נימוקי יוסף על נדרים כ״ד

« נימוקי יוסף על נדרים כ״ג ×¢×´×‘ נימוקי יוסף על נדרים כ״ה ×¢×´× »

1 רי"ף פתח ↗

פרט לאשת חרש ש"מ איבעיא להו מהו שיפר אדם לשתי נשיו בבת אחת אותה דוקא או לאו דוקא ת"ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה רי"א לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והשקה לבדה:

3 רי"ף פתח ↗

גמ' תניא הפרת נדרים כל היום רבי יוסי בר' יהודה ור"א בר' שמעון אומרים מעת לעת אר"ש בן פזי אר"י בן לוי אין הלכה כאותו זוג לוי הוי סבר למיעבד עובדא כי הני תנאי אמר ליה רב הכי אמר חביבי אין הלכה כאותו זוג חייא בר רב שדי גירי ובדק רבה בר הונא יתיב וקאים.

6 נדרים פתח ↗

לֹא יֹאמַר אָדָם לְאִשְׁתּוֹ בְּשַׁבָּת ״מוּפָר לִיכִי״, ״בָּטֵיל לִיכִי״, כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמֵר לָהּ בַּחוֹל, אֶלָּא אוֹמֵר לָהּ: ״טְלִי וְאִכְלִי״, ״טְלִי וּשְׁתִי״, וְהַנֶּדֶר בָּטֵל מֵאֵלָיו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְצָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל בְּלִבּוֹ.

8 תענית פתח ↗

אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אֵין תַּעֲנִית צִיבּוּר בְּבָבֶל אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם.

11 נדרים פתח ↗

רָבִינָא הֲוָה לַהּ נִדְרָא לִדְבֵיתְהוּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אָמַר לֵיהּ: בַּעַל מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה שָׁלִיחַ לַחֲרָטַת אִשְׁתּוֹ? אֲמַר לֵיהּ: אִי מְכַנְּפִין — אִין, אִי לָא — לָא.

12 בכורות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל הַבְּכוֹרוֹת אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִשֶּׁל עַצְמוֹ, וְרוֹאֶה אֶת קֳדָשָׁיו, וְאֶת מַעְשְׂרוֹתָיו, וְנִשְׁאָל עַל טׇהֳרוֹתָיו.

13 בכורות פתח ↗

בִּמְקוֹם שֶׁאֵין חָכָם. כְּגוֹן מַאן? אָמַר רַב נַחְמָן: כְּגוֹן אֲנָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד מֵהֶן חָכָם, מִכְּלָל דְּהָנָךְ כֹּל דְּהוּ? אָמַר רָבִינָא: דְּמַסְבְּרִי לֵיהּ וְסָבַר.

23 רי"ף פתח ↗

32 רי"ף פתח ↗

ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת. איבעיא להו כשלא היה אפשר להם מבעוד יום או דילמא אפילו כשהיה להם אפשר מבעוד יום ת"ש מדאזקיקו ליה רבנן לבריה דרב זוטרא בריה דר' זירא אפילו בנדרים שהיה להם אפשר מבעוד יום סבר רב יוסף למימר נשאלין לנדרים בשבת ביחיד מומחה אין בג' הדיוטות לא דמיחזי כדינא א"ל אביי כיון דסבירא לן אפילו מעומד אפילו בקרובים אפילו בלילה תו לא מחזי כדינא דף עז ע"ב אמר רבא אר"נ הלכה נשאלין לנדרים עומד ביחיד בלילה בשבת ובקרובים ואפילו היה אפשר להם מבעוד יום. עומד והתניא ירד ר"ג מן החמור ונתעטף וישב והתיר לו את הנדר ר"ג סבר אין פותחין בחרטה ומיעקר נדרא בעינן ובעינא לעיוני משום הכי ישב ור"נ סבר פותחין בחרטה ואפילו מעומד א"ל רבא לר"נ חזי מר האי צורבא מרבנן דאתי ממערבא ואמר דאזדקיקו לי' רבנן לבריה דרב הונא בר אבין ושרו ליה נדריה ואמרו ליה זיל בעי רחמי אנפשך דחטאת דתני רב דימי אחוה דרב יוסף כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא שנאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא: תניא האומר לאשתו כל נדרים שתדורי אי אפשי שתדורי אין כאן נדר לא אמר כלום. יפה עשית ואין כמותך ואם לא נדרת אני מדירך דבריו קיימין. לא יאמר אדם בשבת לאשתו מופר ליכי כדרך שאומר בחול אלא אומר לה טלי א שתי והנדר בטל מאליו א"ר ב וצריך שיבטל בלבו תניא בש"א בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו ובה"א אחד זה ואחד זה מבטל בלבו וא"צ להוציא בשפתיו: א"ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין הבעל מתיר שיכול ומה חכם שאינו מפר מתיר בעל שמפר אינו דין שמתיר דף עח ע"א ת"ל זה הדבר חכם מתיר ואין הבעל מתיר תניא אידך זה הדבר בעל מפר ואין חכם מפר שיכול ומה בעל כו' ת"ל זה הדבר בעל מפר ואין חכם מפר נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף בפרשת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל בנדרים למאי הלכתא אמר ר' אחא יעקב לומר הפרת נדרים בשלשה הדיוטות והא ראשי המטות כתיב אמר רב חסדא ואיתימא ר' יוחנן ביחיד מומחה דף עח ע"ב אמר ר' חנינא השותק על מנת למיקם מפר אפילו מכאן ועד עשרה ימים מתיב רב חסדא

33 נדרים פתח ↗

תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִינּוּי נֶפֶשׁ — מֵפֵר, בֵּין בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, בֵּין בֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים. שֶׁאֵין בָּהֶן עִינּוּי נֶפֶשׁ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ — מֵפֵר. בֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים — אֵינוֹ מֵפֵר. כֵּיצַד? אָמְרָה ״קֻוֽנָּם פֵּירוֹת עָלַי״ — הֲרֵי זֶה יָפֵר. ״קֻוֽנָּם שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה לְפִי אַבָּא״, ״לְפִי אָחִיךָ״, ״לְפִי אָבִיךָ״, ״לְפִי אָחִי״, וְ״שֶׁלֹּא אֶתֵּן תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתְּךָ וּמַיִם לִפְנֵי בְּקָרֶךָ״ — אֵין יָכוֹל לְהָפֵר.

35 כתובות פתח ↗

אֶלָּא לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, קַמַּיְיתָא מִשּׁוּם סִימְפּוֹן וּבָתְרָיְיתָא מִשּׁוּם סִימְפּוֹן, מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בְּדִיקַת חוּץ. מָר סָבַר: בְּדִיקַת חוּץ — שְׁמָהּ בְּדִיקָה. וּמָר סָבַר: בְּדִיקַת חוּץ — לֹא שְׁמָהּ בְּדִיקָה. מַתְנִי׳ הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ — הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת. הַמּוֹתָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֶקְדֵּשׁ, רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: חוּלִּין. גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: יְכוֹלָה אִשָּׁה לוֹמַר לְבַעְלָהּ ״אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה״. קָסָבַר: כִּי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְזוֹנֵי — עִיקָּר, וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מִשּׁוּם אֵיבָה. וְכִי אָמְרָה ״אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה״ — הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ. מֵיתִיבִי: תִּקְּנוּ מְזוֹנוֹת תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ! אֵימָא: תִּקְּנוּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ תַּחַת מְזוֹנוֹת. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ — הֲרֵי הִיא עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת. מַאי לָאו, בְּנִיזּוֹנֶת? לָא, בְּשֶׁאֵינָהּ נִיזּוֹנֶת. אִי בְּשֶׁאֵינָהּ נִיזּוֹנֶת, מַאי לְמֵימְרָא? אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד ״עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנָךְ״ — הָנֵי מִילֵּי בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי, דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ ״עִמָּךְ״, אֲבָל עֶבֶד עִבְרִי, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״עִמָּךְ״ — לָא, וְכׇל שֶׁכֵּן אִשְׁתּוֹ! סֵיפָא אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ: מוֹתָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֶקְדֵּשׁ, רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: חוּלִּין. וּפְלִיגָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לָא תֵּימָא טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם דְּקָסָבַר אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. אֶלָּא טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לְכוּפָּהּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ — נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לָהּ ״יִקְדְּשׁוּ יָדַיִךְ לְעוֹשֵׂיהֶם״. וְהָא לָא אֲמַר לַהּ הָכִי! כֵּיוָן דְּשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר: אֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה — נַעֲשֶׂה כְּאוֹמֵר לָהּ ״יִקְדְּשׁוּ יָדַיִךְ לְעוֹשֵׂיהֶם״. וְסָבַר רַבִּי מֵאִיר אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם? וְהָתַנְיָא, הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּיר״, אוֹ: ״לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּירִי״, ״לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר״, ״לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי״, ״לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלִיךְ״, אוֹ ״שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתִיךְ״, אוֹ: ״לְאַחַר שֶׁיַּחְלוֹץ לִיךְ יְבָמִיךְ״, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת. מֵהַהִיא — אִין, מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ. הַמּוֹתָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר הֶקְדֵּשׁ. אֵימַת קָדוֹשׁ? רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: מוֹתָר לְאַחַר מִיתָה קָדוֹשׁ. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: מוֹתָר מֵחַיִּים קָדוֹשׁ. הָוֵי בַּהּ רַב פָּפָּא: בְּמַאי? אִילֵימָא בְּמַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת וּמַעֲלֶה לָהּ מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ — מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר לְאַחַר מִיתָה קָדוֹשׁ? וְאֶלָּא כְּשֶׁאֵין מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת וְלֹא מַעֲלֶה לָהּ מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ — מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר מֵחַיִּים קָדוֹשׁ? לְעוֹלָם בְּמַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת וְאֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ. רַב וּשְׁמוּאֵל סָבְרִי: תִּקְּנוּ

38 כתובות פתח ↗

מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ: טוֹחֶנֶת, וְאוֹפָה, וּמְכַבֶּסֶת, מְבַשֶּׁלֶת, וּמְנִיקָה אֶת בְּנָהּ, מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה, וְעוֹשָׂה בַּצֶּמֶר. הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת — לֹא טוֹחֶנֶת וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת. שְׁתַּיִם — אֵין מְבַשֶּׁלֶת, וְאֵין מְנִיקָה אֶת בְּנָהּ. שָׁלֹשׁ — אֵין מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה, וְאֵין עוֹשָׂה בַּצֶּמֶר. אַרְבַּע — יוֹשֶׁבֶת בְּקָתֶדְרָא.

1 איבעיא להו. אם הדין כך בהפרה כמו בשאלה ושלא יוכל להפר בשבת אלא מה שהוא דוקא לצורך השבת:

2 למ"ד כל היום וכו'. דכיון שהזמן עובר הקילו להפר שלא לצורך מה שאין כן בשאלה דאפשר בחול:

3 למ"ד מעת לעת. כיון דאפשר בחול לא שרי אלא לצורך השבת ולענין הלכה לדידן דקי"ל דהפרת נדרים כל היום ותו לא מפירין נדרים בשבת אפילו שלא לצורך השבת וכבר איפסיקא הלכתא שלהי שבת דף קנז.:

4 והיכא דנדרה שלא בפני בעלה ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה הפרתו הפרה. וכן אם נדרה בנזיר והיא לא ידעה שהפר לה בעלה ושותה יין ומטמא' למתים:

5 רבי יהודה אומר תספוג מכת מרדו'. מדרבנן והלכתא כותיה. ונשאלין לנדרים שהם לצורך השבת:

6 דף עז: תניא לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי וכו'. פי' לא יאמר אדם וכו'. דכיון דאפשר לשנויי משנינן:

7 שיבטל בלבו. שיגמור בלבו כמה שאומר כדי שיהיה הנדר בטל כי אחר שאמר לה טלי אכלי ועם זה מבטל בלבו שאומר בלבו שיהיה הנדר בטל עדיף טפי מהיכא שהוציא מפיו לשון גרוע דהיינו אי אפשי שתדורי אין כאן נדר דלעיל וכן לב"ה דהלכתא כוותייהו אפילו בחול סגי בהכי ואין צריך להוציא בשפתיו והא דאמרינן לעיל מופר ליכי כדרך שאומר לה בחול לאו למימרא דבחול צריך למימר הכי אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר ולענין עבדים מסקינן בנזירות דנדרים ושבועות לאסור על עצמו אכילה ושתיה ושאר דברים שיש בהם עינוי נפש אינן חלין עליו בעודו תחת אדוניו לפי שהוא משועבד לו למלאכה וזה היה ממעט למלאכתו ומרע למריה וקרא כתיב לענין שבועות ונדרים להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות כלומר שיש עליו רשות להרע לעצמו יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו הילכך הוא עצמו אוכל ושותה ועושה מלאכה כבתחלה דהרי אין הרב יכול להפר ולא לכוף שאע"פ שמפר נדרי אשתו אינו מפר נדרי עבדו ואם יצא לחירות משלים את נדרו של ענוי נפש שלא היה מקיים תחת רבו וכדתנן שאם נדר בנזירות שחל עליו מן התורה דכתיב ואמרת אליהם לרבות את העבדים והפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו:

8 אמר המחבר אחר שאין שבועה חלה בעת שאדם משועבד לאחר למלאכה אין סברא לחלק בין שעבוד עבד לשעבוד שכיר דאם מפני שהשכיר יכול לשלם לו בזמן שלא יהיה שכירו בלא רשות המשכיר אינו רשאי דשמא עתה צריכה לו זאת המלאכה ואינו רוצה בתשלומין ועוד שאם אתה אומר כן גם העבד לאחר שיצא מאדוניו כי היכי דמשלים את נדרו היה יכול להשלים מה שהרע לו במלאכתו אלא נראה ודאי שאינו רשאי לעשות כן וגם בעבד חל עליו נדר דאורייתא הילכך נראה הדין שאם היא מלאכה שבשביל התענית יתמעט ממנה לא חלה עליו בכל משך זמן השכירות ולפיכך מלמדים שממעטין ממלאכת שמים כדאמר ריש לקיש בתענית דף יא: אין תלמידי חכמים רשאין לישב בתענית מפני שממעטין במלאכת שמים אם הם שכירים ללמוד אחרים לא חלה בזמן השכירות כדאמרינן הכא יצא להרע לאחרים כ"נ לע"ד עכ"ל המחבר:

9 שם אמר רבי יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר וכו'. פי' לשון בעל הוא הפרה כדכתיב בקרא אם הפר יפר ולשון חכם הוא היתר מותר לך או מחול לך כדכתיב לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו ובירושלמי משמע דחכם נמי מצי אמר אין כאן נדר אין כאן שבועה דגרסינן התם פירקין הל"ח הבעל אומר מותר לך והזקן אומר אין כאן נדר אין כאן שבועה:

10 זה הדבר. מיעוטא הוא דמשמע דוקא הדבר כמו שמפורש בפרשה וכתבו המפרשים ז"ל שהאשה שנדרה ואיתפיס בעל ואמר ואני תו לא מצי מפר דכיון דדעתיה דניחא ליה בנדרא כמאן דקיימיה לגמרי דמי והיכא דחברתה היא דאתפיסה דאמרה ואני ואתא אב או בעל והפר לה היא שריא וחברתה אסירא משום דאב מיגז גייז וה"ה בעל א"כ מכאן ולהבא הוא מבוטל אבל מה שהיה קודם ההפרה נשאר קיים אבל אם חכם התיר לנדרה גם חברתה מותרת דחכם מעקר עקר ליה לנדרה מעיקרו והרי הוא מבוטל גם למתפיס דאם אין נדר אין התפסה:

11 אמר המחבר. והא דאמרינן שאין בעל מתיר פירושו ברור שאינו מפר בלשון חכם מדין הפרה אבל אם הוא מתיר נדרו לאשתו בדין חכם בהא לא איירי כלל וכבר אמרו במשנת נגעים סוף פ"ב כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים ופסק הרמב"ן ז"ל הלכה כר' יהודה וסוגיין דפ"ק דף ח: דמשמע דרבינא הוה שרי נדרא לדביתהו אי לאו משום כבודו דרב אשי מצית לאוקמה שהיה מצטרף עם הדיוטות אבל לא לבדו וההיא דנגעים מיירי ביחיד:

12 אמרו בתוספתא הנודר מן העיר ונשאל לחכם שבעיר אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו. הנודר מישראל ונשאל לחכם שבישראל אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו ע"כ וכתב רבינו שמשון ז"ל דהא דקי"ל שאין הבעל מפר נדרי אשתו דאשתו כגופו מכל מקום מצטרף הוא הבעל לשלשה מידי דהוי אבכור דאין חכם מתיר בכור שלו והוא מצטרף לג' כדאיתא בבכורות דף לא. והא דאיכא בתוספתא הכי נמי איתא בירושלמי נדרים פ"ה הל"ד וכן כתבו עלה דנגעים מי שנדר הנאה מנכסי חברו ובא לישאל הרי זה יכול לישאל לפני אותו שנדר הימנו הנאה הן שהוא יחיד מומחה הן להצטרף עם שנים עכ"ל המחבר ז"ל:

13 דף עח. גמ' נאמר כאן וכו'. בפרשת נדרים מה בשחוטי חוץ אהרן ובניו וכו'. דהא כתיב בריש ההיא פרשתא דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל שכלן שוין בה אף בפרשת נדרים כלן כשרין להתיר את הנדר. ומה כאן ראשי המטות בנדרים דראשי המטות כתיב בהו להכשיר ג' הדיוטות. הדיוטות דגמירי פתחי נדרים או דמסברי להו וסברי דכל שאין יודעין כן אינם בני התרה וכיושבי קרנות נינהו וכן אמרו בירושלמי פרקין הל"ח שלשה שיודעין לפתוח נדרים מתירין כזקן ובמס' בכורות דף לז. גרסינן ר' יהודה אומר אחד מהן חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא ופרכינן מכלל דאידך כל דהו ופרקינן דמסברי להו וסברי תדע דהא הדיוטות נפקא לן מדכתיב אהרן ובניו וכל ישראל וכלהו גמירי ממשה הלכות נדרים:

14 והא ראשי המטות כתיב. ומשמע אבל הדיוטות לא:

15 ביחיד מומחה. בזה פליגי אשלי רברבי הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהלכות שבועות דכל שהוא רב מובהק מתיר יחידי. וכן העיד הרא"ה ז"ל שדעת רבו הרמב"ן ז"ל כן והיה דוחה הראיות שהביא הרשב"א ז"ל לומר דבעינן מומחה סמוך והריטב"א ז"ל רצה להכריע ביניהם וגם הרנב"ר ז"ל דבר בענין זה כמסופק וכתב נ"ל דאי לא בעינן סמוך כל היכא דגמיר וסביר לפום דרא סגי:

16 לומר שיש שאלה להקדש. דמכיון דמג"ש ילפינן מנדרים הוו להו שחוטי חוץ כאילו כתיב בהו נמי ראשי המטות ופי' יש שאלה שאם הקדיש בהמה ושחטה בחוץ ואח"כ נשאל עליה פטור דכיון שיש שאלה בהקדש כאילו לא הקדישה מעולם דמי דחכם עוקר הנדר מעיקרו:

17 סליק פירקא דף עט. ואלו נדרים שהוא מפר וכו'. פירוש הבעל או האב דאיירי בהון באידך פרקין:

18 עינוי נפש. דכתיב גבי בעל לענות נפש וילפינן אב מבעל בהיקשא דבין איש לאשתו בין אב לבתו התם בספרי:

19 אם ארחץ ואם לא ארחץ. בגמ' מפרש היכי קאמרה:

20 אתקשט. קשוט הפנים כגון כחול ופקוס דבההוא א דסבירא להו לרבנן ב דמפרש משום נדרי עינוי נפש אבל קשוט של מטה אפילו רבנן מודו לר' יוסי דאינו עינוי נפש אלא דברים שבינו לבינה:

21 יביא לה ממדינה אחרת ואין ג לו נדרה עינוי נפש שהרי תוכל ליהנות מפירות מדינה אחרת וכן בחנוני מהאי טעמא גופא ומיהו משום דברים שבינו לבינה מפר שהרי מטריחו להביא לה ממדינה אחרת ומחנוני אחר:

22 פרנסתו אלא הימנו. שהוא היה מקיפו עד שירויח וישלם לו יפר דנדרי עינוי נפש הוא:

23 דברי ר' יוסי. בגמרא דף פב. דייק אמאי תני דברי ר' יוסי דפשיטא דר' יוסי קתני לה:

24 שם ע"ב גמ' נדרי עינוי נפש הוא דמפר. פירשתי:

25 מלמד שהבעל. הא פירשתי לעיל דה"ה האב:

26 דברים שבינו לבינה. כגון קשוט שער שלמטה והם דברים שהבעל מצטער מחמתם:

27 הלין וכו'. הני והני הבעל מפר והויא הפרתו הפרה לעולם ואפי' לאחר שיגרשנה לא חיילי:

28 אלא נדרי עינוי נפש וכו'. אם אסרה על עצמה בגדי צבעונין או מידי דאכילה והפר לה בעלה הרי זו מותרת באותן דברים אפי' תתגרש ותנשא לאחרים:

29 אבל אין בהם עינוי נפש. אלא שהם דברים שבינו לבינה:

30 לעצמו מפר. אם אסרה מעשי ידיה ליהודים והרי בעלה בכלל והוי דברים שבינו לבינה והפר לה הבעל ה"ז מופר לעולם גבי עצמו ואפילו גרשה ותחזור אליו אבל לאחרים אסורה ואפילו בעודה תחתיו והכי נמי משמע קרא בין איש לאשתו לעצמו דוקא ותשלום ברייתא זו בספרי ומפרש התם דכן הדין באב ובירושלמי ריש פרק זה נמי מפורש כן עד כדון בבעל באב מנין מה הבעל איני מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב כן:

31 שם היכי קאמרה אי לימא דאמרה קונם פירות עולם עלי וכו'. פי' דממתניתין דאם ארחץ משמע דתנאה בעלמא הוא לקונם פירות ומדמשוי רחיצה תנאה משמע דרחיצה לית בה עינוי נפש והוא תנאה לפירות שהם עינוי נפש א"כ למה לה הפרה לא לירחוץ וכל זמן שלא תרחוץ מותרת היא בפירות שבעולם ואין כאן עינוי נפש והקשו ז"ל משמע מהכא דלא חיישינן שמא תרחץ ולעיל פרק ואלו מותרין דף יד: אמר רב יהודה קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום חיישינן שמא יישן למחר דלא מזדהר בתנאיה והכא נמי אית לן למיחש דילמא רחצה ותתסרה מהשתא בפירות ולאו קושיא היא דאי אמרה בהדיא קונם פירות עולם עלי מהיום אם ארחץ הכי נמי דאיכא למיחש שמא תרחץ ונמצא שאכלה פירות באיסור ולפיכך יפר לה אבל השתא שלא אמרה מהיום אלא שתלתה נדרה באם. אין במשמע שתחול נדרה אלא לאחר שתעבור על תנאה ולפיכך אין חוששין לה:

32 אמר רבא וכו'. לעולם רחיצה לרבנן עינוי הוא ובין תנאה ובין עיקר איסורא הכל הוא ברחיצה וה"ק הנאת רחיצה עלי לעולם קונם אם ארחץ היום ורבנן סברי דהוא עינוי בין קשוט בין רחיצה ולפיכך יפר ור"י סבר דלא הוו אפילו דברים שבינו לבינה רחיצה דחד יומא ואם לא ארחץ דקתני ה"ק ושבועה שלא ארחץ וכן הדין בקשוט ונקטה בנדר ושבועה לאשמעי' דדין הבעל שוה בנדרים ובשבועות ועוד נוכל לומר דנקט תנא להני תרי גווני לאשמעינן רבותא לתרוייהו לרבנן ולר' יוסי התנאי הוא רבותא לרבנן דאע"פ שלא חל הנדר לגמרי מפר והשבועה שאין בה שום תנאי הוא רבותא לר' יוסי דאע"ג דחיילא מהשתא לא מצי מפר משום דסבירא ליה לר"י דרחיצה וקשוט לאו עינוי הוא כלל ופסקו המפרשי' ז"ל דהלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דאמוראי אמרי כוותייהו ואע"ג דאמר רב הונא כוליה פרקין ר"י היא כולהו לאו סתמי נינהו אלא ר"י אומר הוא מכאן ואילך וכדאמרינן בגמרא דרב הונא דייק מדהדר ותני דברי ר"י. הלכך לא מיבעיא שלא ארחץ לעולם ושלא אתקשט לעולם דהוי עינוי נפש ומפר בין לעצמו בין לאחרים אלא אפילו לא אסרה אלא יום א' יפר דניוול דיומא הוי ניוול אבל הרמב"ם ז"ל כ' ד דאינו מפר כר"י. מהא דרב הונא:

33 דף פא ע"ב תניא דברים שיש בהן עינוי נפש מפר וכו'. פי' בין בינה לבין אחרים שהנדר מופר אפילו לאחר שתתגרש אפילו לאחר שתנשא לאחר:

34 קונם פירות וכו'. היינו עינוי נפש:

35 שלא אתן תבן. בכל הני ליכא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה הלכך אין יכול להפר. ומיירי כשהכניסה לו שפחות דאם לא כן כופה ליתן תבן לפני בהמתו כדאיתא בפ' אע"פ דף סא: ע"ש שאינה יכולה לאסור עליו שם דף נח: דבר שהיא משועבדת בו:

36 שלא אכחול וכו'. היינו קשוט דמתני' ומדאמרינן יפר משום דברים שבינו לבינה פשיט בברייתא בגמ' דרבי יוסי היא דאילו לרבנן עינוי נפש הוו כדאיתא לעיל:

37 ושלא אשמש מטתי יפר. ואם תאמר והא משעבדא ליה לתשמיש ואמאי צריך להפר הא פרישנא הכא בגמרא דלא אמרה הנאת תשמישי עליך דודאי לאו כל כמינה אלא דאמרה הנאת תשמישך עלי וכדרב כהנא דאמר יפר שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו שיכול אדם לאסור פירות עצמו על עצמו:

38 שלא אציע מטתך וכו'. אינו צריך להפר משום דמשעבדא ליה כדתנן פרק אע"פ דף נט: אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה ואע"ג שהכניסה לו ד' שפחות שיושבת בקתדרא חייבת בהכי משום קרוב הדעת:

39 ר"ג אומר יפר. אע"ג דלא חייל נדרא צריכה הפרה שלא תקל בנדרים ותעבור בלאו דלא יחל דברו א"נ סבירא ליה למדרש דברו דמשמע אפילו מידי דלא מיקרי נדרא אלא דבור בעלמא אמר קרא דלא יחל דנהי דלא לקי עליה אפילו הכי כיון דאפשר בהפדה בלא הפרה לא יחל והשתא אתי שפיר דבר אחר דקאמר דההוא דברו גופיה דדריש ר"ג להכי למידי אחרינא מדריש לומר דחכם אינו מתיר נדרי עצמו ומדברו הוא דמשמע לן הכי זה פי' הרנב"ר ז"ל לישב ד"א דאילו לפי פי' ראשון דלא דרשינן מידי מלא יחל והיכי שייך למימר שהוא דרש הכתוב:

12 תלמוד ירושלמי נדרים פתח ↗

משנה: הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם הַמּוּדָּר אָסוּר. הֲרֵי אַתְּ עָלַי חֵרֶם הַנּוֹדֵר אָסוּר. הֲרֵינִי עָלֶיךָ וְאַתְּ עָלַי שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. וּשְׁנֵיהֶן מוּתָּרִין בְּדָבָר שֶׁלְּעוֹלֵי בָבֵל וַאֲסוּרִין בְּדָבָר שֶׁלְּאוֹתָהּ הָעִיר. הלכה: הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם כול׳. קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָךְ לְנִשְׁאַל לוֹ עָלֶיךָ. נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹן וְאֵינוֹ נִשְׁאַל עַל הַשֵּׁינִי. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. נִשְׁאַל בֵּין עַל הָרִאשׁוֹן בֵּין עַל הַשֵּׁינִי. שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵף בֵּירִבִּי בּוּן אָמַר. כְּמָאן דְּאָמַר. לְאַחַר הָאִיסָּר. בְּרַם כְּמָאן דְּאָמַר. לְאַחַר הַנֵּדֶר. נֶדֶר שֶׁבָּטַל מִקְצָתוֹ בָטַל כּוּלּוֹ. הַנּוֹדֵר מִבְּנֵי הָעִיר וּבָא אַחֵר וְיָשַׁב שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם מוּתָּר בּוֹ. מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר וּבָא אַחֵר וְיָשַׁב שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם אָסוּר בּוֹ. קוֹנָם הֲנָיָיתִי עַל בְּנֵי עִירִי. אֵינוֹ נִשְׁאַל לְזָקֵן שֶׁיֵּשׁ שָׁם. הֲנָיַית בְּנֵי עִירִי עָלַי. נִשְׁאַל לְזָקֵן שֶׁיֵּשׁ שָׁם. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי אֲפִילוּ עַל קַדְמִיָיתָא נִשְׁאַל. שֶׁאֵינוֹ כְמֵיפֵר נִדְרֵי עַצְמוֹ. נֵדֶר שֶׁלָּרַבִּים אֵין לוֹ הֵיתֵר. הַנּוֹדֵר בָּרַבִּים. אֵין לוֹ הֵיתֵר. הַמּוּדָּר הֲנָיָיה מֵחֲבֵירוֹ בְפָנָיו לֹא יִשְׁאַל לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. שֶׁלֹּא בְּפָנָיו נִשְׁאֲלִין לוֹ בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְפָנָיו. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. וְאַתְיָין אִילֵּין פְּלוּגְוָותָא כְּאִילֵּין פְּלוּגְוָותָא. דְּתַנֵּי. יוֹם הַכִּיפּוּרִים צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת מַעֲשָׂיו. דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה בֶּן בְּתֵירָה. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר. אֵינוֹ צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַחֵטְא. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַנֵּדֶר. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אֵינוֹ צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַנֵּדֶר. חַד בַּר נַשׁ נָדַר דְּלָא מִרְוְוחָא. אָתָא לְגַבֵּי רִבִּי יוּדָן בַּר שָׁלוֹם. אָמַר לֵיהּ. מִמַּאי אִישְׁתַּבָּעַת. אֲמַר לֵיהּ. דְּלָא מִרְוְוחָא. אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹדָן. וְכֵן בַּר נַשׁ עֲבִיד. אֲמַר לֵיהּ בְּקֻבְּיוֹסְטָא. אָמַר. בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בַּתּוֹרָה וּבַחֲכָמִים שֶׁאָמְרוּ. צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַנֵּדֶר.

13 נדרים פתח ↗

נֶאֱמַר כָּאן ״זֶה הַדָּבָר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״זֶה הַדָּבָר״ בִּשְׁחוּטֵי חוּץ. מָה בִּשְׁחוּטֵי חוּץ — אַהֲרֹן וּבָנָיו וְכׇל יִשְׂרָאֵל, אַף פָּרָשַׁת נְדָרִים — אַהֲרֹן וּבָנָיו וְכׇל יִשְׂרָאֵל. וּמָה כָּאן רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת — אַף לְהַלָּן רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת.

« נימוקי יוסף על נדרים כ״ג ×¢×´×‘ נימוקי יוסף על נדרים כ״ה ×¢×´× »