נימוקי יוסף על נדרים ח׳

« נימוקי יוסף על נדרים ז׳ ע״ב נימוקי יוסף על נדרים ט׳ ע״א »

1 רי"ף פתח ↗

דף כה ע"ב מתני' נדרי שגגות אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה שאני אוכל שאני

2 נדרים פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: אַרְבָּעָה נְדָרִים הַלָּלוּ צְרִיכִין שְׁאֵלָה לְחָכָם. כִּי אַמְרִיתָא קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר: תַּנָּא תָּנֵי ״אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ צְרִיכִין שְׁאֵלָה לְחָכָם?!

4 קידושין פתח ↗

עַד הֵיכָן גִּלְגּוּל שְׁבוּעָה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: דְּאָמַר לֵיהּ: ״הִישָּׁבַע לִי שֶׁאֵין עַבְדִּי אַתָּה״.

5 פסחים פתח ↗

לָאו מִשּׁוּם דְּחֶזְקָתוֹ בָּדוּק, דְּקָסָבַר: הַכֹּל חֲבֵרִים הֵם אֵצֶל בְּדִיקַת חָמֵץ. דְּתַנְיָא: חָבֵר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ מְגוּרָה מְלֵיאָה פֵּירוֹת, אֲפִילּוּ הֵן בְּנֵי יוֹמָן — הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת מְתוּקָּנִים. וּמִמַּאי? דִּילְמָא שָׁאנֵי הָכָא, מִשּׁוּם דְּקָאָמְרִי הָנֵי. אַטּוּ אֲמִירָה דְּהָנֵי מִידֵּי מְשָׁשָׁא אִית בֵּיהּ? אֶלָּא מַאי — דְּחָזְקָתוֹ בָּדוּק? הַאי ״הַכֹּל נֶאֱמָנִים״, ״כָּל הַבָּתִּים בְּחֶזְקַת בְּדוּקִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא מַאי — מִשּׁוּם אֲמִירָה דְּהָנֵי, הָא לָא אָמְרִי הָנֵי — לָא? תִּפְשׁוֹט מִינֵּיהּ דְּאֵין חֶזְקָתוֹ בָּדוּק. לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ חֶזְקָתוֹ בָּדוּק, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — דְּמוּחְזָק לַן דְּלָא בְּדַק, וְקָאָמְרִי הָנֵי: בַּדְקִינֵּיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: לָא לְהֵימְנִינְהוּ רַבָּנַן, קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דִּבְדִיקַת חָמֵץ מִדְּרַבָּנַן הוּא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא בְּבִיטּוּל בְּעָלְמָא סַגִּי לֵיהּ — הֵימְנוּהוּ רַבָּנַן בִּדְרַבָּנַן. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ בְּחֶזְקַת בָּדוּק, וּמְצָאוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק, מַהוּ? מִי הָוֵי כְּמִקָּח טָעוּת, אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר אַבָּיֵי: לָא מִיבַּעְיָא בְּאַתְרָא דְּלָא יָהֲבִי אַגְרָא וּבְדַקוּ — דְּנִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ לְקַיּוֹמֵי מִצְוָה בְּגוּפֵיהּ. אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּאַתְרָא דְּיָהֲבִי אַגְרָא וּבְדַקוּ — דְּנִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ לְקַיּוֹמֵי מִצְוָה בְּמָמוֹנֵיהּ. תְּנַן הָתָם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אוֹכְלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהָא חָמֵץ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה אָסוּר, מְנָלַן? אָמַר אַבָּיֵי: תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי, כְּתִיב: ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״, וּכְתִיב: ״אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם״. הָא כֵּיצַד? לְרַבּוֹת אַרְבָּעָה עָשָׂר לְבִיעוּר. וְאֵימָא לְרַבּוֹת לֵילֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר לְבִיעוּר, דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״יָמִים״ כְּתִיב, יָמִים — אִין, לֵילוֹת — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן אֲפִילּוּ לֵילוֹת! הָהוּא לָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ,

10 שבועות פתח ↗

תְּנַן: ״לֹא לָךְ וְלֹא לָךְ וְלֹא לָךְ״! תְּנִי: ״לֹא לָךְ״.

10 קידושין פתח ↗

מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּתְמָרָה זוֹ״, ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בָּזוֹ״ אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְקוּדֶּשֶׁת, וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. ״בָּזוֹ וּבָזוֹ וּבָזוֹ״ אִם יֵשׁ שָׁוֶה פְּרוּטָה בְּכוּלָּן – מְקוּדֶּשֶׁת, וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. הָיְתָה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, עַד שֶׁיְּהֵא בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה.

11 רי"ף פתח ↗

ראה אותן אוכלין תאנים וענבים: תנן התם פותחין בשבתו' וימים טובים בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין עד שבא ר"ע ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כולו אמר רבה דכ"ע כל היכא דאמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא כולם אסורין ואביו מותר לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר דב"ש כרבנן וב"ה כר"ע דף כו ע"א רבא אמר דכ"ע היכא דאמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר שכולן מותרין לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא דב"ש כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון וב"ה כר"י דאמר בגמר דבריו אדם נתפס:

14 רי"ף פתח ↗

ת"ר קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב א"ל והלא הכופרי יפה ללב הותר בכופרי ולא בכופרי בלבד הותר אלא בכל הבצלים מעשה היה והתירו ר"מ בכל הבצלים ומסיק באומר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל הבצלים אסורין וכופרי מותר ור"מ אליבא דר"ע.

17 גיטין פתח ↗

וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּהָלַךְ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ – הוּא דְּבָעֵינַן אוּמְדָּנָא, אִידַּךְ – אוּמְדָּנָא נָמֵי לָא בָּעֵינַן. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ, שְׁכִיב מְרַע שֶׁנִּיתַּק מֵחוֹלִי לְחוֹלִי – מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה? אִין, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: שְׁכִיב מְרַע שֶׁנִּיתַּק מֵחוֹלִי לְחוֹלִי – מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. רַבָּה וְרָבָא לָא סְבִירָא לְהוּ הָא דְּרַב הוּנָא, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ יֵשׁ גֵּט לְאַחַר מִיתָה. וּמִי אִיכָּא מִידֵּי, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא לָא הָוֵי גִּיטָּא, וּמִשּׁוּם גְּזֵירָה שָׁרֵינַן אֵשֶׁת אִישׁ לְעָלְמָא?! אִין, כֹּל דִּמְקַדֵּשׁ אַדַּעְתָּא דְּרַבָּנַן מְקַדֵּשׁ, וְאַפְקְעִינְהוּ רַבָּנַן לְקִדּוּשִׁין מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: תִּינַח דְּקַדֵּישׁ בְּכַסְפָּא, קַדֵּישׁ בְּבִיאָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֲמַר לֵיהּ: שַׁוְּיוּהּ רַבָּנַן לִבְעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. תָּנוּ רַבָּנַן: ״זֶה גִּיטִּיךְ מֵהַיּוֹם, אִם מַתִּי מֵחוֹלִי זֶה״, וְנָפַל הַבַּיִת עָלָיו אוֹ הִכִּישׁוֹ נָחָשׁ – אֵינוֹ גֵּט. ״אִם לֹא אֶעֱמוֹד מֵחוֹלִי זֶה״, וְנָפַל עָלָיו בַּיִת אוֹ הִכִּישׁוֹ נָחָשׁ – הֲרֵי זֶה גֵּט. מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? שְׁלַחוּ מִתָּם: אֲכָלוֹ אֲרִי – אֵין לָנוּ. הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין אַרְעָא לְחַבְרֵיהּ, קַבֵּיל עֲלֵיהּ כֹּל אוּנְסָא דְּמִתְיְלִיד. לְסוֹף אַפִּיקוּ בַּהּ נַהֲרָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שְׁפִי לֵיהּ, דְּהָא קַבֵּילְתְּ עֲלָךְ כׇּל אוּנְסָא דְּמִתְיְלִיד. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר תַּחְלִיפָא לְרָבִינָא: אוּנְסָא דְּלָא שְׁכִיחַ הוּא! אִיגַּלְגַּל מִילְּתָא, וּמְטָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לְהוּ: אוּנְסָא דְּלָא שְׁכִיחַ הוּא. אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: ״אִם לֹא אֶעֱמוֹד מֵחוֹלִי זֶה״, וְנָפַל עָלָיו בַּיִת אוֹ הִכִּישׁוֹ נָחָשׁ – הֲרֵי זֶה גֵּט! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְאֵימָא מֵרֵישָׁא – אֵינוֹ גֵּט! אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: וּמִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא רֵישָׁא אַסֵּיפָא – לָא מוֹתְבִינַן תְּיוּבְתָּא מִינַּהּ? אֲמַר לֵיהּ: אִין, כֵּיוָן דְּקַשְׁיָא רֵישָׁא אַסֵּיפָא – לָא אִיתְּמַר בֵּי מִדְרְשָׁא, וּמְשַׁבַּשְׁתָּא הִיא; זִיל בָּתַר סְבָרָא. רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ זְבֻן שׁוּמְשְׁמֵי אַגִּידָּא דִּנְהַר מַלְכָּא. אֲגוּר מַלָּחֵי לְעַבּוֹרִינְהוּ, קַבִּילוּ עֲלַיְיהוּ כֹּל אוּנְסָא דְּמִתְיְלִיד. לְסוֹף אִיסְתְּכַר נְהַר מַלְכָּא, אֲמַרוּ לְהוּ: אֱגוּרוּ חַמָּרֵי אַפְקְעִינְהוּ נִיהֲלַן, דְּהָא קַבֵּילְתּוּ עֲלַיְיכוּ כֹּל אוּנְסָא דְּמִיתְיְלִיד! אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לְהוּ: קָאקֵי חִיוָּרֵי מְשַׁלְּחִי גְּלִימֵי דְאִינָשֵׁי, אוּנְסָא דְּלָא שְׁכִיחַ הוּא. מַתְנִי׳ לֹא תִּתְיַיחֵד עִמּוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים, אֲפִילּוּ עַל פִּי עֶבֶד אֲפִילּוּ עַל פִּי שִׁפְחָה; חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהּ בְּשִׁפְחָתָהּ. מָה הִיא בְּאוֹתָן הַיָּמִים? רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

18 בבא מציעא פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי אוֹמֵר אַסְמַכְתָּא קָנְיָא. וּמִנְיוֹמֵי אָמַר: אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא.

19 בבא מציעא פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן: הַשְׁתָּא דַּאֲמוּר רַבָּנַן אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא, הָדְרָא אַרְעָא וְהָדְרִי פֵּירֵי. לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַב נַחְמָן מְחִילָה בְּטָעוּת לָא הָוְיָא מְחִילָה?

1 דף כה ע"ב מתני' נדרי שגגות וכו'. פי' נדרי שגגות תרי גווני קתני חדא דבשעת נדרו היה שוגג כגון קונם אם אכלתי אם שתיתי. וחד שהיה שוגג בשעה שהנדר ראוי לחול ואע"פ שבשעה שיצא מפיו לא היה שוגג וכדקתני שאני אוכל ושאני שותה כלומר דאמר קונם ככר זה עלי אם אני אוכל ואם אני שותה היום ושכח ואכל ושתה דכיון דנדרא באכילה קמייתא חייל וההיא שעתא הוה ליה שוגג כלומר שלא נזכר שיהא תלוי באותה אכילה שום נדר לא חייל נדרא כלל:

2 אלו ואלו מותרין. משום דנדר שהותר מקצתו הותר כולו כדאיתא בגמ' ומותרין אפילו בלא שאלה קאמר כדאמרינן בריש פרקין דף כא: דכולהו ד' נדרים אין צריכין שאלה לחכם וטעמא דמילתא משום דכיון דאילו היה יודע שאביו או אחיו היו עמהן היה מוציאן מן הכלל ה"ז מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוין ובטל מעצמו ומש"ה בקונם אשתי נהנית לי א שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע"פ שהיה דעתו בשביל כך מ"מ כיון דלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר ומיהו אע"פ שלא אמר אם גנבה מותר. הרנב"ר ז"ל:

3 שם גמ' תניא כשם שנדרי שגגות מותרין וכו'. פי' כשם בשבועות ילפינן מקרא דהאדם בשבועה פרט לאנוס היתר להנך תלמידי רב. וא"כ מאי אמר הכא כשם פשיטא וכתב הריטב"א ז"ל דנקטינן לה לאשמעינן דהוא שרי אפילו לכתחלה ואפילו מדרבנן וכעובדא דתלמידי דרב דאמר ליה רב את לבך אנסך ולא מיחה בו שלא לעשות כן פעם אחרת ואע"ג דהכא קרי ליה שגגות והתם אונס שגגת הלב אונס מיקרי:

4 היכי דאמי. לאו למימרא דלא משכחינן להו דומיא דמתני' אלא לרבותא נקט ליה וכאילו אמר עד היכן שבועות שגגות אלא בכה"ג דאין הכי נמי דמשכחינן להו דומיא דמתני' אלא לרבותא נקט ליה וכאילו אמר עד היכן שבועות שגגות וכדאמרינן בעלמא קדושין דף כח. עד היכן גלגול שבועה והוי רבותא דאף על גב דרב כהנא ורב אסי כל חד וחד הוה א"ל לחבריה דטעי ולאו הכין אמר רב סד"א דכיון דלא חש ליה ואישתבע לאו שגגה היא ואסור קמ"ל:

5 שם פיסקא ראה אותן אוכלים תאנים וכו'. תנן התם פותחין בימים טובים וכו'. פי' הכי התם אע"ג דבמכילתין היא אורחא דתלמודא למימר תנן וגדולה מזו בפ' קמא דפסחים דף ד: דאמרינן התם על מה דאיתא בפירקא גופיה:

6 פותחין וכו'. בנשבע שלא יאכל בשר חדש או שנה מתירין לו מטעם שאומר לו שיש בזה בטול עונג שבת:

7 נדר שהותר וכו'. לשבתות וימים טובים:

8 הותר לגמרי. דסבר לה כב"ה דמתני' ומיהו אינו שוה לגמרי דאילו במשנתנו כיון שלא היה יודע שהיו אביו ואמו ביניהם הויא לה נדרי שגגות לגמרי לגבי אביו ואמו וכאילו לא נשבע עליהם כלל משא"כ בזו דיודע היה שיש שבתות וימים טובים בינתים ב לא היה סבור שאין בזה איסור ובטול עונג וכיון שכן התרה בעי כשאר נדרים והיינו דקתני פותחין בשבתות וימים טובים ואשמעינן תלמודא דאפילו בנדר שהותר מקצתו על ידי התרת חכם אמרינן נמי הותר כולו מאיליו דהא סוף סוף חכם עוקר אותו מקצת מעיקרו ודעת הרמב"ן ז"ל דדוקא בשהותר ע"י פתחי שגגות כעין הא דרבי עקיבא אבל נדר שלא הותר אלא מטעם חרטה במה שנתחרט ואזיל לבי אסיא והותר הותר אבל במה שלא נתחרט ולא בקש מרפא ליזיל בנפשיה וישאר באיסורו ואע"פ שהתוס' מתירין דאמרי נדר שהותר מקצתו על ידי חכם הותר כולו משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו אנן להחמיר אזלינן והרבה מן המפרשים ז"ל האחרונים כן סוברים כמו הרמב"ן ז"ל:

9 הכל מודים. בית שמאי ובית הלל דפליגי במתני' אם האחרים מותרין כשהותר אביו אם לאו מודים הם שאם כשבא לישאל לפני חכם אמר ליה אילו הייתי יודע בשעה שנדרתי שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מן אבא דכולי עלמא כולן אסורין לפי שגם עכשיו אינו חוזר כלל לגבי אחרים מן הענין ולא מן הלשון שבלשון ג בלבם היה אוסר להם כבתחלה אלא שהיה מוציא אביו מן הכלל א"כ אין זה נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא נכנס מעולם במשמעות הנדר אלא בשוגג הילכך לא הותרו הם בהיתר אביו:

10 הייתי אומר פלוני ופלוני. שהייתי מקפיד שיהא מובן אבי בלשון האיסור כלל לומר כולכם הרי עכשיו דאיכא שנוי בלשון ונמצא שטעה בענין לגבי אביו וטעה נמי בלשון לגבי אחרים בזה הוא דפליגי ב"ש וב"ה ב"ש כרבנן דלית להו נדר שהותר מקצתו הותר כולו וב"ה כר"ע דאית ליה נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכיון שהותר לגבי אביו הותר לגבייהו דאחרים דכי היכי דטעה לגבי דידיה טעה נמי בלשון דידהו אלא שלא טעה בענין האיסור לדידהו וזהו שלא הותר אלא מקצתו דאביו. וכבר פסקנו לעיל דדוקא כה"ג שאינו מעמיד דבריו הראשונים דמו לנדרי טעות ואמרינן הותר מקצתו הותר כולו שהרי אומר לא הייתי נודר אותו נדר כלל שלא היה כולל בלשונו אביו ואחיו ולא שבתות וימים טובים והיה משנה הלשון אבל אסר על עצמו בשר ויין ונשאל לחכם על אחד מהם ונתחרט ממנו לא הדר מגופיה דנדר ומה שנשחל עליו והתירוהו מותר והשאר לא הותר אלא עומד באיסורו כבתחלה כיון שמעמיד דבריו כן. וכתב הרנב"ר בשם הרמב"ן ז"ל שאע"פ שלא היה מעמיד לא אמרינן הותר כולו בחרטה אלא דוקא בפתח שדומה קצת לנדרי טעות וכדאמרן ודאמרינן הותר מקצתו הותר כולו דוקא בשכללם כלם כאחד כגון דאמר כלכם או לזה ולזה ולזה בוי"ו אבל אמר לזה לזה לזה הותר א' מהם הוא מותר וכלן אסורין דכמ"ד קונם לכל אחד דמי וכדמוכח בפרק האיש מקדש דף מו. גבי בזו בזו בזו ובפ' שבועת הפקדון דף לח. גבי שבועה לא לך לא לך ודוקא בהתרת חכם הוא דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפי שחכם עוקר הנדר כדאמרן לעיל אבל בהיתר חרם או נדוי אם החרים או נדה עשרה בני אדם והותר א' מהם הוא מותר וכלן אסורין וכן הדין בהפרת בעל דקי"ל נזיר דף כב. בעל מיגז גייז ואם הפר לה מקצת מה שנדרה בדברים שיש בהם עינוי נפש אותו מקצת בלבד הוא מופר ואידך לאו מופר הרנב"ר ז"ל וכן הדין במוחל לחברו מקצת שבועתו דאידך מקצת אינו מחול. הריטב"א ז"ל:

11 דף כו. מתני' נדרי אונסין. הדירו חבירו שיאכל אצלו וכו'. פי' הדירו שאסר נכסיו עליו אם לא יאכל עמו ומיירי שהמזומן אמר תחלה למזמן לא תזמינני לסעודתך בתמיה והשיב לו המזמן אין כלומר אני מזמינך וא"ל המזומן בנדר שיאסרו עליך אם לא תעשה כן וקבל המזמן את הנדר וטעמא אמרו לעיל דף כד. דא"ל המזומן לאו מלכא א את דאנא מהניא לך ואת לא מהנית לי ולפיכך אם לא מטעם אונס היה נדר אבל אם המזמן הדיר למזומן שיאכל אצלו אפילו בלא אונס כלל לא הוי נדר דנדרי זרוזין נינהו וכדתנן בריש פרקין דף כא.:

12 או שחלה בנו. לא זו אף זו קתני לא מיבעיא חלה הוא שהאונס בגופו אלא אפילו בנו שאין האונס בגופו ולא מיבעיא אונס דגוף דחמיר אלא אפילו אונס ממון שהיה יכול לעבור בספינה שלא כמנהג אונס הוי ומותר שלא עלה על דעתו להדירו היכא דאיכא אונס כלל והאדם בשבועה אמר רחמנא. וכתב הריטב"א ז"ל כולה מתניתין בנשבע או נדר לעשות ונאנס ואינו יכול לעשות אבל בנשבע ונדר שלא לעשות אע"פ שנולד לו ענין מחודש שמחייבו לעשות חייב הוא לעמוד בשבועתו ואין אומר שיעשה ויהיה כאילו לא עשה ומיהו אם אנסוהו לעשות פטור דאיהו לא נדר אלא דלא ליעביד מדעתי' ואם אירעו דבר של סכנת נפשות יעשה אפי' לכתחלה שאין לך דבר שיעמוד בפני פקוח נפש ומיהו אי איכא חכם דשרי ליה אזיל לבי אסיא ולא אכיל באיסורא כיון דאיכא היתרא עכ"ל:

13 שם גמ' ההוא גברא דאתפיס זכוותיה בבי דינא וכו'. פי' דאתפיס זכוותיה מסר לב"ד שטרי זכותו שהיה לו על חברו:

14 אי לא אתינא. שהיה לו להביא ראיה כנגד בעל דינו וקבעו לו ב"ד זמן ל' יום להביא ראייתו וכך הוא הדין כדתנן במס' סנהדרין דף לא. כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד ל' יום וחשבו ב"ד שמא לא שאל זמן ב להשמט מהם הוא קנס עצמו והתפיס שטרי זכותו ביד ב"ד ואמר להם אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני יהו זכיותי אלו בטלות:

15 והא אונסא וכו'. וכיון דמשום אונס הוא דלא אתא הרי יכול לטעון טענת אונס:

16 קטלא שאני. כלומר דדוקא להציל ממיתות ב"ד טוענין טענת אונס ולא לענינים אחרים:

17 הרי אלו נדרי אונסין. כלומר ומותר הוא בנכסי מדיר ואע"ג דהתם קרא כתיב האדם בשבועה מ"מ זיל בתר טעמא דהתם טעמא מאי משום דלאו אדעתא דהכי נדר ה"נ לאו אדעתא דהכי אתני והלכתא כרבא דיש טענת אונס אפילו בהא דקבל איהו על נפשיה ולא אמרינן דכיון דהוה ליה לאתנויי ולא אתני הוא דאפסיד אנפשיה מיהו לענין גיטין יש לחלק בענין האונס דבאונסא דלא שכיח כלל יש טענת אונס כדמוכח במס' גיטין דף עג. בההוא דאכליה אריא ובאונסא דשכיח ולא שכיח כההוא שם דף ל. ולד. דפסקיה מברא וחולי או מיתה אין טענת אונס טענה משום דהוה ליה לאתנויי וכ"ש באונס דשכיח דכיון דלא אתני אמרינן דאפילו אונסא קביל עליה:

18 מכדי אסמכתא היא וכו'. ואע"ג דלא אתא לסוף תלתין אין לנו לומר דליבטלן זכוותיה דלא גמר ואקני דלשון אסמכתא כל שהוא סומך בדעתו להשלים הדבר שהתנה ולא השלים וכדתנן פרק איזהו נשך דף סה: הלוהו על השדה ואמר אם לא נתתי לך מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלך לא אמר כלום ואע"ג דרב הונא אמר בב"מ דף סו. דאסמכתא קניא קים ליה לתלמודא דהדר ביה רב הונא כדהדר ביה ר"נ התם דמניומי אהדריה:

19 שאני הכא דמתפסן זכוותיה. שכיון שיצאו מרשותו והתפיסן ביד ב"ד גמר ואקני ולא הויא אסמכתא אלא היכא דליכא אלא דבורא בעלמא ולא מסר הדבר לחברו ולא לב"ד כי ההיא דאיזהו נשך דארעא בחזקת מריה קיימא וזה ג כדעת הרמב"ם ז"ל ומדמקשינן עליה ממתני' נראה מפורש שלא כדבריו וכן הסכימו כל המפרשים אחרונים ז"ל:

« נימוקי יוסף על נדרים ז׳ ע״ב נימוקי יוסף על נדרים ט׳ ע״א »