּבָּהּ, לְמָה לִי שִׁיפַת עוֹר הַדָּג? אֶלָּא, הָא וְהָא מִתּוֹכוֹ: מִטָּה – אַעוֹלֵי וְאַפּוֹקֵי בְּבִזְיוֹנֵי, דַּרְגֵּשׁ – אַעוֹלֵי וְאַפּוֹקֵי בְּאַבְקָתָא. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַמֵּי: מִטָּה שֶׁנַּקְלִיטֶיהָ יוֹצְאִין – זוֹקְפָהּ, וְדַיּוֹ. מַתְנִי׳ וּמוֹצִיא לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּפוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ וְאֵין מְמַחֶה בְּיָדוֹ. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לוֹ שִׁיעוּר, וְכׇל הָעָם בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לוֹ, וְהוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ. גְּמָ׳ תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: אֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אַיְּידֵי דִּתְנָא כֹּל מִילֵּי דְּמֶלֶךְ, תְּנָא נָמֵי מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ – מֶלֶךְ מוּתָּר בּוֹ. רַב אָמַר: לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא לְאַיֵּים עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״ – שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ. כְּתַנָּאֵי, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ – מֶלֶךְ מוּתָּר בּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְאַיֵּים עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״ – שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ. וְכֵן הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ – לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד תַּרְעוֹמְתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ וְגוֹ׳״. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זְקֵנִים שֶׁבַּדּוֹר כַּהוֹגֶן שָׁאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּנָה לָנוּ מֶלֶךְ לְשׇׁפְטֵנוּ״. אֲבָל עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁבָּהֶן קִלְקְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכׇל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ״. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ – לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה. וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן תְּחִילָּה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה׳ בַּעֲמָלֵק״, הֱוֵי אוֹמֵר: לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ תְּחִילָּה. וְאֵין ״כִּסֵּא״ אֶלָּא מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳ לְמֶלֶךְ״. וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה תְּחִלָּה, אוֹ לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק תְּחִלָּה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכׇּל אוֹיְבֵיכֶם וְגוֹ׳ וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ וְגוֹ׳״, הֱוֵי אוֹמֵר: לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק תְּחִלָּה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּבֵיתוֹ וַה׳ הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וְגוֹ׳״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בַּתְּחִילָּה מָלַךְ שְׁלֹמֹה עַל הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳״, וּלְבַסּוֹף מָלַךְ עַל הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הוּא רֹדֶה בְּכׇל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה״. רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר, ״תִּפְסַח בְּסוֹף הָעוֹלָם וְעַזָּה בְּסוֹף הָעוֹלָם״, וְחַד אָמַר, ״תִּפְסַח וְעַזָּה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי הֲווֹ יָתְבִי״, וּכְשֵׁם שֶׁמָּלַךְ עַל תִּפְסַח וְעַל עַזָּה כָּךְ מָלַךְ עַל כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. וּלְבַסּוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. וּלְבַסּוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָים״. וּלְבַסּוֹף, לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל מִטָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה וְגוֹ׳״. וּלְבַסּוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל מַקְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֶה הָיָה חֶלְקִי מִכׇּל עֲמָלִי״. רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר מַקְלוֹ, וְחַד אָמַר גּוּנְדּוֹ. הֲדַר אוֹ לָא הֲדַר? רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר הֲדַר, וְחַד אָמַר לָא הֲדַר. מַאן דְּאָמַר לָא הֲדַר – מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט, וּמַאן דְּאָמַר הֲדַר – מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט וָמֶלֶךְ. פּוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ. תָּנוּ רַבָּנַן: אוֹצְרוֹת מְלָכִים – לַמֶּלֶךְ, וּשְׁאָר בִּיזָּה שֶׁבּוֹזְזִין – מֶחֱצָה לַמֶּלֶךְ וּמֶחֱצָה לָעָם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי, וְאָמְרִי לַהּ לְרַב אַחָא: בִּשְׁלָמָא אוֹצְרוֹת מְלָכִים לַמֶּלֶךְ – אוֹרְחָא דְמִלְּתָא, אֶלָּא שְׁאָר בִּיזָּה שֶׁבּוֹזְזִין מֶחֱצָה לַמֶּלֶךְ וּמֶחֱצָה לָעָם – מְנָלַן? דִּכְתִיב:

21 קידושין פתח ↗

מַאי תּוֹרָה – מִדְרַשׁ תּוֹרָה. וְהָנֵי מִילֵּי דַּאֲמַר לַהּ: ״תָּנֵינָא״, אֲבָל אֲמַר לַהּ: ״תַּנָּא אֲנָא״, עַד דְּתָנֵי הִילְכְתָא, סִפְרָא, וְסִיפְרֵי, וְתוֹסֶפְתָּא. ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי תַּלְמִיד״ – אֵין אוֹמְרִים כְּשִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי וּכְשִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא, אֶלָּא, כֹּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ בְּכׇל מָקוֹם דָּבָר אֶחָד בְּתַלְמוּדוֹ וְאוֹמְרוֹ, וַאֲפִילּוּ בְּמַסֶּכְתָּא דְכַלָּה. ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי חָכָם״ – אֵין אוֹמְרִים כְּחַכְמֵי יַבְנֶה, כְּרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו, אֶלָּא, כֹּל שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ דְּבַר חׇכְמָה בְּכׇל מָקוֹם וְאוֹמְרָהּ. ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי גִּבּוֹר״ – אֵין אוֹמְרִים כְּאַבְנֵר בֶּן נֵר וּכְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֶלָּא כֹּל שֶׁחֲבֵירָיו מִתְיָרְאִים מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי גְבוּרָתוֹ. ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר״ – אֵין אוֹמְרִים כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם וּכְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, אֶלָּא כֹּל שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְכַבְּדִים אוֹתוֹ מִפְּנֵי עוֹשְׁרוֹ. ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק״ – אֲפִילּוּ רָשָׁע גָּמוּר – מְקוּדֶּשֶׁת, שֶׁמָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּדַעְתּוֹ. ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי רָשָׁע״ – אֲפִילּוּ צַדִּיק גָּמוּר – מְקוּדֶּשֶׁת, שֶׁמָּא הִרְהֵר דְּבַר עֲבוֹדָה זָרָה בְּדַעְתּוֹ. עֲשָׂרָה קַבִּים חׇכְמָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. עֲשָׂרָה קַבִּים יוֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. עֲשָׂרָה קַבִּים עֲשִׁירוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה רוֹמִי וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. עֲשָׂרָה קַבִּים עֲנִיּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה בָּבֶל וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. עֲשָׂרָה קַבִּים גַּסּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה עֵילָם וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. וְגַסּוּת לְבָבֶל לָא נְחִית? וְהָכְתִיב: ״וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וְתִשְׁנֶה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם. וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת הָאֵיפָה. וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָהֿ בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ חֲנוּפָּה וְגַסּוּת הָרוּחַ שֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל! אִין, לְהָכָא נְחִית, וְאִשְׁתַּרְבּוֹבֵי הוּא דְּאִשְׁתַּרְבּוּב לְהָתָם. דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי: ״לִבְנוֹת לָהּ בַּיִת״, שְׁמַע מִינַּהּ. אִינִי?! וְהָאָמַר מָר: סִימָן לְגַסּוּת – עֲנִיּוּת, וַעֲנִיּוּת בְּבָבֶל הוּא דְּאִיכָּא! מַאי עֲנִיּוּת – עֲנִיּוּת דְּתוֹרָה. דִּכְתִיב: ״אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ עֵילָם, שֶׁזָּכְתָה לִלְמוֹד, וְלֹא זָכְתָה לְלַמֵּד. עֲשָׂרָה קַבִּים גְּבוּרָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ פָּרְסִיִּים וְכוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים כִּנִּים יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה מָדַי כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים כְּשָׁפִים יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלָה מִצְרַיִם כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים נְגָעִים יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ חֲזִירִים כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים זְנוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה עַרְבִיָּא כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים עַזּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה מֵישָׁן כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים שִׂיחָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ נָשִׁים כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים שִׁכְרוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ כּוּשִׁים כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים שֵׁינָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ עֲבָדִים וְאֶחָד נָטְלוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. מַתְנִי׳ ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹּהֵן״ וְנִמְצָא לֵוִי, ״לֵוִי״ וְנִמְצָא כֹּהֵן, ״נָתִין״ וְנִמְצָא מַמְזֵר. ״מַמְזֵר״ וְנִמְצָא נָתִין, ״בֶּן עִיר״ וְנִמְצָא בֶּן כְּרַךְ, ״בֶּן כְּרַךְ״ וְנִמְצָא בֶּן עִיר. ״עַל מְנָת שֶׁבֵּיתִי קָרוֹב לַמֶּרְחָץ״ וְנִמְצָא רָחוֹק, ״רָחוֹק״ וְנִמְצָא קָרוֹב. ״עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּת אוֹ שִׁפְחָה מְגוּדֶּלֶת״ וְאֵין לוֹ, אוֹ ״עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ״ וְיֵשׁ לוֹ. ״עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים״ וְיֵשׁ לוֹ, אוֹ עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵין לוֹ. וּבְכוּלָּם, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה: ״בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ״ – אַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְכֵן הִיא שֶׁהִטְעַתּוּ. גְּמָ׳ הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין לְנִכְסֵיהּ אַדַּעְתָּא לְמִיסַּק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבְעִידָּנָא דְּזַבֵּין לָא אֲמַר וְלָא מִידֵּי. אָמַר רָבָא: הָוֵי דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב, וּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים. מְנָא לֵיהּ לְרָבָא הָא? אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן:

22 שבועות פתח ↗

אֵיזוֹ הִיא שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּיטּוּי לְשֶׁעָבַר? אִי דְּיָדַע – מֵזִיד הוּא! אִי דְּלָא יָדַע – אָנוּס הוּא! אֲמַר לֵיהּ, בְּאוֹמֵר: ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֲסוּרָה, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם חַיָּיבִין עָלֶיהָ קׇרְבָּן אוֹ לָאו״. כְּמַאן – כְּמוֹנְבַּז, דְּאָמַר: שִׁגְגַת קׇרְבָּן שְׁמָהּ שְׁגָגָה? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּמוֹנְבַּז – אֶלָּא בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, דְּלָאו חִידּוּשׁ הוּא; אֲבָל הָכָא, דְּחִידּוּשׁ הוּא – דִּבְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לָא אַשְׁכְּחַן לָאו דְּמַיְיתֵי קׇרְבָּן, דְּיָלְפִינַן מֵעֲבוֹדָה זָרָה; וְהָכָא מַיְיתֵי – אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבִינָא מֵרָבָא: נִשְׁבַּע עַל כִּכָּר וּמִסְתַּכֵּן עָלֶיהָ, מַהוּ? מִסְתַּכֵּן – לִישְׁרֵי לֵיהּ מָר! אֶלָּא מִצְטַעֵר, וַאֲכָלָהּ בְּשִׁגְגַת שְׁבוּעָה – מַאי? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵינָא: שָׁב מִידִיעָתוֹ – מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ; לֹא שָׁב מִידִיעָתוֹ – אֵין מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ. אָמַר שְׁמוּאֵל: גָּמַר בְּלִבּוֹ – צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו; שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִם״. מֵיתִיבִי: ״בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא בַּלֵּב; גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה״. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ ״בִּשְׂפָתַיִם״ וְלֹא בַּלֵּב, וַהֲדַר אָמְרַתְּ ״גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן״?! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָא לָא קַשְׁיָא; הָכִי קָאָמַר: ״בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְלֹא הוֹצִיא; גָּמַר בְּלִבּוֹ סְתָם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא״. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, תָּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי: ״בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ״פַּת חִטִּין״ וְהוֹצִיא ״פַּת שְׂעוֹרִין״; גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ״פַּת חִטִּין״ וְהוֹצִיא ״פַּת״ סְתָם, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם״. מֵיתִיבִי: ״מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמוֹר וְעָשִׂיתָ״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו; גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל נְדִיב לֵב״! שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב ״כׇּל נְדִיב לֵב״. וְנִיגְמַר מִינַּהּ! מִשּׁוּם דְּהָווּ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָווּ חוּלִּין וְקָדָשִׁים, וְחוּלִּין מִקֳּדָשִׁים לָא גָּמְרִינַן.

24 יבמות פתח ↗

קֻוֽנָּמוֹת נָמֵי, אִי קָסָבַר: יֵשׁ מְעִילָה בְּקֻוֽנָּמוֹת, וּקְדוּשַּׁת דָּמִים נָחֲתָא לְהוּ — מִשּׁוּם דִּבְיָדוֹ לִפְדּוֹתוֹ, וְאִי קָסָבַר: אֵין מְעִילָה בְּקֻוֽנָּמוֹת, וְאִיסּוּר בְּעָלְמָא הוּא דְּרָכֵיב לְהוּ אַכַּתְפֵּיהּ, אִי דִּידֵיהּ — מִשּׁוּם דִּבְיָדוֹ לְאִיתְּשׁוֹלֵי עֲלֵיהּ,

26 קידושין פתח ↗

כֵּיצַד אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט? הָאוֹמֵר ״שׁוֹר זֶה עוֹלָה״, ״בַּיִת זֶה הֶקְדֵּשׁ״, אֲפִילּוּ בְּסוֹף הָעוֹלָם – קָנָה. בַּהֶדְיוֹט – לֹא קָנָה

26 נדרים פתח ↗

תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רַב הוֹשַׁעְיָא: הַנּוֹתֵן שְׁתֵּי פְרוּטוֹת לְאִשָּׁה וְאָמַר לָהּ: ״בְּאַחַת הִתְקַדְּשִׁי לִי הַיּוֹם, וּבְאַחַת הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שֶׁאֲגָרְשֵׁיךְ״, הָכִי נָמֵי דְּהָווּ קִידּוּשֵׁי.

27 בבא בתרא פתח ↗

וּרְמִינְהִי: ״נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי״ – יוֹרֵד רִאשׁוֹן וּמוֹכֵר וְאוֹכֵל, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין לָרִאשׁוֹן אֶלָּא אֲכִילַת פֵּירוֹת בִּלְבַד.

30 תמורה פתח ↗

כִּדְתַנְיָא: הַמַּתְפִּיס תְּמִימִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, כְּשֶׁהֵן נִפְדִּין — אֵינָן נִפְדִּין אֶלָּא לַמִּזְבֵּחַ, שֶׁכׇּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי מִזְבֵּחַ לְעוֹלָם.

1 והשליש שטרו. שנתנו ביד שליש שכך נתרצה א המלוה אני לא נתתי מותר הפרעון תן לו שטרו לתבוע כל המנה ר' יוסי אומר יתן דסבירא ליה אסמכתא קניא וא"ת נהי דאסמכתא קניא מ"מ היאך יגבה את הכל באותו שטר והלא נמחל שעבודו לגבי אותו מקצת ושטר שנמחל שעבודו אינו חוזר וגובה בו ב"מ דף יז. י"ל דה"ק ליה אם לא פרעתי לך המותר. המעות שפרעתי לא יהיו פרעון אלא מתנה ואיגלאי מילתא למפרע דשטר זה לא איפרע ביה ולא מידי:

2 ר' יהודה אומר לא יתן. דס"ל אסמכתא לא קניא וקי"ל כרבי יהודה ולמדנו שדנין אסמכתא בדבר הנמסר ביד חברו ומחל לו וכן דעת רש"י ז"ל פרק הזהב דף מח: גבי הא דתניא הנותן ערבון לחברו ואמר לו אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך ב ואם את חוזר בך אמחול לך ערבוני רבי יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו ופרש"י ז"ל לא זה יכפול ולא זה ימחול דאסמכתא היא דאלמא אף במחילה הויא אסמכתא וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב אין דין אסמכתא אלא במה שלא נמסר ביד חברו אבל בענין מחילה אין בו דין אסמכתא וכבר הסכימו כלהו רבוותא ז"ל משמעתין דהכא דלא כוותיה:

3 שאני הכא דאמר ליבטלן. כלומר שהוא מודה על עצמו שאם לא בא לאותו זמן שראיותיו שקר והשטרות מזוייפות הן ואין כאן דין אסמכתא כך העלו רוב המפרשים ז"ל וכתב הריטב"א ז"ל הענין אמת דבכי האי לא שייכא אסמכתא אבל לשון הגמרא אינו הולמו לכך נראה דכיון דאתפיס זכותיה בבי דינא והיא מילתא דשייכי בה בי דינא ועדיין לא היה דינו ברור ואילו דנוהו עכשיו ג"כ היה יוצא מב"ד חייב כל כה"ג כעין דין הוא שקבל על עצמו והוה ליה כאילו אין כאן שום גוזמא ומילתא יתירתא וכן הורה לי רבינו בשם רבו הרמב"ן ז"ל ע"כ:

4 והלכתא אסמכתא וכו'. הרבה פירושין נאמרו בה ומה שהסכימו ובררו האחרונים רבוותא ז"ל הוא דבאסמכתא דמיירינן הכא קא אמרינן דשייכי ביה בי דינא וכשקנו מיניה גמר ומקני וכמעשה ב"ד שקבל על עצמו דמי ולפיכך בעינן בית דין חשוב דהיינו יחיד מומחה לרבים וראוי לכוף ולדון ויש לו כח להפקיר ממון ולקנוס הבא לישמט מן הדין והך אסמכתא דהכא משום הכי הוה שהזקיקיהו ב"ד לכך וכדפי' לעיל וה"ה שלשה דלאו מומחין אבל באסמכתא דעלמא דלא שייכא בי דינא לא מהניא קנין אפילו בב"ד חשוב דבמילתא דעביד איהו בהדי חבריה ומקנס נפשיה לא צריכי בי דינא למקנסיה וכיון שכן קנין זה יתר הוא וכנטול דמי וב"ד סמוך לא בעינן שהרי אין הלשון מוכיח כן ועוד דמה ענין ב"ד סמוך אצל הודאות והלואות וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל שאין דין קנין ב"ד חשוב באסמכתות דעלמא ג וזהו מה שכתב רבינו אלפסי בהלכותיו בפרק גט פשוט סימן תתקמא משמיה דגאון ז"ל וכל זה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפירוש המשנה שלו בפרק גט פשוט דאין הלכה כרבי יוסי משום דאסמכתא לא קניא אלא בב"ד חשוב ושקנו מידו והוא שלא יהא אנוס וכן פי' דבעינן בית דין סמוך ומיהו נהי דקנין לא מפיק דין אסמכתא דעלמא. מעכשיו הא מפיק ליה כדאי' פרק איזהו נשך דף סו. והקשה ר"ת ז"ל מ"ש קנין ממעכשיו הא כל קנין מעכשיו הוא דאי השתא לא קנה גם בתר הכי לא קנה דהא הדר סודרא למריה מכילתין דף מח: לפיכך כתב ז"ל דאסמכתא אע"פ שיש בה מעכשיו לא קניא עד דקנו מיניה בב"ד חשוב כדאמרינן הכא שהוא ז"ל סובר כמו הרמב"ם ז"ל דבכולהו אסמכתות קא פסיק הכא תלמודא הלכתא ותירץ ההיא דאיזהו נשך גבי משכן לו בית משכן לו שדה דמשמע התם דבמעכשיו ליכא אסמכתא ולא הודו לו חבריו אלא מעכשיו מפיק הדין אסמכתא אפילו בלא בית דין. וקנין לא מפיק מדין אסמכתא אפילו בב"ד חשוב וקנין דאמרו שהוא מעכשיו היינו במי שמקנה לחברו סתם וקנו מידו לאלתר קנה מעכשיו אבל כי אתני אם לא באתי לא משמע דליקני מעכשיו אלא לבתר ההוא יומא ונמצא שאינו קונה כלל והכא דליבטלן זכוותיה דאמרן דמהני משום דב"ד אלימי לאפקועי ממונא והוי כמעכשיו והרנב"ר ז"ל הקשה אם כן דמשום אפקעתא דב"ד נגע לה קנין למה ליה לפיכך פירש הוא ז"ל דהא דבעי' הכא קנין כדי דלא תימא כיון דאמר ליבטלן זכוותאי כלומר שהוא מודה שאם לא בא ראיותיו בטלות לא צריך קנין משום דהודאה בב"ד היא ולא בעיא קנין דליתא דאילו הודה כן בלא שום תנאי הכי נמי אבל כיון שתלה באם אין כאן הודאה גמורה הלכך אפילו מעכשיו לא מהני דאפילו תימא כיון דאיכא מעכשיו ליכא אסמכתא אפ"ה במה יקנה הלה שיבטלו זכיותיו הילכך בעי קנין כי היכי דליקני חבריה ואין הכי נמי דאי אמר מעכשיו וקנו מיניה לא בעינן ב"ד חשוב דבקנין קני חבריה ובמעכשיו ליכא למיחש לאסמכתא אלא דכיון דבב"ד עסקינן אשמעינן דינא אחרינא דכל היכאדהוי ב"ד חשוב לא צריך מעכשיו דאנן סהדי דלא מחייך בבי דינא וכמו דאמר בפי' מעכשיו דמי דכיון דב"ד חשוב הוא מאי דאמר ליבטלן כהודאה גמורה משוינן לה ונמצא לפי זה ד משאר דיני אסמכתא כלל והוא דבר נכון ועולה כהוגן כן נ"ל עכ"ל וכתב הריטב"א ז"ל כתב בדבר של ב"ד לא סגי במעכשיו ובעו קנין בבית דין חשוב למקנסיה על כרחיה ובמאי דקניס אנפשיה ואמר מעכשיו גלי אנפשיה דגמר ומקני מנפשיה וכל היכא דלא אמר מעכשיו ודאי אינו גומר ומקנה ולא מהני קנין ב"ד חשוב דכיון דלא שייכי במילתא למיקנסיה מנפשייהו הרי קנין זה יתר שהוא כנטול וכן עיקר וליכא למינדא מיניה וכן הסכימו רבותי ועל דא אנא סמיך עכ"ל:

5 והוא דלא אניס. חולי שחלה בנו וכיוצא בו ואע"פ שאינו אונס גמור דהא מדמי' לה למתני' דנדרים לעיל:

6 וענין אסמכתא כיון דאתא לידן נימא בה מילתא לפי שנראה שיש בענינה ספקות דאמרינן כל דאי לא קני וכל תנאין הכי הוו דמתנאי בני גד ובני ראובן ילפינן להו דכתיב אם יעברו והריטב"א ז"ל עשה כלל בזה וז"ל כבר פירשנו בב"מ גם בבבא בתרא הא דאמור רבנן כל דאי אסמכתא ולא קניא דלאו כללא דוקא הוא דא"כ בטלת כל תנאין שבעולם אלא ודאי אין לנו אסמכתא אלא כשיש בו ג' דברים. האחד שתלה תנאי בשלא לעשות אם לא באתי אם לא נתתי שהיה סבר שיוכל לעשות אבל כשתלה דברו באם אעשה והוא בא ועקר תנאו בידים ועשה אין כאן אסמכתא ופשוט הוא ולא תמצא שנזכרה אסמכתא בכל התלמוד אלא באי לא עבידנא הב' שהתנה על עצמו בדבר שהוא בידו ולא בידו שאילו התנה בדבר שאינו בידו אין כאן מקום אסמכתא דעל מה סמך מפני זה כל תולה בדעת אחרים אין זו אסמכתא וכדאמרינן לה נמי בפרק ד"מ בתרא דף כד: גבי מפריחי יונים ומשחקי בקוביא וכן כשהדבר בידו לגמרי ליכא אסמכתא כי סבור הוא לעשות וגמר ומקנה מעכשיו והכי מוכח בבבא מציעא דף עג: מההיא דפרקינן התם בידו הכא לאו בידו וכדפירשתי התם. השלישי שהוא מתנה על עצמו דרך קנס למיגזם ולמעבד מילתא יתירתא כדי לרצות לחברו ולאפוקי כל שעשה מעצמו בלא שום דוחק ולפיכך אין במתנה ולא בגיטין צד אסמכתא בכל התלמוד והיינו ההיא דפרק ה יש נוחלין דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכן קבלתי כלל זה משני רבותי הרא"ה והרשב"א ז"ל והוא כלל יציב וקיים והאי עובדא דהכא כולהו איתנהו ביה עכ"ל:

7 מתני' נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין וכו'. פי' הרגין לסטים הורגי נפשות. חרמין לסטים שוללין ובוזזין ממון. מוכסין אנסים שנוטלין מכס מעוברי דרכים שלא כדין ולא זו אף זו קתני:

8 שהן תרומה. דאיסור תרומה חמיר עלייהו ולמדנו מכאן דמתני' מיירי אפי' באנסים ישראלים:

9 של בית המלך. תולה במלכות לאיימן. ובתוספתא ובירושל' כאן הל"ד פי' שאינו תולה בישראל שהוא קרוב למלכות או בעל זרוע לפי שמצויין בעלי זרוע ליפול ואז יבאו האנסין להזיקו משום שהפסידו בשבילו מתחלה כשהיה תקיף אלמא שאין לאדם להציל ממונו כשאפשר שיגיע מזה נזק לחברו אפי' שהוא ספק:

10 בכל נודרים. בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית משום אונס התירו ואפי' לכתחלה:

11 חוץ מבשבועה. דחמירא דכתיב בה שמות כ לא ינקה:

12 אף בשבועה. התירו לו להציל ממונו מאנסין אלו ועם כל זה לא התירו לו לנדור או לישבע לשקר ממש חס ושלום ואף ע"פ שעוקר נדרו ושבועתו לומר בלבו אלא שהתירו לאסור על נפשו בנדר או בשבועה פירות וכיוצא בו אם אין כדבריו ועוקר קצת נדרו בלבו לומר היום ועשאוהו כמפרש מטעמא דאמרי' בגמרא. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

13 לא יפתח לו בנדר. אם אינו אומר נדור לי:

14 במה שהוא מדירו. אפי' אומר לו נדור לי דוקא במה שמדירו הוא דמותר כשמבטלו בלבו אבל במה שהאנס אינו מדירו אלא הוא עצמו מוסיף כדמפרש ואזיל כיצד וכו' אין בזה אונס ולא הותר לו:

15 ובה"א. הכל התירו שדעתנו מסכמת דלא עביד הכי אלא להציל עצמו ומגזם עליו כדי שיסמוך עליו ואפי' למאן דאמר בעלמא נדר שהותר מקצתו א הותר כולו הכל מותר:

16 דף כח. גמ' והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכו'. פירוש והא אמר שמואל קא מתמה היכי שרינן לאיערומי עליה דמוכס מפני שהוא שלו כדין והאמר שמואל דינא הוא והסכימו רוב המפרשים ז"ל דדוקא במלכי אומות העולם ודינא דמלכותא דוקא כלומר חוקי המלך הקבועין במלכות ע"פ הגדולים. אבל דין שההגמון עושה מדעתו אינו דין. ומלכי ישראל אין דנין דין אלא על פי התורה דקי"ל במס' סנהד' דף כ: כל הכתוב בפרשת המלך בספר שמואל מלך אסור בו ולא אמרה תורה אלא ליראם ולבהלם שלא ישאלו להם מלך:

17 במוכס שאין לו קצבה. י"מ שאינו נוטל דבר ידוע אלא כמה שהוא רוצה ואע"פ שהשלטון העמיד מוכס זה לאו דינא הוא אלא חמסנותא וי"מ שמנהו המלך בלא קצבה אלא שיטול המכס הראוי וזה תובע יותר מן הראוי:

18 העומד מאליו. שלא מחמת המלך:

19 פיסקא ואף ע"פ שאינו של בית המלך וכו'. היכי נדר וכו'. פי' היכי נדר באיזה ענין התירו לו לנדור הא ודאי להצלת ממון לא שרינן ליה לנדור בשקר:

20 פירות עולם. ול"ג כל פירות דא"כ הוי דבר שא"א לקיימו ואינו נדר כלל ולא הוה צריך למימר בלבו היום. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

21 ואף על גב דקי"ל וכו'. פרק האיש מקדש סוף דף מט:. ואם אמר לחברו יאסרו פירות עולם עלי לית ליה קצותא ולעולם משמע:

22 לגבי אונסין. שאני דכיון שהלשון סובל קצת לאותו יום בלבד אנן סהדי שדעתו לעקור מהזמן כל מה דאפשר ליה וכמה דאפשר ליה וכשאומר בלבו היום או שעה או רגע דברים שבלבו ובלב כל אדם הם שהן דברים וא"ת אמאי לא התירו אלא דוקא באונסין ומשום טעמא דמשמעות הלשון דלא משמע יותר לעולם ממשמעות היום תיפוק ליה דאמר לא נתכוונתי אלא לזמן כך דמאי שנא מהא דאמרינן בשבועות דף כו: שהנשבע שלא יאכל פת ואמר לא נתכוונתי אלא לפת חטים שהוא מותר בכל פת חוץ מפת חטין יש לומר דהתם נשבע מעצמו על דעתו אבל הכא אחרים משביעין אותו ודעתם על הכלל וגם הוא מתכוון להשמיעם לפי דעתם. הריטב"א בשם רבותיו ז"ל ומיהו הא דאמרינן דאין נשבעין לשקר הוא להצלת ממון אבל להצלת נפש נשבעין אפילו בשקר אם א"א בשום צד בלאו הכי שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואפשר שאף להצלת חברו נמי כשם שמחלל שבת בשבילו:

23 בגמ' מייתי רב אשי פלוגתא דב"ש וב"ה דב"ש אומר אין שאלה לשבועה וב"ה אומר יש שאלה והלכתא כוותיה שהחכם פותח היתר לשבועה כדפרישנא בפרקין לעיל דף כב: גבי ההיא דרב אשי:

24 שם מתני' הרי הנטיעות האלו קרבן וכו'. פירוש יש לה פדיון כלומר דקדושה חלה עליהן דנטיעות וטלית עד שצריכות פדיון ומקשינן בגמרא היכי נדר כלומר למה תנהוג בהם קדושה הואיל שלא קבע זמן לקציצה וסתמן לקציצה קיימו הא לבסוף כשנקצצות איגלאי מילתא למפרע שלא חלה בהן קדושה ומשנינן דבשקבעו להם זמן איירי וכגון אם אין נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו ופריך פשיטא ומשני לא צריכא כגון דאיכא זיקא נפישא וטלית נמי כגון דאיכא דליקה ומסיק אדעתיה דלא מיתצלן ומהו דתימא דלא קדישי דהא לא גמר בדעתיה שאילו ידע שניצולו לא היה מקדישן קמ"ל ואיכא דמפרש מתני' דלאו קרבן ממש קאמר דקונמות לא שייך בהו פדיון אלא איסור חפצא ממש ועוד דבגמרא אמרינן דמתני' קדושת דמים ואילו קונמות קדושת הגוף נינהו כדאיתא פרק אע"פ דף נט: ועוד דסיפא דהך מתניתין דבסמוך מוקמינן בגמרא לבר פדא דקדושה בכדי לא פקעה אפילו לאחר שנקצצו ואילו מתני' בדין נדר ממש הא כל שקבע לו זמן או שתלאו בדבר והגיע הזמן או שנתקיים התנאי הרי הוא מותר לאלתר בלא שום פדיון ושום הפרה כדאיתא במכלתין בכמה מקומות אלא ע"כ קרבן לאו דוקא אלא הקדש לבדק הבית קאמר וכתבו בשם הרב החסיד ז"ל דאפשר לפרש משנתנו כפשטה בדין קונמות ואיברא דכל קונם שאינו כללי לאוסרו לכל אין לו פדיון כלל וקדושת הגוף הוא וכשעבר זמנו בטל איסורו ופקע מאליו אבל בקונם כולל שאוסרו לכל העולם סוברת משנתנו שדינו כהקדש שהוא קדושת דמים למעילה ולפדיון ולהפקיעה שלא בכדי ורבי מאיר היא דאמר לקמן במכילתין פ' אין בין המודר דף לה. קונם ככר זה ואכלה בין הוא בין חברו מעל לכך יש לה פדיון קונם ככר זו עלי ואכלה הוא מעל וחברו לא מעל לפיכך אין לה פדיון והא דאמרינן ביבמות פרק האשה רבה דף פח. דלמ"ד יש מעילה בקונמות יש להם פדיון אתיא בקונם כולל ורבי מאיר:

25 שם הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו וכו'. ב פי' בגמרא שם ע"ב ולעולם אמר בר פדא פדאן חוזרות וקדושות וכו'. פירוש ולעולם בתמיה כלומר היאך אפשר שלא יהא להם פדיון לעולם:

26 חוזרות וקדושות. לאו למימרא שלא יהא להם פדיון כלל כלומר שלא יהא פדיונן נתפס בקדושתן דא"כ מאי חוזרות וקדושות אלא ה"ק אין להם פדיון להוציאן מקדושתן לגמרי אלא כיון דאמר עד שיקצצו הרי הוא כאומר בפירוש הרי הנטיעות האלו קרבן מעתה וקרבן לכשיפדו כל זמן שלא יקצצו ולפיכך כשיוצאות לחולין לאלתר חוזרות וקדושות ופסקו ז"ל דהלכתא כבר פדא ולקמן ןדף ל. מדמינן להא הנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשך ה"ה דהוו קדושין ומדמו לה לההיא דפרק אע"פ דף נט. ואיתא בפרק בתרא דמכלתין דף פו. האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה והרמב"ם ז"ל פסקה כן בקידושין דחוזרת היא ומתקדשת וכן הרשב"א ז"ל וטעמא דמילתא דכיון דבידו הוא עכשיו בשדה להקדישה אע"פ שיבא זמן שלא יהא רשות בידו בכך יכול הוא עתה להקדישה לכשיהא הרשות בידו וכן הדין באומר קרקע זה לעניים עד שאעשה דבר פלוני או עד שאבא ממקום פלוני אם בתוך כך חזר וקנה מהם זכותם הרי הם חוזרים וזוכין באותו קרקע לאלתר דה"ק לעניים יהיה מעתה וכן לאחר שאקנה מהם תחזור להם כל זמן שלא אעשה דבר פלוני או שאבא ממקום פלוני כיון דקיימא לן קדושין דף כח: וכאן דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומיהו הסכימו המפרשים ז"ל שאין דין זה אלא בהקדש או בקונמות משום חומרא דידהו אבל האומר לחברו שדי נתונה לך מעכשיו עד שאלך לירושלים או עד זמן פלוני אם קנה זכותו זה תוך זמן אין המקבל מתנה חוזר וזוכה בו שלא נתכוון בזמן ההוא אלא לגריעותא שלא יזכה בו אלא עד הזמן ההוא בלבד ולא עוד אלא דבמה יחזור הלוקח ויזכה בו באותה שעה שהרי כסף ושטר וחזקה דהשתא לא נעשו אלא לקנין זה הראשון וכשחזר בו וקנאו כבר כלתה קנייתן של אלו ולבסוף במה יקנה:

27 כיון שנקצצו. דסבירא ליה שאין קדושתן נמשכת אלא עד אותו זמן שהקדישן אבל מאותו זמן ואילך פקעי בכדי ולענין הלכה קי"ל כבר פדא דקדושה לא פקעה בכדי אבל בדיני ממונות ודאי זכייה דממונא פקעה בכדי וכדאמרינן ב"ב דף קלז. נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון הא מה ששייר ראשון מיהא אית ליה דפקע זכותיה דראשון בכדי:

28 מי נפקא בלא גט. בתמיה משמע מלשון זה דקים להו דהכי הלכתא ודאי דלא נפקא בלא גט:

29 לאחר ל' יום שלמים. והיכי נפיק מקדושת עולה בכדי:

30 דאמר לדמי. וכגון דהוי בעל מום דאילו תם אפילו אמר לדמי קדוש קדושת הגוף דקי"ל תמורה דף לג: דמתפיס תמימים לבדק הבית מידי מזבח לא יצאו:

31 אם לא אמר מעכשיו וכו'. וקמ"ל תרתי חדא דכי אמר לאחר שלשים יום עולה חאיל ולא תימא כיון דלא קדוש השתא לא קדוש נמי בתר שעתא דליתא אלא לבתר זימנא חאיל מדעם דהוה על האומר לאשה וכו' וקמ"ל נמי דדוקא כשלא אמר מעכשיו שלמים הוא דהוי לאחר ל' יום עולה אבל היכא דאמר מעכשיו שלמים לא הוי לאחר ל' יום עולה דקדושת הגוף לא פקעה בכדי:

32 פשיטא. דמהני כי התם דהא ודאי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ועדיפא ככסף ולמה ליה לתנא לאשמעינן:

16 נדרים פתח ↗

גְּמָ׳ וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא?

24 כתובות פתח ↗

אֶלָּא, אָמַר רַב אָשֵׁי: קוּנָּמוֹת קָא אָמְרַתְּ? שָׁאנֵי קוּנָּמוֹת, דִּקְדוּשַּׁת הַגּוּף נִינְהוּ, וְכִדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: הֶקְדֵּשׁ, חָמֵץ וְשִׁחְרוּר — מַפְקִיעִין מִידֵי שִׁיעְבּוּד.

26 כתובות פתח ↗

וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּאִילּוּ הַשְׁתָּא לָא קַדִּישׁ וּלְקַמֵּיהּ קַדִּישׁ? אָמַר רַבִּי אִלְעַאי: אַלְּמָה לָא? אִילּוּ הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי מוֹכֵר לְךָ לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה מִמְּךָ תִּיקְדַּשׁ״, מִי לָא קָדְשָׁה?

« נימוקי יוסף על נדרים ח׳ ע״ב נימוקי יוסף על נדרים י׳ ע״א »