נימוקי יוסף על נדרים ב׳

1 נדר גדול נדר. ואם לא קיים עובר בבל יחל דברו ואיכא מ"ד דשפיר מיקרי נדר דומיא דצדקה דמקריא נדר אע"ג דהויא בלשון ה"ז לצדקה הכא נמי מקרי נדר מכי מקבל עליה כיון דקא עביד מצוה ואחרים פירשו דנדר לאו דוקא חדא דנדרים איסור חפצא הוא ולא שייכי בה עשה ותו דבגמ' דף ח. מקשי' עלה והלא מושבע ועומד משמע דבשבועה עסקינן אלא ה"ק שבועה גדולה היא ואם לא קיים שבועתו לוקה עליו משום בטוי כמי שנשבע שיאכל ולא אכל:

2 מושבע מהר סיני. בעסק התורה והמצוה שזו היא תורה שבעל פה:

3 דאי בעי פטר נפשיה. הילכך אינו מושבע על פ' זה ועל מסכת זו והא דנקט פטר נפשיה בק"ש משום דהכי אי' בשלהי מנחות דף צט: כיון שקרא אדם ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש אבל בלאו הכי מצי לתרוצי דלא מחייב ללמוד פרק זה ומסכתא זו ממש וכאילו הוא דבר הרשות ממש ולהכי חיילא שבועה עליה ודעת הריטב"א ז"ל כאותן דמפרשי דנדר ממש הוא כנדרי הקדש שהם חיוב גברא והיה כל אומר לעשות מצוה א ולתקוני מילתא אמר שהוא נדר גדול אע"פ שאין בו אלא אמירה בעלמא ולהכי פרכינן והלא מושבע משום דנדר זה כשבועה הוא ואידי ואידי חיוב גברא וכן נראה מדאמר האומר משמע דבאמירה בלחוד סגי ואילו בעי למימר שבועה כשאר מפרשים ז"ל א"כ מיירי בשהזכיר שם או כנוי או שום שבועה דאי לאו הכי אפילו משום ידות שבועה ליכא עוד כתב ז"ל דמדאמרי' הכא דחיילא שבועה עליה בפרק זה משום דלא היה מושבע אלא שבועה כללית ללמוד תורה והוה מצי פטר נפשיה בכל מה שהיא מדברי תורה. שמעי' שהנשבע לפרוע לחברו סתם ואח"כ נשבע לפרעו בדבר ידוע שהשבועה חלה על שבועה לכל דבר וכן כל כיוצא בזה ע"כ:

4 עליו להשכים. על האומר מוטל להשכים תחלה ואפילו הוא הרב והיה נראה שלא אמר כן אלא לזרז תלמידו והביא ראיה מדכתיב יחזקאל ג׳:כ״ג והנה שם כבוד ה':

5 דף ח אמר רב יוסף נדוהו בחלומו צריך עשרה בני אדם להתיר לו וכו'. פי' צריך עשרה אע"ג דבנדוי דעלמא בחכם א' סגי הכא החמירו טפי דנדוהו מן השמים כתב הריטב"א ז"ל ראיתי לרבי' נ"ר בברצלונה שהיה נוהג לעשות כן במי שנודר או נשבע בחלום שבאין עשרה להתירו ובודאי דמהא ליכא ראיה כלל אא"כ ראה בחלום שמשביעו אחר ואפילו ההיא אפשר דלא דמיא להא וגם הוא נ"ר אמר לי שאין לו עיקר בדבר זה אלא שנהגו ואי לא שכיחי עשרה דבשלשה הדיוטות סגי ולא בעי למיזל לפרשת דרכים ע"כ:

6 מתנו. שמלמדין לאחרים:

7 תנו ששונין לעצמן ל"א מתנו תלמוד כדאיתא בברכות דף כ. בשני דרב יהודה כולהו תנויי בנזיקין הוה. תנו. ששונין משניות:

8 ויהיב שלמא. ובחזרת שלום זה יגין עליו מן היסורין:

9 לא שויוהו שליח. וצריך עשרה:

10 בלא דברים בטלים. ואפשר שהתרת הנדוי בחלום היה דברים בטלים ובעי התרה אחריתי:

11 שם ע"ב רבינא הוה ליה נדרא לדביתהו וכו'. פירוש נדרא לדביתהו והיה צריך התרת חכם שלא היה מדברים שבינו לבינה ולא מנדרי עינוי נפש או ששמע והחריש ביום שמעו:

12 בעל מהו. פשיטא ליה דאחר נעשה שליח לחרטת חברו ואפילו בלא שליח אם אפשר שידע המתיר שהנודר מתחרט היה יכול להתיר כדתניא סוף קדושין דף פא. אישה הפרם וה' וגו' במה הכתוב מדבר בשמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה וה"ה לחכם אבל בבעל איכא למיחש שמא יוסיף על חרטת אשתו מפני שקשה בעיניו הנדר או שמא לא שאלה היתר אלא לבעלה ואין רצונה שיבאו הדברים לפני אחר דאדעתא דהכי לא נתחרטה:

13 אי מכנפי אין. אם מצאן מקובצין אין אבל אם צריך לקבצם לא דחיישינן משום טרחיה דילמא אתי לאוסופי אחרטה דאמרה ליה איהי וללשון אחר אי מכנפי אינו צריך לפרסם הדבר ולפיכך אינה מקפדת אבל אי לא מכנפי צריך לחזר אחריהם ומתפרסם הדבר והיא מתביישת ואדעתא דהכי לא נתחרטה ורבי' שמשון הורה דאם שלח אדם חרטת נדרו בכתב לחכם מתיר לו שלא בפניו והביא ראיה מההיא דסוף קדושין וכו מהא דירושלמי מתירין על פי תורגמן וכן דעת הרשב"א והרא"ש ז"ל אע"פ שאין כן דעת הרא"ה ותלמידו הריטב"א ז"ל דהם סוברין דדוקא שליח לאשתו שהוא כגופו ולא דמי לתורגמן שהוא שליח ובפני בעלי דבר:

14 תלמידא באתרא דרביה. דהא רבינא מפני שהיה במקום ר"א שהיה רבו כדאיתא פרק הדר דף סד. לא רצה להתיר לה אע"פ שהיה תלמיד חבר וא"ת דילמא שלא משום האי טעמא הוה אלא משום דתנן במס' נגעים פ"כ כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי אשתו כבר תירץ רבינו שמשון ז"ל דההוא ביחיד אבל רבינא הוה מצי לכנופי תרי בהדיה אי לאו דתלמיד הוה ומיהו בנטילת רשות הוה לישרי לי' אלא שרבינא רצה להחמיר על עצמו:

15 ושמתא אפילו באתרא דרביה. הא לא שמעי' מהכא אלא משום דאמרן דלא שרי נדרא משמע לאו דוקא נדרא:

16 ויחיד מומחה. אם נדה ת"ח ומת המנדה יחיד מומחה מתיר:

17 דף ט מתני' כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה וכו'. פי' כנדרי רשעים מפני שהרשעים דרכם לידור אם אמר הריני או עלי או הימנו:

18 נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. כל לשון ולשון לפי משמעות שאם אמר כנדרי רשעים הריני נתחייב בנזירות דהאי לישנא על חיוב נזירות שייך וכגון שהיה נזיר עובר לפניו דהוו ידים מוכיחות וכן אמר כנדרי רשעים עלי ה"ז נתחייב בקרבן דהאי לישנא על חיוב קרבן הוא דשייך וכגון שהבהמה עומדת לפניו וכן אם אמר כנדרי רשעים הימנו שלא אוכל הויא שבועה דשלא אוכל לא שייך אלא לשבועה שהוא איסור גברא דאילו לאיסור נדר שהוא איסור חפצא לא שייך שלא אוכל ובשהיה ככר מונח לפניו עסקינן ואע"ג דלא מפיק שבועה מפיו הויא שבועה ומיהו הוי ליה למימר בהא כשבועת רשעים אלא דלא מימנעי רבנן מלמיקרי לשבועה נדר וכל זה מפורש בגמ' ומפני שאחז"ל דף כב. כל הנודר נקרא רשע קרי להו רשעים ולא רשעים ממש נינהו:

19 כנדרי כשרים. בין שהיה נזיר עובר לפניו ואמר כנדרי כשרים הריני או היתה בהמה לפניו ואמר בלשון עלי או ככר לפניו ואמר הימנו לא אמר כלום דכיון שאמר כנדרי כשרים הכשרים מדקדקין על עצמם ואין נודרין כדי שלא תבא תקלה על ידם בשום נדר:

20 כנדבותם. אם אמר כנדבת כשרים עלי או הריני נדר בנזיר ובקרבן שהכשרים דרך נדבה מביאין קרבן בענין שאינו בא לידי תקלה כגון שאינו קורא לה שם עד פתח העזרה וכן הכשרים מנדבין נזירות כשרואין שיצרם תוקף עליהם אבל בשבועה לא משכח תנא שבועת כשרים כלל שכל שבועה קרובה לתקלה אי נמי מפני שיש בה הזכרת שם שמים וכתב הריטב"א ז"ל מורי הרשב"א ז"ל כתב שאם אמר כנדבת כשרים פרק זה הרי נשבע ללמוד אותו לפי שהכשרין נשבעין כן ובתוספתא דפרקין וכן בירושלמי אמרינן שאם אמר כנדבת רשעים לא אמר כלום לפי שאין הרשעים מתנדבין:

21 דף י. האומר קונם וכו'. השתא מפ' כנויין דתנא ברישא דמתניתין שבותה שקוקה ומקמי כנויי נזירות הוה ליה למיתני כנויי שבועה דהכי סדרינהו ברישא שבועות מקמי נזירות אלא משום דבעי למיתני נדר במוהי דליתיה בכלל כנויין שבקה שבועה לבסוף:

22 נדר במוהי. מפרש בירושלמי דמוהי זה משה ולא בעי למימר דאם אמר במוהי שיהיה שבועה דהא ודאי אינו כלום דלא עדיף מן האומר בשמים ובארץ אלא דאמר בהאי לישנא במומתא דמוהי שפירושו בשבועה שנשבע משה דכתיב ויואל משה שהוא מלשון אלה ושבועה וכן פי' רשב"ג בברייתא בגמרא וכן משמע בירושלמי דאמרו במשנתנו נדר במוהי במומי ומייתי לה הכא אי משום דדמיא לכנויין דקרי למשה מוהי או שמומתא קרי כנוי כי תרגום נקרא כנוי כשאר לשונות:

23 שם ע"ב גמ' כנדרי רשעים וכו' ודילמא הכי קאמר וכו'. פי' ודילמא הכי קאמר דקס"ד דכנדרי רשעים גרידא קאמר מתניתין וכבר מפורש כל זה במתני':

24 שם פיסקא כנדבותם נדר וכו' מאן הדין תנא דשני ליה בין נדר לנדבה וכו'. פי' בין נדר לנדבה דבנדר אסר ובנדבה התיר ולהכי קאמר דכשרין נודבין אבל לא נודרין:

25 טוב מזה שאינו נודר כל עיקר. דלעיל מהאי קרא כתיב את אשר תדור שלם ואפילו הכי כתיב בתריה טוב אשר לא תדור דמשמע שהוא טוב שלא ידור כלל משידור וסופיה דקרא מתפרש הכי משתדור דשמא לא תשלם מי שנודר ומקיים ודריש ליה לקרא כפשטיה טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם הא אם תדור ותשלם טוב מכלן והשתא קס"ד דאינהו בין בנדר בין בנדבה פליגי שלשון נדר כולל הוא לשניהם ללישנא דקרא ועוד מדקאמר ר"מ שאינו נודר כל עיקר:

26 אפילו תימא ר"מ. לא מיבעיא לר' יהודה דמיקל דיכילנא לתרוצה אלא אפילו לר"מ דמשמע דמחמיר טפי מתפרשא מתני' שפיר דאיהו לא מיירי אלא בנדר:

27 והקתני כנדבותם נדר. הך קושיא בלא אוקמתין קשיא אגופא דמתניתין אלא בעי למידע תחלה מתניתין מני שהיה נראה לו דמשבשתא היא כיון דלא אתיא לא כמר ולא כמר וכשתירצה חזר להקשות דהא ע"כ משבשתא היא וחזר לתרוצה תני נודב ותנא לא דק משום דלשון נדר כולל שניהם ומסיק תלמודא בגמרא דף י. אפילו תימא ר' יהודה כי אמר ר' יהודה בנדבה בנדר לא קאמר והא דקאמר נודר ומקיים תני נודב:

28 לידי תקלה. דבל תאחר דשמא לא יפרישנו:

29 נדבה נמי. אע"פ שהפרישה אפשר שימעול בה:

30 כשמעון הצדיק. דכה"ג ודאי מיקריא נדבה שנודר להרחיק עצמו מן העבירה וליכא למיחש לתקלה כיון שנזירותו היתה לשם שמים ודאי יזהר בנזירותו וכתב רבינו אלפסי ז"ל שמעינן מהא פיסקא דאפילו בנדבה דוקא בפתח העזרה דלא מבעיא ליה לכשר למנדר או לאשתבועי במידי אלא כדבעי למעבד מידי או אפילו למיתב זוזא לעניא או אפילו לפדיון שבויים וכיוצא בהם אם איתא לההוא מידי בידיה ליתן ליה מיד ואי לא לישתוק עד דהוי בידיה ויהיב ליה ומיהו אי מצוה דגופיה הוא ומחייב בה ורמיא עליה כגון דף ח. הא דאמרינן אשנה פרק זה או מסכתא זו וקא א אמיד נפשיה למיקם בה וחזי דמיאש מינה שרי ליה למינדר עלה לזרוזי כדרב גידל וכ"ש היכא דרגיל ומשתלי ועבר על אחת מכל מצות לא תעשה דתנן אבות פ"ג מי"ז ונדרים סייג לפרישות וכן בשבועות ע"כ ואם תאמר והכתיב בראשית כ וידר יעקב נדר וכתיב במדבר כ״א:ב׳ וידר ישראל וכתיב תהלים עו נדרו ושלמו לה' אלהיכם י"ל דשעת צרה שאני דאמרינן בהגדה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן וכענין נדרו של יעקב אבינו בראשית כ אם יהיה אלהים וגו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך אבל שלא בשעת צרה אסור לידור אלא מה שדעתו ליתן יתן בלא נדר ומה שנהגו לידור צדקות ושמן למאור ביום הכפורים יש לפרש דע"י שהוא יום הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו כשעת צרה דמי כדי שיעלה זכרוננו לפניו לטובה:

31 דף י ע"ב מתני' לחולין שאוכל לך וכו'. פי' לחולין כיון דהוה מצי למימר חולין שאוכל לך ואמר בלמ"ד לחולין חיישינן דילמא שתי תיבות קאמר לא חולין להוי מה שאוכל לך משלך ולפיכך אסור דמאי דאינו חולין הוא קרבן וכן לכשר פרשינן הכי לא כשר יהא מה שאוכל לך אלא פסול ואמרינן דעל פסולי המוקדשין קאמר שהם דבר הנדור וכן לדכי יהא מה שאוכל משלך אלא טמא ואמרינן דבבשר קדש טמא קאמר שהוא דבר הנדור א ובטהור וטמא נמי אמרינן דעל בשר קדש קאמר ואע"ג דאפשר דטמא על בשר נבלה טמאה קאמר וטהור בתרומה טהורה קאמר דהן דבר האסור ולא דבר הנדור וא"כ לאו כלום הוא מ"מ הא אתי לאשמעינן דסתם נדרים להחמיר ואמרינן דעל בשר קדש שהוא דבר הנדור קאמר וכן פגול ונותר אע"ג דדברים האסורין נינהו מ"מ עיקרן בא ע"י נדר ודבר הנדור הוי:

32 פגול. הוא קרבן שחשב עליו לאכלו חוץ לזמנו שהוא פסול ב ואין בו כרת:

33 כאימרא כדירים. בהני מילי קמ"ל שמפרשין סתמן להחמיר בדברים הקדושים וכמו שאמרו בירושלמי כדירין של עצים כדירין של קרבנות הילכך אם אמר על ככר ה"ז עלי כאימרא כדירים אסור דאימרא הוא כבש של קרבן:

34 כעצים. כשני גזרי עצים של מערכה:

35 כאשים. היינו כאברי עולה שהם כליל לאשים:

36 כמזבח. כקרבנות המזבח:

37 כהיכל. היינו כקטרת הקריבה בהיכל:

38 כירושלים. היינו כשלמים שהם קריבים ונאכלין בכל ירושלים:

39 כאחד מכל משמשי המזבח. ככף ומחתה ומזרק:

40 הרי זה נדר בקרבן. כלומר בדבר הנדור דהני כולהו דבר הנדור נינהו והכי אמרינן לקמן דף יד. כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור:

41 האוסר ירושלים לא אמר כלום. רבי יהודה מודה כירושלים שהוא נדר אבל שמעיה לת"ק דאפילו בלא כ"ף הדמיון כדתנן לקמן דף יג. קרבן שאוכל לך אסור ופליג עליה ר' יהודה בהא לומר דכל היכא דלאו בכ"ף קאמר לאו מידי הוא:

42 דף יא ע"ב גמ' תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר וכו'. פי' חולין החולין בין דקאמר חולין שאוכל לך בין דקאמר חולין שלא אוכל לך מותר ושאוכל לך פשיטא אלא משום דשלא אוכל לך נקטינן דשלא אוכל לך אצטריך לאשמעינן דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ולומר חולין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא ליהוי חולין אלא קרבן וליתסרא קמ"ל דר"מ היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן דתנן קדושין דף סא. ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי והתם כפליה לתנאיה אם יעברו ואם לא יעברו אלמא לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן הלכך אתא כי אמר לחולין לא אוכל לך מותר:

43 ה"ג לא חולין שאוכל לך אסור. בשתי תיבות ולפיכך אסור דא"צ למידק מכלל לאו דודאי כך הוא לא חולין כמו קרבן דאין אמצעי ביניהם ומה שאינו חולין הוא קרבן וכאילו הוא קרבן יהא שאוכל לך הלכך אסור אפי' לר"מ ומתני' דמפרשינן דאסור משום מכלל לאו כדאיתא בגמ' היינו מפני שהיא לחולין במלה אחת ומשום שסתם נדרים להחמיר פרשינן ליה כשתי תיבות כדפי' במתני' ולא אתיא כר"מ דאילו לר"מ מותר הוא דמכלל לאו דמי:

44 ה"ג לחולין לא אוכל לך מותר ג אפילו לר"מ דלא תני מתני' בשתי תיבות היינו משום דבמתני' קתני שאוכל לך דמשמע היתרא ולפיכך אם אתה דורשו בשתי תיבות ולאיסורא בה"ג חשיב ליה לר"מ אמאי מותר היה לו לפרשו לא חולין יהא אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כמו לקרבן יהא:

45 וקשיא לן. קס"ד דב' תיבות קאמר בפתחות הלמ"ד לא קרבן להוי מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך להוי קרבן:

46 סבר לה כותיה בחדא. ולפיכך תני ברישא מותר דלית ליה מכלל לאו וכו' ופליג עליה בהא דלא אמרינן לקרבן יהא אלא אדרבה כפשטו ממש לקרבן מה שלא אוכל לך מותר:

47 הא דאמר לחולין. תנא דברייתא תני לחולין בשו"א הלמ"ד ולפיכך מותר דאל"כ אלא שדורשו לאיסור היה צריך לומר חולין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל קרבן ולית ליה לר"מ מכלל לאו וכו':

48 הא דאמר לחולין. כלומר אין ה"נ שאם אמר כך מפרשינן ליה לא חולין יהא שהוא ודאי קרבן לפיכך לא אוכל לך בתירוצא דר' אבא ולהאי תירוצא דר' אשי תנא סבר לה כר"מ לגמרי הילכך ברייתא ר"מ היא ואי קשיא לך קרבן לא אוכל לך אמאי שרי ליה ר"מ באידך פרקין דף טז. הא לא עדיף לא חולין מקרבן ואמרת דדרשינן ליה לא חולין יהא לפיכך לא אוכל י"ל שאני התם שהיו רגילין לומר קרבן בלשון שבועה כמו העבודה ומחשבת הנודר ודעתו לישבע במצות קרבן וכיון שאין הלשון הזה לשון שבועה כלל פטור אבל אין דרך לישבע בלשון לא חולין ובלשון לקרבן כך העלה הריטב"א ז"ל בשם רבותיו הרא"ה והרשב"א ז"ל וכתב רבינו אלפסי ז"ל וקי"ל כרבנן דסברי מכלל לאו אתה שומע הן דלא שמעינן מאן דבעי תנאי כפול בשום דוכתא אלא ר"מ ויחידאה הוא ורבים פליגי עליה הילכך האומר לחברו אם תעשה דבר פלוני שדי נתונה לך מכלל הן אתה שומע לאו ואם לא השלים תנאו אינה נתונה לו אע"פ שלא כפל תנאו דאילו לר"מ תנאו לאו מידי הוא כיון שלא כפלו ולזרוזי בעלמא הוא דקאמר והמתנה לעולם קיימת והיינו דוקא בממונא דכיון דשייך ביה ממון יליף שפיר ר"מ מתנאי בני גד ובני ראובן דהוי ענין ממונא והוה ליה תנאי כפול אבל באיסורא לא בעי תנאי כפול ורבנן נהי דדיני תנאי ילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן דמש"ה תנן פרק השוכר דף צד. כל תנאי שמעשה בתחלתו תנאו בטל שאם אמר שדי נתונה לך אם תעשה דבר פלוני אין התנאי כלום ושדהו נתונה לו דהוה ליה לאקדומי תנאי ולומר אם תעשה דבר פלוני כדאקדמיה משה לתנאי אם יעברו ונתתם ולא קאמר תנו אם יעברו ובפרק המדיר דף עד. נמי דאמרי' דאין תנאי בחליצה ואע"פ שלא השלים התנאי חליצתה כשרה מהאי טעמא הוא דכיון דא"א לחליצה ע"י שליח לא מהני בה תנאו כלום דהיכן מצינו דיני תנאים גבי בנ"ג ובנ"ר התם מתנת הארץ איפשר לעשותה ע"י שליח מ"מ תנאי כפול מילתא אחריתי היא דהא לאו משום דין תנאי כפול הוא אלא כדקתני קדושין דף סא. רחב"ג אומר צריך היה הדבר לאומרו שאלמלא כן שכפל התנאי ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען יש במשמע דאף לומר בארץ כנען לא ינחלו נחלה עם שאר השבטים א"נ כדתניא גיטין דף עו. רשב"ג אומר אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול. בסוטה אם שכב אם לא שכב. אם בחקותי תלכו ואם בחקותי תמאסו. אם תאבו ושמעתם ואם תמאנו ומריתם. הלכך הוו להו ב' כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין ואע"ג דבהני נמי התנאי קודם למעשה ואפילו הכי מלמדין לא דמי דבכל הני אין קפידא אם התנאי קודם אם לאו דגבי ממונא דוקא הוא דאיכא קפידא דכיון שהקדים מקנה ההקנאה קודם לתנאי אמרינן בלא שום תנאי רצה להקנותה לו ותנאה לאו כלום הוא ולפיכך ילפינן הא שפיר מתנאי בנ"ג וב"ר דהוא נמי ממונא אבל תנאי כפול שייך בכלהו תנאין בין במידי דממונא בין בברכות וקללות ומדאשכחן דכפליה בכל התנאין הוו להו ב' כתובים ואין מלמדין ור' מאיר כי היכי דפליג בממונא גרידא ה"נ פליג באיסורא דאית ביה ממונא כגון קדושין וגיטין ונדרים דנדרים נמי ממונא אית ביה ליאסר בנכסי חברו וכבר כתבנו דקי"ל כרבנן אלא דמשום חשש ב"ד טועין אתקין שמואל בגטא דשכיב מרע כפול אם מתי אם לא מתי דשמא איכא שום ב"ד שיטעה לומר הלכה כר"מ ויתירו אשת איש לעלמא בגט זה אי לא כתיב ביה תנאי כפול וכיון דחש לה שמואל אנן נמי חיישינן לה לחומרא ולא לקולא לחומרא שאם כתב לה גט בלא כפילא ולא מת הבעל ובא אחר וקדשה חוששין לקדושיו לאצטרוכה גט משני כר"מ דלא חשיב ליה לתנאיה בלא כפילא ולא כלום ולענין קדושין נמי אם אמר לה לאשה הרי את מקודשת לי אם תתני לי מאתים זוז ולא כפל תנאו לומר ואם לא תתני לי לא תהא מקודשת חיישינן לקדושיו אע"פ שלא נתנה לו כר"מ דלא חשיב תנאי כזה ובקדושין נמי אם בא אחר וקדשה מקודשת לב' דכיון שלא נתנה לו לאו קדושין הוו דתנאו קיים ובאיסורא דלית ביה ממונא כלל כשתויי יין ופרועי ראש מודה ר"מ דלא בעינן תנאי כפול: