נימוקי יוסף על נדרים י״ב

« נימוקי יוסף על נדרים י״א ע״ב נימוקי יוסף על נדרים י״ג ע״א »

3 כתובות פתח ↗

אֶלָּא מַאי ״פַּרְנָסָה אֵינָהּ כִּתְנַאי כְּתוּבָּה״ — לְכִדְתַנְיָא: הָאוֹמֵר ״אַל יִזּוֹנוּ בְּנוֹתָיו מִנְּכָסָיו״ — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. ״אַל יִתְפַּרְנְסוּ בְּנוֹתָיו מִנְּכָסָיו״ — שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁהַפַּרְנָסָה אֵינָהּ כִּתְנַאי כְּתוּבָּה.

9 כתובות פתח ↗

כִּי תַּנְיָא הָהִיא — בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן — בְּשׁוּרָה. וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְבָרְכִים בִּרְכַּת חֲתָנִים בַּעֲשָׂרָה, וַחֲתָנִים מִן הַמִּנְיָן. וּבִרְכַּת אֲבֵלִים בַּעֲשָׂרָה, וְאֵין אֲבֵלִים מִן הַמִּנְיָן. בְּרָכָה בְּשׁוּרָה מִי אִיכָּא? אֶלָּא כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בִּרְחָבָה. וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים בַּעֲשָׂרָה כׇּל שִׁבְעָה, וַחֲתָנִים מִן הַמִּנְיָן. וּבִרְכַּת אֲבֵלִים בַּעֲשָׂרָה כׇּל שִׁבְעָה, וְאֵין אֲבֵלִים מִן הַמִּנְיָן. בִּרְכַּת רְחָבָה כׇּל שִׁבְעָה מִי אִיכָּא? מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּפָנִים חֲדָשׁוֹת. כִּי הָא דְּרַב חִיָּיא בַּר אַבָּא מַקְרֵי בְּנֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה, וְאָמְרִי לַהּ מַתְנִי בְּרֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה. שְׁכֵיב לֵיהּ יָנוֹקָא. יוֹמָא קַמָּא לָא אֲזַל לְגַבֵּיהּ. לִמְחַר דַּבְרֵיהּ לִיהוּדָה בַּר נַחְמָנִי מְתוּרְגְּמָנֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִלְּתָא כׇּל קֳבֵיל יָנוֹקָא. פְּתַח וַאֲמַר: ״וַיַּרְא ה׳ וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנוֹתָיו״, דּוֹר שֶׁאָבוֹת מְנָאֲצִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — כּוֹעֵס עַל בְּנֵיהֶם וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם, וּמֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי בָּחוּר הֲוָה. וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: ״עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח ה׳ וְאֶת יְתוֹמָיו וְאֶת אַלְמְנוֹתָיו לֹא יְרַחֵם כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכׇל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה בְּכׇל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה״. מַאי ״וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה״? אָמַר רַב חָנָן בַּר רַב: הַכֹּל יוֹדְעִין כַּלָּה לָמָּה נִכְנְסָה לַחוּפָּה. אֶלָּא, כׇּל הַמְנַבֵּל פִּיו, וּמוֹצִיא דְּבַר נְבָלָה מִפִּיו, אֲפִלּוּ נֶחְתַּם לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה — נֶהְפָּךְ עָלָיו לְרָעָה. אֲתָא לְנַחוֹמֵי — צַעוֹרֵי קָמְצַעַר לֵיהּ! הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: חֲשִׁיב אַתְּ לְאִתְּפוֹסֵי אַדָּרָא. אֲמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִלְּתָא כְּנֶגֶד שְׁבָחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. פָּתַח וְאָמַר: ״הָאֵל הַגָּדוֹל בְּרוֹב גׇּדְלוֹ, אַדִּיר וְחָזָק בְּרוֹב נוֹרָאוֹת, מְחַיֵּה מֵתִים בְּמַאֲמָרוֹ, עוֹשֶׂה גְדוֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְחַיֵּה הַמֵּתִים״. אֲמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִלְּתָא כְּנֶגֶד אֲבֵלִים, פָּתַח וְאָמַר: ״אַחֵינוּ הַמְיוּגָּעִים, הַמְדוּכָּאִין בָּאֵבֶל הַזֶּה, תְּנוּ לְבַבְכֶם לַחְקוֹר אֶת זֹאת. זֹאת הִיא עוֹמֶדֶת לָעַד, נָתִיב הוּא מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. רַבִּים שָׁתוּ, רַבִּים יִשְׁתּוּ. כְּמִשְׁתֵּה רִאשׁוֹנִים כָּךְ מִשְׁתֵּה אַחֲרוֹנִים. אַחֵינוּ, בַּעַל נֶחָמוֹת יְנַחֵם אֶתְכֶם. בָּרוּךְ מְנַחֵם אֲבֵלִים״. אָמַר אַבָּיֵי: ״רַבִּים שָׁתוּ״ — לֵימָא. ״רַבִּים יִשְׁתּוּ״ — לָא לֵימָא. ״מִשְׁתֵּה רִאשׁוֹנִים״ — לֵימָא. ״מִשְׁתֵּה אַחֲרוֹנִים״ — לָא לֵימָא. דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְכֵן תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי: לְעוֹלָם אַל יִפְתַּח אָדָם פִּיו לַשָּׂטָן. אָמַר רַב יוֹסֵף, מַאי קְרָא: ״כִּסְדוֹם הָיִינוּ לַעֲמוֹרָה דָּמִינוּ״. מַאי אַהְדַּר לֵיהּ — ״שִׁמְעוּ דְבַר ה׳ קְצִינֵי סְדוֹם וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִלְּתָא כְּנֶגֶד מְנַחֲמֵי אֲבֵלִים. פָּתַח וְאָמַר: ״אַחֵינוּ גּוֹמְלֵי חֲסָדִים בְּנֵי גּוֹמְלֵי חֲסָדִים, הַמַּחְזִיקִים בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנֶּאֱמַר: ׳כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְגוֹ׳׳. אַחֵינוּ, בַּעַל הַגְּמוּל יְשַׁלֵּם לָכֶם גְּמוּלְכֶם. בָּרוּךְ אַתָּה, מְשַׁלֵּם הַגְּמוּל״. אֲמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִלְּתָא כְּנֶגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל. פָּתַח וְאָמַר: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, פְּדֵה וְהַצֵּל, מַלֵּט, הוֹשַׁע עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִן הַדֶּבֶר וּמִן הַחֶרֶב וּמִן הַבִּיזָּה וּמִן הַשִּׁדָּפוֹן וּמִן הַיֵּרָקוֹן וּמִכׇּל מִינֵי פּוּרְעָנִיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת לָעוֹלָם, טֶרֶם נִקְרָא וְאַתָּה תַּעֲנֶה. בָּרוּךְ אַתָּה, עוֹצֵר הַמַּגֵּפָה״. אֲמַר עוּלָּא, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: עֲשָׂרָה כּוֹסוֹת תִּקְּנוּ חֲכָמִים בְּבֵית הָאֵבֶל: שְׁלֹשָׁה קוֹדֶם אֲכִילָה, כְּדֵי לִפְתּוֹחַ אֶת בְּנֵי מֵעָיו. שְׁלֹשָׁה בְּתוֹךְ אֲכִילָה, כְּדֵי לִשְׁרוֹת אֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו. וְאַרְבָּעָה לְאַחַר אֲכִילָה, אֶחָד כְּנֶגֶד ״הַזָּן״, וְאֶחָד כְּנֶגֶד בִּרְכַּת הָאָרֶץ, וְאֶחָד כְּנֶגֶד ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״, וְאֶחָד כְּנֶגֶד ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶם אַרְבָּעָה: אֶחָד כְּנֶגֶד חַזָּנֵי הָעִיר, וְאֶחָד כְּנֶגֶד פַּרְנָסֵי הָעִיר, וְאֶחָד כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְאֶחָד כְּנֶגֶד רַבָּן גַּמְלִיאֵל. הִתְחִילוּ הָיוּ שׁוֹתִין וּמִשְׁתַּכְּרִין, הֶחְזִירוּ הַדָּבָר לְיוֹשְׁנָהּ. מַאי רַבָּן גַּמְלִיאֵל? דְּתַנְיָא: בָּרִאשׁוֹנָה הָיְתָה הוֹצָאַת הַמֵּת קָשָׁה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִמִּיתָתוֹ, עַד שֶׁהָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ וּבוֹרְחִין. עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְנָהַג קַלּוּת בְּעַצְמוֹ, וְהוֹצִיאוּהוּ בִּכְלֵי פִשְׁתָּן. וְנָהֲגוּ כׇּל הָעָם אַחֲרָיו לְהוֹצִיא בִּכְלֵי פִשְׁתָּן. אֲמַר רַב פָּפָּא: וְהָאִידָּנָא נְהוּג עָלְמָא אֲפִילּוּ בְּצַרְדָּא בַּר זוּזָא. אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:

25 נדרים פתח ↗

26 נדרים פתח ↗

מַתְנִי׳ זֶה חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים, וְחוֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת. כֵּיצַד? אָמַר: ״קֻוֽנָּם סוּכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה״, ״לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל״, ״תְּפִילִּין שֶׁאֲנִי מַנִּיחַ״ — בַּנְּדָרִים אָסוּר, בַּשְּׁבוּעוֹת מוּתָּר, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת.

27 רי"ף פתח ↗

דף לו ע"ב ולא ילמדנו מקרא כו'. מאי טעמא דקא מתהני ליה דאמר שמואל אף במקום שנוטלין שכר.

30 נדרים פתח ↗

אָמַר עוּלָּא: בְּעוֹמְדִין אִילָנוֹת עַל הַגְּבוּלִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים אָמַר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁהֶא בַּעֲמִידָה.

31 נדרים פתח ↗

וַאֲסוּרִים בְּדָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר. וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל — כְּגוֹן הַר הַבַּיִת, וְהָעֲזָרוֹת, וְהַבּוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ. וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר — כְּגוֹן הָרְחָבָה, וְהַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהַתֵּיבָה, וְהַסְּפָרִים. וְהַכּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא, וְאֶחָד כּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט. מָה בֵּין כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא לַכּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט? שֶׁהַכּוֹתֵב לַנָּשִׂיא אֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת, לַהֶדְיוֹט צָרִיךְ לְזַכּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה צְרִיכִין לְזַכּוֹת, לֹא דִּבְּרוּ בְּנָשִׂיא אֶלָּא בַּהֹוֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אַנְשֵׁי גָלִיל צְרִיכִין לִכְתּוֹב, שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶן עַל יְדֵיהֶן. גְּמָ׳ אַמַּאי מִיתְּסַר? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכִי קָתָנֵי: וּמָה תַּקָּנָתָן — יִכְתְּבוּ חֶלְקָן לַנָּשִׂיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא וְאֶחָד כּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט, וּמָה בֵּין כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא לְכוֹתֵב לַהֶדְיוֹט? הַכּוֹתֵב לַנָּשִׂיא אֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת, וְהַכּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט צָרִיךְ לְזַכּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — צְרִיכִים לְזַכּוֹת, לֹא דִּבְּרוּ בְּנָשִׂיא אֶלָּא בַּהֹוֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אַנְשֵׁי גָלִיל צְרִיכִין לְזַכּוֹת, שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶן עַל יְדֵיהֶן. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַנְשֵׁי גָלִיל קַנְטְרָנִין הָיוּ, וְהָיוּ נוֹדְרִין הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, עָמְדוּ אֲבוֹתֵיהֶם וְכָתְבוּ חֶלְקֵיהֶן לַנָּשִׂיא. מַתְנִי׳ הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל — נוֹתְנוֹ לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מוּתָּר בָּהּ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד בְּבֵית חוֹרוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו נוֹדֵר הֵימֶנּוּ הֲנָאָה, וְהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ. וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: חָצֵר וּסְעוּדָה נְתוּנִים הִינָּן לְפָנֶיךָ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל עִמָּנוּ בִּסְעוּדָה. אָמַר: אִם שֶׁלִּי הֵם — הֲרֵי הֵם מוּקְדָּשִׁין לַשָּׁמַיִם. אָמַר לוֹ: נָתַתִּי לְךָ אֶת שֶׁלִּי שֶׁתַּקְדִּישֵׁם לַשָּׁמַיִם?! אָמַר לוֹ: נָתַתָּ לִי אֶת שֶׁלְּךָ אֶלָּא שֶׁתְּהֵא אַתָּה וְאָבִיךְ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמִתְרַצִּין זֶה לָזֶה, וִיהֵא עָוֹן תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים: כׇּל מַתָּנָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ תְּהֵא מְקוּדֶּשֶׁת — אֵינָהּ מַתָּנָה. גְּמָ׳ מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר! חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: וְאִם הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִילָּתוֹ — אָסוּר. וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּבֵית חוֹרוֹן בְּאֶחָד, דַּהֲוָה סוֹפוֹ מוֹכִיחַ עַל תְּחִילָּתוֹ. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לֵיהּ ״וְהִינָּן לְפָנֶיךָ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא״. אֲבָל אָמַר לֵיהּ: ״שֶׁיְּהוּ לְפָנֶיךָ, שֶׁיָּבֹא אַבָּא״ — ״מִדַּעְתְּךָ״ הוּא דְּאָמַר לֵיהּ. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: אָמְרִין לַהּ, אָמַר רָבָא: לָא תֵּימָא טַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ ״וְהִינָּן לְפָנֶיךָ״ הוּא דְּאָסוּר, אֲבָל אֲמַר לֵיהּ ״הֵן לְפָנֶיךָ שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל״ — מוּתָּר. אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמַר לֵיהּ ״הֵן לְפָנֶיךָ יָבֹא אַבָּא וְיֹאכַל״ — אָסוּר. מַאי טַעְמָא — סְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו.

33 נדרים פתח ↗

גְּמָ׳ בְּמַאי עָסְקִינַן? אִי בְּשֶׁנִּכְסֵי מְבַקֵּר אֲסוּרִין עַל חוֹלֶה — אֲפִילּוּ יוֹשֵׁב נָמֵי? אִי בְּשֶׁנִּכְסֵי חוֹלֶה אֲסוּרִין עַל הַמְבַקֵּר — אֲפִילּוּ עוֹמֵד נָמֵי לָא! אָמַר שְׁמוּאֵל: לְעוֹלָם בְּשֶׁנִּכְסֵי מְבַקֵּר אֲסוּרִין עַל הַחוֹלֶה, וּבִמְקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין שָׂכָר עַל הַיְּשִׁיבָה, וְאֵין נוֹטְלִין שָׂכָר עַל הָעֲמִידָה. מַאי פַּסְקָא? הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּאַף בִּמְקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין שָׂכָר, עַל הַיְּשִׁיבָה — בָּעֵי לְמִשְׁקַל, עַל הָעֲמִידָה — לָא בָּעֵי לְמִשְׁקַל. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁהֶא בַּעֲמִידָה. הָכָא נָמֵי גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁהֶא בִּישִׁיבָה. עוּלָּא אָמַר: לְעוֹלָם בְּשֶׁנִּכְסֵי חוֹלֶה אֲסוּרִין עַל הַמְבַקֵּר, וּכְגוֹן דְּלָא אַדְּרֵיהּ מִן חַיּוּתֵיהּ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ יוֹשֵׁב נָמֵי! הָא אֶפְשָׁר בַּעֲמִידָה. מֵיתִיבִי: חָלָה הוּא — נִכְנָס לְבַקְּרוֹ, חָלָה בְּנוֹ — שׁוֹאֲלוֹ בַּשּׁוּק. בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא דְּאָמַר בְּשֶׁנִּכְסֵי חוֹלֶה אֲסוּרִין עַל הַמְבַקֵּר, וּכְגוֹן דְּלָא אַדְּרֵיהּ מִן חַיּוּתֵיהּ — שַׁפִּיר. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר בְּשֶׁנִּכְסֵי מְבַקֵּר אֲסוּרִין עַל הַחוֹלֶה, מַאי שְׁנָא הוּא וּמַאי שְׁנָא בְּנוֹ? אָמַר לָךְ: מַתְנִיתִין בְּשֶׁנִּכְסֵי מְבַקֵּר אֲסוּרִין עַל הַחוֹלֶה, בָּרַיְיתָא בְּשֶׁנִּכְסֵי חוֹלֶה אֲסוּרִין עַל הַמְבַקֵּר. מַאי פַּסְקָא? אָמַר רָבָא: אָמַר שְׁמוּאֵל

34 שבת פתח ↗

שְׁאוּל שְׁאֵילָה זוֹ לְעֵילָּא מֵרַבִּי תַּנְחוּם דְּמִן נוֹי: מַהוּ לְכַבּוֹת בּוּצִינָא דְנוּרָא מִקַּמֵּי בְּאִישָׁא בְּשַׁבְּתָא? פְּתַח וַאֲמַר: אַנְתְּ שְׁלֹמֹה אָן חׇכְמְתָךְ, אָן סוּכְלְתָנוּתָךְ? לֹא דַּיֶּיךָּ שֶׁדְּבָרֶיךָ סוֹתְרִין דִּבְרֵי דָּוִד אָבִיךָ, אֶלָּא שֶׁדְּבָרֶיךָ סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה. דָּוִד אָבִיךָ אָמַר: ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ״, וְאַתְּ אָמַרְתָּ: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״, וְחָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ: ״כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת״!

40 רי"ף פתח ↗

לא יזון את בהמתו. תניא יהושע איש עוזא אומר זן את עבדו ושפחתו הכנענים ואינו זן בהמתו בין טהורה בין טמאה מאי טעמא עבדו ושפחתו למנחרותא עבידי בהמה לפיטומא בעלמא עבידי:

42 בכורות פתח ↗

זַכְרוּתָא דְּמַיָּא — פְּרָת, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַנּוֹדֵר מִמֵּימֵי פְּרָת — אָסוּר בְּכׇל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.

43 תענית פתח ↗

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין לְךָ טֶפַח מִלְּמַעְלָה, שֶׁאֵין תְּהוֹם יוֹצֵא לִקְרָאתוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְהָא תַּנְיָא טִפְחַיִים! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בַּעֲבוּדָה, כָּאן בְּשֶׁאֵינָהּ עֲבוּדָה.

45 נדה פתח ↗

אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל עֲבַד לִבְנָתֵיהּ מִקְוָואוֹת בְּיוֹמֵי נִיסָן, וּמַפָּצֵי בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי.

46 שבת פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: הַשְׁתָּא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל טֶפַח, וְתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל טִפְחַיִים — שְׁמוּאֵל הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן.

46 נדה פתח ↗

אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל עֲבַד לִבְנָתֵיהּ מִקְוָואוֹת בְּיוֹמֵי נִיסָן, וּמַפָּצֵי בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי.

1 שם ע"ב גמ' א"ר יצחק בר חנניא אמר רב הונא המודר הנאה מחברו מותר להשיא לו את בתו וכו'. פי' הרי מוסר לו שפחה דקס"ד דבבתו קטנה או נערה עסקינן:

2 אלא בשנכסי חתן וכו'. וקמ"ל שאע"פ שנכסיו אסורין עליו מותר להשיא לו בתו אע"פ שיתחייב לזונה אחר כן ונמצא מהנהו:

3 גדולה מזו אמרו. כלומר אם הוא יכול לזון את בתו בעודה ברשותו של אב שחייב במזונותיה כ"ש שיכול לזון אותה אחר שנשאה דהא אשתו היא ואם תאמר ומאי גדולה מזו והלא חתן זה פוטרו מפרנסת הבת שהיה צריך למיתב לה מידי כי היכי דליקפצו עלה אינשי ונסבי לה תירץ הריטב"א בשם הרשב"א ז"ל שאין חיוב פרנסת הבת לכופו בב"ד כמו במזונות אשתו ובניו הקטנים שכופין אותו בב"ד וכדאמרינן התם כתובות דף סח: האומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו:

4 בבתו בוגרת דכיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה וקמ"ל דאע"ג דאינה נשאת לו אלא בדבור האב שרי הואיל והיא בוגרת:

5 ומדעתה. לאו לאשמעינן השתא דין דנשואין דבעינן דעתה אתא דהא פשיטא אלא נקט הכי דבעינן שיהא השליחות מצדה ולא מצדו של חתן שאם עשאו החתן שליח לדבר עמה על עסקי נשואיו הא עביד ליה שליחותיה ואסור במודר הנאה ואע"ג דאיכא מצוה בנשואין אלו אסור כדאמרן בתרומה וכל שכן הכא שמהנהו להכין לו שפחה לשמשו:

6 שם א"ר יעקב בר אידי המדיר בנו וכו'. פי' המדיר בנו האב הדירו אלא שלא יהנה אביו ממנו כדי שלא יתבטל בנו מתלמוד תורה:

7 מותר הבן למלאות לאביו חבית של מים משל אב ולהדליק לו נרו. דמסתמא ממילי זוטרי כי הני דליכא בהו בטול תלמוד תורה לא אדריה והכי מוכח האי פירושא בתוספתא דבכורות דתניא התם מעשה באחד שהרצה את בנו לתלמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה והתיר לו יוסי ברבי למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר:

8 ירושלמי במסכת בכורים בסוף תני המדיר בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר רבי יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן אף לוקח לו חפצים מן השוק מה פליגין כאן באיש כאן באשה אם היה אדם מסוים עשו אותו כאשה. כלומר דאשה ואדם מסוים אין דרכן ליקח חפצים מן השוק ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה אבל איש שאינו מסוים כיון שדרכו לילך בשוק אפילו בהכי אדריה:

9 כוס של שלום. כוס של אבל. הוא כוס של יין שתקנו כתובות דף ח: לנחמו כדכתיב ויין למרי נפש. כוס של מרחץ. הוא של מים חמין ואפשר לומר דכיון דלא אתי אלא באקראי והנאה מועטת אפשר דלא אדריה אדעתא דהכי ולפיכך שרי אלא שהרבה מן המפרשים ז"ל הסכימו לפי' הרא"ה ז"ל שפירש שלא התירו אלא המעשה של שמוש שהוא טורח מועט אבל כוס יין עצמו משל מודר הוא אלא שהתירו לשמשו ולהשקותו דבהנאה מועטת כזו ושהיא דרך מקרה לא אסיק אדעתיה ושרי וכן מצאו בחבור הרמב"ם ז"ל:

10 פיסקא לא יזון את בהמתו וכו'. תנא יהושע איש עוזא אומר זן את עבדיו ואת שפחותיו הכנענים וכו'. פירוש הכנענים וכל שכן העברים:

11 למנחרותא. לצורך עבדות הם ולא לפטום הלכך אותן מזונות יתרים לא מהני להו לענין עבודתם ולא מידי:

12 לפטימא. הילכך מהני ליה ברבוי הבשר בין לאכילה בין למכירה:

13 שם מתני' המודר הנאה מחברו נכנס לבקרו עומד וכו'. פי' עומד כלומר שיעמוד על רגליו בשעת בקיר:

14 ולא יושב. טעמא מפרש בגמ':

15 רפואת נפשות רפואת גופו. ואפילו בשאפשר לו על ידי אחרים:

16 רפוי ממון בהמתו. הואיל ואפשר ע"י אחרים מיהו אם א"א ע"י אחרים מותר לרפא מידי דהוה אהשבת אבדה כדפריש בגמ':

17 אמבטי. כמין כלי גדול שרוחצין בתוכו ואם היא גדולה אם שניהם רוחצין בה אין המים עולין לזה בשביל חברו ולפיכך מותר. אבל באמבטי קטנה מתוך שיושבין זה אצל זה מביאין המים איש לחברו ומעלה אותן עליו ונמצא מהנהו:

18 ר' יהודה אומר בימות החמה. מילתא דת"ק מפרש. אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהנהו:

19 ומסב על המטה. אפילו בימות הגשמים ולא גזרינן אטו שכיבה:

20 ואוכל עמו. ולא גזרינן שמא יתן לו:

21 תמחוי. קערה אחת שאוכלים בה שני בני אדם יחד ואם האחד ממעט באכילה מרבה ומהני לחברו:

22 תמחוי החוזר. ממלאין קערה גדולה מאד שיש בה לאכול ולשבוע ולהותיר ומשימין אותה לפני האורחים ולוקחין ממנה ואח"כ חוזרין אותה עם המותר לפני הבעל הבית ובכי הא לא מתהני האחד מחברו:

23 מן האבוס. הפועלים מתוך שהם עמלנין אוכלין הרבה ואובסין אותן כבהמות שנותנין לפניהם קערה גדולה ומשום הכי נקרא אבוס ואם הא' אוכל מעט מהני לחברו:

24 באומן. שורות הכרם נקראות אומניות ולא יעשה עמו דכשהוא חופר לפניו הקרקע מהני לחברו דקא מרפי ליה לארעא ואפילו הא' עושה ברחוק מחברו גזר רבי מאיר וחכמים לא גזרו רחוק אטו קרוב:

25 דף ל"ט. גמ' במאי עסקינן אי בנכסי מבקר אסורין על החולה אפילו יושב וכו'. פי' אפילו יושב דכיון שאין נכסי חולה אסורין על המבקר אמאי לא ישב עליו בכליו של חולה דאע"ג דחולה מתהני מבקור המבקר לא איכפת לן דמבקר במצוה דנפשיה קא עסיק והנאה ממילא קא אתיא:

26 אפילו עומד וכו'. שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית ליה לאיתהנויי מאיסורא שהרי הנדרים דף טז. חלין על דבר מצוה שאם אסר עליו לולב אסור ליטול לולב של מצוה:

27 שנוטלין שכר. לא משום הנאת מצות הבקור נגעו בה אלא במקום שנוטלין שכר מן החולה בשהוא מבקרו מיושב איירי וזה המבקר לא רצה ליטול ממנו שכר דודאי אסור שהרי מהנה את החולה באותו שכר שמניח לו:

28 מאי פסקא. וכי לא אפשר שיש מקום שיתנו שכר על העמידה ואמאי פסק והתיר העמידה:

29 הא קמ"ל. דבמקום שנוטלין שכר על הבקור אין רשאי ליטול שכר על העמידה דמצוה גרידא היא ואסור לאדם ליטול שכר על עשיית מצוה. אבל בבקור דישיבה מותר לקבל שכר מפני שאינו חייב במצות בקור אלא לבקרו ולצאת אבל לישב שם אצלו לא וכשאינו נוטל שכר נמצא מהנהו:

30 ואי בעית אימא. דאפילו במקום שאין נוטלין שכר בישיבה דמותר בישיבה קתני מתני' דאסור משום גזרה שמא ישהה בישיבה יותר מכדי הצורך ובכה"ג בכולהו דוכתי לית בהו למעבד הכי בלא אגרא וכבר מצינו לקמן דף מב: דגזר ר"ש בן אליקים בכי הא שמא ישהה וליכא למגזר בעמידה שמא ישהה יותר מדאי כי התם שאין דרך לשהות בעמידה בענין בקור יותר משעור ומיהו לקמן בהא דר"ש בן אליקים בשדה היא כדלקמן ואיכא למיחש:

31 מאי שנא הוא ומאי שנא בנו. אי שניהם מודרין תרוייהו שוין ומותר לבקרם מעומד ואי אין בנו מודר ממנו א"כ אדרבה בבנו שרי טפי. ברייתא מתוקמי בשנכסי חולה אסורין על המבקר ואפילו הכי חלה הוא נכנס לבקרו דמסתמא מחיותי' לא אדריה ואפי' מישיבה לא אדריה ולפיכך שרי אפילו בישיבה דישיבה נמי דמבקר חיותיה היא ומסתמא לא אדריה להכי אבל חלה בנו שואלו וכו' שאינו מותר ליכנס לביתו דאפשר דאפילו מן חיותיה דבריה אדריה ומן הסתם אין לנו להתירו ולפיכך מדתנינו שמבקרו עומד אבל לא יושב הוצרך שמואל לאוקמי מתני בגוונא אחריתי דהיינו בשנכסי מבקר אסורין דאי בנכסי חולה אסורין אפילו יושב מותר דחיותיה הוא ולהכי לא אדריה וכדאמרן. ומיהו היכא שהמבקר אסר על עצמו נכסיו של חולה לא יכנס לביתו כלל וכן הא דאמרינן דכשאדריה חולה מן חיותיה הוא דלא אדריה ומותר לבקרו אפילו בישיבה מיהו למצוה אחרת דלאו חיותיה אסור ליכנס לביתו של מדיר אפילו לתפלה או לבית המשתה וברית מילה ושאר מצות דנדרים חלין דף טז. על דבר מצוה. וכבר אמרנו לעיל דהנאה דמתירינן כי הכא משום דבמצוה דנפשי' קא עסיק היינו הנאה דממילא אבל הנאה דבידים כגון לתת לו כשאין לו מה יאכל אסור אם לא על יד אמצעי וכדתנן לקמן דף מח. ע"י חנוני או נותן על גבי הסלע:

32 תוספתא המודר הנאה מחברו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים ומעידו עדות ממון ועדות נפשות:

33 תנא בקור חולים אין לו שעור וכו'. פי' בגמ' דף לט. מפרש רמז לבקור חולים מן התורה מקרא דכתיב גבי קרח אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם שבני אדם מבקרין אותם כדרך שעושין לכל אדם אלמא שדרך לבקר החולים מן התורה נפקא לן:

34 באיש חלה כדאיתא במס' שבת דף ל. מקמי באישא:

35 כבדו ורבצו. כבוד הבית הוא להעביר הזוהמא מעל פני הקרקע ורבוץ שמרבצין אותו אח"כ במים:

36 לא יסעוד. לא יבקר כדמתרגם ופקדת כל האדם יפקד וסעדא:

37 קצירא. חולה:

38 דלא ליסח. שלא יסיח דעתו המבקר מלהתפלל עליו:

39 תלת שעי קמייתא רויחא דעתיה. דכל חולה מיקל חליו בשחר וסבור שנתרפא ואין צריך להתפלל עליו ובערב הוא ההפך שמכביד חליו ומתיאש ממנו מלבקש רחמים עליו:

40 זן את החולה. שהרי פעמים עומד הרבה בלא אכילה ושתיה:

41 לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי ספסל. איכא מאן דאמר דוקא בשהחולה שוכב ע"ג קרקע שנמצא מבקר גבוה ממקום שכינה:

42 אמר רבין אמר רב מטרא במערבא סהדא רבה פרת וכו'. פי' הך שמעתא לענין טבילה מיירי ואייתי לה הכא אגב הני שמעתיה דרב. ובמס' מקואות פ"א מ"ז ששנינו שהמעין מטהר בכל שהוא ומטהר אף בזוחלין והמקוה במ' סאה ודוקא באשבורן. פי' כנוס מים במקום אחד וקי"ל שכל הנהרות יש להן דין מעין וכל הימי' ומימי א נהרים דינן כמקוה שאין מטהרין אלא באשבורן כדכתיב ולמקוה המים קרא ימים ונהר פרת היה בא מארץ ישראל ונמשך לבבל וקאמר רב כי כשהנהר פרת מתרבה בבבל והוא גדול הוא עדות גמורה שירדו גשמים בארץ ישראל וחוששין שגודל הנהר הזה מהגשמים שירדו הוא שנקראין נוטפין וכיון שרבו נוטפין על הזוחלין אין מטהרין אלא באשבורן וכל הנהרות כך דינן משום דכל הנהרות מפרת אתו כדאיתא התם בכורות דף נה. הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם ואפי' עינותא דמידליין כלומר העיינות שבהרי' הגבוהי' סולמי דפרת נינהו ודינייהו כפרת וזהו דוקא כשהנהר גדול אבל בלאו הכי אין חוששין למידי דספק ספיקא הוא שמא לא ירדו ואם תמצי לומר ירדו שמא לא רבו הנוטפין על הזוחלין:

43 ופליגא דשמואל דאמר נהרא מכיפיה מתברך. כלומר שאין תולין רבויו בגשמים אלא שנתברך ממקורו וממעיינו תרגום סלע כיפא וכן לחוף הים על כיף ימא ומדברי רת"ם ז"ל נראה דשמואל אפילו בזמן שירדו גשמים קאמר ומשום ההיא דאמרינן בתענית דף כה: אין לך כל טפח וטפח מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים מלמטה ולפי דבריו אלו יהא מותר לטבול בנהרות לעולם בזוחלין ואפילו בזמן הגשמים שהנהר מתרבה:

44 ופליגא דשמואל אדשמואל דאמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת בימי תשרי בלבד משמע דאפילו בימות הקיץ אינו מטהר בזוחלין ואע"פ שהוא הולך כדרכו דחושש דאלמלא שיש הפשרת שלגים למעלה היה מתמעט ממה שהוא אלא בתשרי שכבר עברו כל הפשרת שלגים ולפ"ז הא דשמואל פליגא אפילו אדרב אלא דניחא ליה למימר ופליגא דידיה אדידיה אי נמי דנקטיה הכי משום חד טעמא דבעינן לפרושי לקמן דעת הרמב"ן ז"ל:

45 אבוה דשמואל עביד להו לבנתיה מקואות ביומי ניסן. כלומר אפילו עד יומי ניסן משום דחייש להורדת גשמים או הפשרת שלגים ולאפוקי שאר ימות הקיץ כשהנהרות הולכין כדרכן שהוא מתיר לטבול שם והיינו כמימרא דרב דלא חייש אלא כשרואה ריבוי הנהר והכי איתא במס' נדה:

46 ועביד להו מפצי ביומי תשרי. אי משום צניעות להקיפן מבחוץ לפי שהנהר מועט באותו זמן ובהתרחקו משפתו נראית הטובלות בו לאותם שדרין על שפת הנהר. אי דעביד להו לתת על שפת הנהר מפני הטיט הנדבק בין אצבעות רגליהן שהוא חוצץ וכדאיתא במס' נדה ריש דף סז. ואיכא למידק אשמעתין דהא לכ"ע כל ב שדרכו נוטפין ודאי על הזוחלין אין הנהר מטהר אלא באשבורן ואלו אנן ג במס' מקואות פרק ה מעין שהוא מושך כנדל וריבה עליו להמשיכו הרי הוא כמות שהיה ומשמע דמילתא פסיקתא קתני וריבה עליו ואפילו כשהיו מים שנתן שם רובא אלמא אמרינן ראשון ראשון בטל והרמב"ם ז"ל ד אשמעתין דהא כשריבה אותם בעיקר המעין ובמקום קביעותיה אבל כשנתרבה בנהר במקום המשכתו נפסל ברבוי. וכתב הריטב"א ז"ל ולא נתברר לנו טעם יפה לחלוק זה. ויותר נראין דברי הראב"ד ז"ל שכתב דההיא בשרבה עליו להמשיכו וקמו כמו נד למעלה ללכת במקומן הראשון. והא דהכא בשנתרבה המשכתו ונתרחב מן הצדדין שאין טובלין במקום שנתרבה אלא באשבורן וטעם דבריו משום דשורת הדין כל הנוטפים היורדין בנהר מתבטלין ראשון ראשון והוה ליה כמקוה שיש בו מ' סאה דשוב אינו נפסל בשום מים שאובין שנותנין שם ואפילו למלאות ולתת בכתף מותר אבל כשהוא נמשך ומתרחב נראה אותו מקום כאילו הוא מי גשמים בלבד וזה שאמרו שם בסוף המשנה היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למעין לטהר בכל שהוא ושוה למקוה לטהר באשבורן כלומר דבמקומן הראשון מטהרין בזוחלין ובמקום הרחבתו אינו מטהר אלא באשבורן ועוד הביא ראיה מן התוספתא שאמרו מעין שהיו מימיו מועטין וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא עד המקום שהיה הולך בתחלתו ע"כ. ולענין פלוגתא דרב ושמואל ואבוה פסקו הגאונים הלכה כרב חדא דהלכתא כותיה באיסורי כי פליג עם שמואל ועוד דאבוה דשמואל קאי כותיה ועוד דשמואל גופיה פליגא דידיה אדידיה ואית לן למיחש לבתרייתא דהוי לחומרא במאי דאסכימו עמיה רב ואבוה וכשנהר גדול חוששין לו שלא לטבול אלא באשבורן במקום הרחבתו כדברי הראב"ד ז"ל. אבל ר"ת ז"ל פסק כשמואל קמייתא משום דבפרק בתרא דבכורות איכא ברייתא דמסייעא ליה דקתני התם דף כה: גבי נהר פרת א"ר מאיר יובל שמו שנאמר ועל יובל ישלח שרשיו ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרים ורבים דחכמים אומרים פרת שמו שמימיו פרין ורבין מסייעא ליה לשמואל דאמר נהרא מכיפיה מתברך וכיון דמתניתא מסייע ליה עבדינן כותיה ואע"ג דפליג רב עליה ומותר לטבול בנהרות ואפי' בימות הגשמים דלעולם מכיפיה מתברך. והרמב"ן ז"ל הכריע כדברי הגאונים ז"ל דכיון דחזינן לרב ולאבוה דשמואל דחייש למעשה וגם שמואל עצמו חושש ומחמיר יותר לא דחינן הני מימרי דאמוראי דאיתמר לענין איסורא והלכה משום חדא מימרא דאגדתא דהא שמואל גופיה לא סמיך עלה למעשה ומאי דאמרינן ופליגא דשמואל אדשמואל לאו דפליג דידיה אדידיה למעשה אלא לומר דפליגא דשמואל דאמר לענין איסורא לקמייתא דאמר דרך הגדה בעלמא והויא כההיא דאמרינן במס' שבת דף נד. השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן וכן עיקר וליכא למינדע מינה לשון הריטב"א ז"ל אשר בירר מתלתא מהדורי כהוגן וכשורה ומפרשים אחרים ראיתי האריכו בדעות השמועה וזו הדרך היותר יפה והיותר קצר וישר:

« נימוקי יוסף על נדרים י״א ע״ב נימוקי יוסף על נדרים י״ג ע״א »