נימוקי יוסף על נדרים ט״ז

1 ובדלעת הרמוצה.. מפרש בגמ' דמין דלעת הוא:

2 גמ' תניא ר' יאשיה אוסר. פירוש ר' יאשיה אוסר בצלי דנודר מן המבושל אסור בצלי:

3 שאין ראיה. שהצלי יהא בכלל מבושל:

4 דכתיב ויבשלו את הפסח. ופסח צלי הוא ומיהו לאו ראיה גמורה היא כדמסקינן דבנדרים הלך אחר לשון ב"א:

5 והא קרא. דמשמע דטעמא משום לשון תורה הוא:

6 אסמכתא בעלמא. לא מייתי ליה לילפותא אלא לסיועי לישנא דאתריה:

7 שם פיסקא קונם תבשיל וכו'. והא מתבשיל נדר וכו'. פירוש והא נדר מתבשיל ומאי שנא עבה דשרית טפי מרכה:

8 כל מידי. אבל מעשה קדרה עבה כיון דלא מתאכלא ביה ריפתא לא מיקרי תבשיל:

9 והתניא. בניחותא:

10 חטריות. דלועין עגולין כמין חטוטרות:

11 רכות. קטנות:

12 שם מתני' הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא במעשה רתחתא וכו'. פירוש רתחתא מפרש בירושלמי הל"ב איזהו מעשה רתחתא כגון חלקא טרגיס וטסני סלת ואורז זריד וערסן והם מיני מאכלים שנעשין מה' המינין ונקראין רתחתא על שם שצריך להרתיח ולבשל הרבה:

13 אינו אסור אלא מן א המבושל של ירק. דהכבוש משמע הידוע וסתמא ב דידן הוא:

14 אסור בכל הכבושין. דכיון שהזכירו בלא ידיעה כל כבוש במשמע ודקתני שאני טועם לאו משום דאי לא אמר שאני טועם לא מתסר דודאי כיון דאמר כבוש מיתסר בכלהו אלא לרבותא נקטיה שאפילו אמר שאני טועם אם אמר כבוש אין ואי לא לא וכולה מתני' בכה"ג מפרשה כשאמר הצלי השלוק המליח בה"א הידיעה וכשלא אמר בה"א משמע כל מליח וכל צלוי ואית דמפרשי שאין הדבר תלוי בהא אלא סיפא דקתני אסור בכל הכבושין משום דקאמר שאני טועם הוא וזה טעם כולה מתני':

15 ירושלמי הלכה ג' הוון בעי מימר מלוח לעולם הא לשעה לא אמר רבי יודן מן מה דתנינן הרי עלי כבשר מלוח וכיין נסך הדא אמרה מלוח לשעה מלוח הוא. פי' מדמסיימינן בההיא מתניתין אם בשל שלמים נדר אסור ובודאי מליח דקרבן מליח לשעה הוא:

16 דף נא. גמ' תניא הנודר מן היורד לקדרה אסור ביורד לאלפס וכו'. פירוש אסור ביורד לאלפס דרכם היה לבשל תחלה בקדרה ואחר כך נותנין אותו לאלפס:

17 מן הנעשה בקדרה. שגמרה עשייתו בקדרה מותר בנעשה באלפס שהרי באלפס נגמרה עשייתו:

18 שם ע"ב גמ' א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי וכו'. פירוש היכי משמע מי משמע הדל"ת כמו ה"א הידיעה ולפי פי' האחרון דמתני' שהוא משום שאני טועם הכי מספקא ליה אי ג כבוש בלא ב' טועם היכי משמע וסלקא בתיקו דלשון תיבעי כמו תיקו ולחומרא אזלינן:

19 שם מתני' דג דגים שאני טועם אסור בהם בין גדולים בין קטנים וכו'. פי' דג דגים וכו' בין גדולים בין קטנים דדג משמע גדול משום דנמכר בפני עצמו ודגים משתמעי קטנים לפי שאין נמכרים אלא ביחד:

20 טרית טרופה. דג גדול חתוך חתיכות ומולחין אותן דדג דגים שלמים משמע ולא טרופים וכ"ש שמותר בציר של דגים שהוא שומן היוצא מן קרבי דגים מעורבין וכ"ש שמותר במורייס שהוא שמנו של דג בלבד וזו ואין צריך לומר זו קתני:

21 צחנה. דגים קטנים מלוחים הרבה ויש מהם טרופין אלא שרובן שלמים וקתני דכיון שיש מהם טרופין אסור בטרית טרופה ומיהו בציר ובמורייס מותר לפי שאין בהם חתיכות של דג אלא השומן:

22 ד ומותר בציר ובמורייס איצטריכא ליה למיתני דסד"א כיון דנדר מטרית שהיא טרופה דק דק יאסר אף בציר ובמורייס קמ"ל דמ"מ לגופן של דגים נתכוין:

23 טרופה לשון שבירה כדמתרגם בראשית ח טרף בפיה תביר מחית בפומה:

24 שם גמ' תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר דג שאני טועם וכו'. פי' דג משמע גדול שנמכר בפני עצמו. ובירושלמי מפרש דכל דג שהוא פחות מליטרא קטן מיקרי וכתבו המפרשים ז"ל מיהו הכל לפי המקומות:

25 דג דגה. דלא תימא מהדר הוא דקא הדר ביה דמעיקרא דבעא מיסר נפשיה בגדולים אמר דג ולבסוף הדר ביה ואמר דגה קמ"ל דלא אמרינן הכי אלא מכולהו אסר נפשיה:

26 שם מתני' הנודר מן החלב מותר בקום ורבי יוסי אוסר וכו'. פירוש קום מים היוצאין מהחלב וקורין לו סי"ר ר' יוסי אוסר דבכלל חלב הוא כדאיתא בגמרא:

27 מן הקום מותר בחלב. אמרינן בגמ' דפליג רבי יוסי נמי בהא:

28 בין מלוחה בין תפילה. דלא תימא מפני שרוב הגבינות מלוחות הן סתמא מלוחה משמע קמ"ל דלא:

29 דף נב: גמ' ורמינהו מן עדשים אסור באשישים ור' יוסי מתיר וכו'. פי' אשישים אמרינן בירושלמי דאינון טלופחין דמגבלן ומטגנן בדבש ואסור לרבנן ניחא דמ"מ עדשים נינהו אבל קום אינו חלב ולפיכך שרו ליה במתני' אבל לר' יוסי דמתיר מקשינן דאי בהא שהם עדשים משום דמעגנן סבר דאשישים מיקריין כ"ש קום שהוא דבר אחר לגמרי דהוה ליה למשרי ה קומא דחלבא וכיון ששם אביו עליו אסור אבל אשישים כיון שנשתנו ואין שם עדשים עליהם שרו ולרבנן שרו משום דבאתרייהו אית לקום שם בפני עצמו וא"ת לר' יוסי תינח נודר מן החלב שאסור בקום אבל נודר מן הקום אמאי אסור בחלב הא לא קרו ליה חלבא דקומא י"ל כיון דקרו לקומא קומא דחלבא הוו להו חלב וקום דבר אחד ו וכיון דרבנן לא פליגי עליה דר' יוסי כיון דקרו קומא דחלבא הואיל ונקרא על שם אביו כ"ש שהנודר מן היין שאסור ביין מבושל מ"ט חמרא מבשלא קרו ליה ואכתי שמו עליו והכי איתא בירושלמי ומיהו צריך לפרש טעמא דרבנן לקמן גבי דבש תמרים דאמרי הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים ואפשר לומר שדבש תמרים אינו נקרא על שם אביו אלא צריך לברר באיזה דבש קאמר אבל קומא דחלבא שם האב עיקר דקום סתמא נמי ברור הוא דקומא דחלבא הוא שאין דבר אחר נקרא קום אלא של חלב ואין קורין אותו קומא דחלבא אלא לומר שדינו כחלב:

30 שם. מתני' הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה וכו'. פי' רוטב המים שנותנין בקדרה לבשל הבשר:

31 קיפה. היינו דק דק של בשר שיורד לשולי קדרה ומותר בהן משום דלאו בשר נינהו:

32 ביצים שנתבשלו. מפני הרוטב שנתערב בהם ולסיועי לר' יוסי מייתי הך עובדא:

33 אמרו לו. בעלי מחלוקתו של ר' יוסי כן הדבר כמו שאתה מעיד אבל אין זו ראיה שלא אסר ר' טרפון אלא בזמן שאמר בשר זה עלי דכיון שאמר זה שווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסור ביוצא ממנו:

34 שהנודר מן הדבר. כלומר דאמר דבר זה ונתערב באחר:

35 אם יש בו בנותן טעם. אם יש במין הנאסר כדי ליתן טעם בשל היתר וכגון דליכא ששים בשל היתר הרי זה אסור וקשיא להו לרבוותא ז"ל היכי אמרינן הכא דאם יש בו בנותן טעם אסור דמשמע הא אין בו בנותן טעם מותר והא נדרים דבר שיש לו מתירין הוא כדאמרינן לקמן בפרק הנודר מן הירק דף נט. משום דמצוה לאתשולי עלייהו מדר' נתן וקי"ל דכל שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל וי"ל דכי אמרינן אפילו באלף לא בטיל ה"מ מין במינו אבל הכא כי קתני ונתערב באחר שאינו מינו קאמר דומיא דביצים שנתבשלו עמו וכל שאינו מינו אפילו בדבר שיש לו מתירין בנותן טעם והיינו דתנן במס' חלה פ"ג מ"י הנוטל שאור מעיסת חטין ונתן לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן חייבת ואם לאו פטורה א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא במינו ושלא במינו בנותן טעם וטבל דבר שיש לו מתירין הוא ואפילו הכי קתני דשלא במינו בנותן טעם והכי נמי איתא בהדיא בירושלמי בפירקין הל"ד דגרסינן תמן זה הכלל היה ר"ש אומר משום רבי יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם וכל שאין לו מתירין כגון תרומה וכו' מין במינו ושלא במינו בנותן טעם הלין נדרים מה את עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין מסתברא מעבדינן כדבר שיש לו מתירין דתנינן תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו ודא מתניתא עבדא לון כדבר שאין לו מתירין דתנינן שהנודר בדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם אסור תפתר במין בשאינו מינו וה"ז מפורש כמו שכתבנו ולפיכך הקשו על הרב אלפסי ז"ל שכתב בהלכותיו בפרק גיד הנשה סי' תתכג בענין פת שאפאה עם הצלי בתנור דמאי דאמרינן שאסור לאכלה בכותח אע"ג דקי"ל דריחא לאו מילתא היא היינו טעמא משום דהוי דבר שיש לו מתירין דהא מצי למיכלה בהדי בשרא ומשום הכי אפילו באלף לא בטיל אלו דבריו ז"ל אלמא דסבירא ליה ז"ל דאפילו שלא במינו לא בטיל ואי אפשר כמו שכתבנו בראיות ברורות ואמרו שאפשר שסמך לו הרב ז"ל על אותה שאמרו בפרק משילין דף לז. גבי האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הרי היא כרגלי שתיהן ופרכינן ואמאי ליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ופרקה רב אשי משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין דאפי' באלף לא בטיל והא מים ומלח לגבי עיסה מין בשאינו מינו הוא ואפילו הכי יהיב טעמא משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין אלמא אפי' שלא במינו לא בטיל ואי מהא לא איריא דשאני מים ומלח כיון דעיסה לא מתעבדא אלא בהו כמין במינו דמי ותדע דאמרינן בריש שמעתא דהתם כי מקשינן דף לח. וליבטול מים ומלח לגבי עיסה אמר להו ר' אבא הרי שנתערב קב חטין שלו בעשרת קבין של חברו יאכל הלה וחדי ואחיכו עליה וא"ר אושעיא דשפיר עבוד דאחיכו עליה מאי שנא חטים בשעורים דלא קאמר להו דהוה ליה מין שנא במינו ובטל חטים בחטים נמי לר' יהודה הוא דלא בטיל הא לרבנן בטיל מדקאמר ר' אושעיא הכי ולא קאמר הא מים ומלח לגבי עיסה חטים ושעורים היא ש"מ לחטים בחטים איכא לדמוייה לפי שא"א לעיסה בלא מים ומלח אלו דברי הראשונים ז"ל וה"ר נסים בר' ראובן ז"ל העמיק ופלפל ודלה מים מבארות עמוקות לישב דברי רבינו אלפסי ז"ל דכי תנן הכא דדבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטל ה"מ כל שאסור עכשיו ועתיד להיות ניתר לאחר זמן כנדרים משום דקמיבעיא לי' כיון דלרבנן בכולהו איסורי מין במינו בטל כשאינו מינו מה ראו חכמים לחלק בדבר שיש לו מתירין בין מינו לשאינו מינו ומאיזה טעם וכך נראה לי בטעמו של דבר דחזינא לרבנן ולר' יהודה דאיפלגו במין במינו אי בטיל או לא ואמרינן בפרק הקומץ רבה דף כב. דשניהם מקרא אחד דרשו דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר שאע"פ שדמו של פר מרובה משל שעיר קרי ליה דם השעיר אלמא לא בטיל וקסבר רבי יהודה דהיינו טעמא משום דמין במינו לא בטיל לפי שכל דבר שדומה לחברו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו ומשום הכי סבירא ליה לר' יהודה בכולהו איסורי דמין במינו לא בטיל ורבנן לא משמע להו הכי דמ"מ מין במינו דאיסור והיתר אינם דומין זה לזה כיון דחד אסור וחד שרי שאין ראוי לילך אחר דמיונם בעצם אלא אחר חלוקן באיסור והיתר אלא היינו טעמא דדם הפר אינו מבטל את דם השעיר משום דכיון דשניהם עולין א כמו שכשרין לזריקה אין מבטלין זה את זה דכי היכי דרבי יהודה אזיל אחר דמיון העצם אזלי רבנן אחר דמיון ההיתר ולפיכך כל שחלוקין באיסור והיתר ואפי' מין במינו בטיל דהוה ליה מין בשאינו מינו ומשום הכי אמרינן דבדבר שיש לו מתירין נטו רבנן משום חומרא דרבי יהודה דכיון שאין דבר זה חלוק מן ההיתר לגמרי באיסור והיתר שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו אמרינן שאינו בטל במינו דאי הכי הוו דמו טובא חדא שהם שוין במין ועוד שאינן חלוקין לגמרי באיסור והיתר ומשום הכי לא בטיל אלא בשאינו מינו כדי שאותו חלוק שיש בין מינו לשאינו מינו ישלים אותו שיווי שניתוסף כאן משום דבר שיש לו מתירין לפי שהחלוק שבין המינים סבת הביטול והשווי נותן שלא יהיו בטלין הילכך כל שהוא אסור עכשיו ואינו חסר מאיסורו אלא שעתיד להיות ניתר לאחר זמן אותו חסרון של איסור כיון שהוא מועט ראוי הוא שישלימנו אותו חלוק שיש בין מינו לשאינו מינו אבל כשיש לו עכשיו היתר כי ההיא דפ' משילין דף לז שאף מים ומלח מותרין עכשיו במקום שרגלי שתיהן שוין בה הרי נתקרב הרבה היתר של עיסה למים ומלח שאף עכשיו שניהם מותרין וכיון שהיתרן קרוב א"א לחלוק שיש בין מין לשאינו מינו שישלימנו דהא תלמוד לרבנן חילוק דהיתר ואיסור עדיף להו מחילוק דמינו ושאינו מינו דבהא הוא דפליגי עליה דרבי יהודה הלכך דבר שהוא ניתר עכשיו כמים ומלח ראוי יותר שלא יתבטל לגבי עיסה אע"ג דהוי מין בשאינו מינו ממה שראוי שלא יתבטל דבר שהוא אסור עכשיו ועתיד להיות ניתר לאחר זמן לגבי מין במינו ומשום הכי נהי דמסקינן הכא דדבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטל מפני שהוא אסור עכשיו אסיק רב אשי התם דמים ומלח שהם ניתרין עכשיו אינן בטלין לגבי עיסה אע"פ שהוא מין בשאינו מינו ומאי דאמרינן התם בריש שמעתא דף לח: מ"ש מחטים בחטים וחטים בשעורים ב הוו בעלמא נינהו דלא סלקא דהא אחיכו עליה כדאיתא התם ולמסקנא לא סמך עלייהו רב אשי כלל אלא אסיקנא דכיון דהוי דבר שיש לו מתירין שאף עכשיו יש לו ג שעות אפילו בשאינו מינו לא בטיל ופת שאפאה עם הצלי בתנור להא דמיא שאף עכשיו יש לה היתר לאכלה שלא בכותח הלכך בדין הוא דאפילו בשאינו מינו לא בטיל ועוד דאפילו לא בעית למידק כולי האי זיל בתר טעמא הרי אתה רואה שכל שהוא מוסיף היתר החמירו בביטולו שמפני שעתיד להיות ניתר אמרו שלא יתבטל במינו וכיון שכן כל שהוא מוסיף עוד היתר שאף עכשיו יש לו שעת הכושר ראוי להחמיר בבטולו שלא יתבטל אפילו בשאינו מינו ומשום הכי לא קשיא מסקנא דהכא דמסקינן דדבר שיש לו מתירין בטל בשאינו מינו אמסקנא דפרק משילין דאסיק רב אשי דאפילו בשאינו מינו לא בטיל ולא צריכינן לתרוצי ולדחוקי כלל וההיא דפת שאפאה עם הצלי בתנור לההיא דפרק משילין דמיא ולא עוד אלא דעדיפא מינה משום דאיכא למימר דכי מצית לאחמורי אדבר שיש לו מתירין במינו לא מחמרינן עליה בשאינו מינו אבל בההיא דפת שאפאה עם הצלי בתנור דליכא לאחמורי עליה במינו דלא שייך כלל אי לא מחמרינן עליה בשאינו מינו נמצא שלא החמיר בו כלל ועלו דברי הרב אלפסי ז"ל נכוחין בטעמן כן נראה לי. עוד ראיתי שהקשו עליו מדאמרינן בסוף פרק הערל דף פא: גבי חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין לא תעלה וקא יהיב רב אשי טעמא התם משום דהו"ל דשיל"מ וכל דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל ואסיקנא התם דהא דר"א בדותא היא למאן אי לכהן מישרא שרי אי לישראל לעולם אסור אלא דר"א בדותא היא אלמא לא מיקרי דשיל"מ במסקנא אלא מאי דאסור האידנא ולבתר זימנא שרי אבל האי פיתא אי בהדי בישרא לעולם שרי ואי בכותחא לעולם אסור ולא מיקרי דשיל"מ כמסקנא דהתם ומיתחזי לי דהא דפרכי' עליה מהא ודאי בדותא היא דהתם הכי קאמרינן דכיון דלישראל לעולם אסור למה נחמיר אצל ישראל מפני היתרו של כהן אינו בדין אבל פת שאפאה עם הצלי בתנור כיון שיש לו ולכל אדם היתר בה עכשיו ראוי להחמיר בבטולה ודבר פשוט הוא. עכ"ל הרנב"ר ז"ל:

36 שם מתני' הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין וכו'. פי' מותר בתבשיל שאין במשמעו של נודר מן היין אלא כשהוא בעינו:

37 שאני טועם. כיון דאמר שאני טועם אסור אפילו על ידי תערובת דכיון שיש בו טעם יין הרי טועמו בו ויש לדון לפום מסקנא דאם אמר שאני טועם אפילו לא אמר זה אסור בנותן טעם דאסר יין שהיה בתבשיל קודם הנדר אלא שמלשון ונפל לא משמע אלא שנפל לאחר הנדר:

38 קונם זיתים וכו'. בגמרא מפרש איסורא דיוצא מהן אי הוי משום אלו או משום שאני טועם:

39 שם ע"כ גמ' בעי רמי בר חמא שאני אוכל ושאני טועם דוקא. פירוש בעי רמי ודאי פשיטא ליה לרמי דאלו דוקא ואפילו לא אמר שאני טועם אסור ביוצא מהם וכדתנן בזמן שאמר בשר זה אלא קא מיבעיא שאני אוכל שאני טועם אי דוקא הוא ומתניתין דנקטינהו לתרתי הני לישני או או קתני או ד דוקא הוא והא קא משמע לן דאע"ג שאמר שאני אוכל שאני טועם אם אמר אלו אין ואי לא לא:

40 ומותר בטרית וכו'. אלמא שאני טועם לאו דוקא שהרי אינו אוסר ציר שהוא יוצא מהן:

41 ודחה רבא וכבר יצא מהן. כלומר לעולם שאני טועם נמי דוקא ואי יצא לאחר מכן אין הכי נמי דאסור וכי תנן דשרי בשכבר יצא מהן קודם נדרו. ולא אפשיטא הילכך באלו אסור ביוצא מהם ובחלופיהן וביגדוליהן וה"ה לאוסר עצמו פירות של פלוני או של מקום פלוני דכאלו דמי ואם אכל היוצא מהן לוקה ובאומר שאני טועם שאני אוכל רבים הסכימו לדעת הרמב"ם ז"ל שהלשון בעצמו מוכיח שאוסר כל אכילה וטעימה הבאה מהם ול"ש נדר ול"ש שבועה היוצא מהן אסור הוא מספיקא ולא לקי מיהו כתבו ז"ל דבחלופיהן וגידוליהן מותר דהא לא אסרן אלא לאכילה ולטעמא לא להנאה: