נימוקי יוסף על נדרים ז׳

« נימוקי יוסף על נדרים ו׳ ע״ב נימוקי יוסף על נדרים ח׳ ע״א »

3 נדרים פתח ↗

גְּמָ׳ וְכֵיוָן דְּאָמַר ״כׇּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר יְהֵא בָּטֵל״, לָא שָׁמַע לֵיהּ וְלָא אָתֵי בַּהֲדֵיהּ?

6 רי"ף פתח ↗

רבן גמליאל פתח לההוא סבא יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב אלא שלשון חכמים מרפא תניא רבי נתן אומר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן אמר שמואל הנודר אפילו קיימו נקרא רשע א"ר אבהו מאי קרא וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ואתיא חדלה חדלה כתיב הכא וכי תחדל וכתיב התם שם רשעים חדלו רוגז א"ר א אשי אף אנן נמי תנינא כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדרי רשעים נדר בנזיר כו'. דף כב ע"ב א"ר אסי אין נזקקין לאלהי ישראל חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה ב ההוא דאתא לקמיה דרב א"ל במאי נדרת א"ל באלהי ישראל א"ל אי נדרת במוהי דהוי כנוי בעלמא מזדקיקנא לך השתא דנדרת באלהי ישראל לא מזדקיקנא לך אמר רבא א"ר נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל. משתבח לי' רבא לרב נחמן ברב סחורה דאדם גדול הוא אמר ליה כשיבא לידך הביאהו לידי הוה ליה נדרא ג לדביתהו למשרי אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת אמר ליה אין אדעתא דהכי מי נדרת אמר ליה אין א"ל כמה זמנין ואקפד ר"נ וא"ל זיל ד לעקלך נפק רב סחורה ופתח ליה פתח לנפשיה רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם והשתא דאקפד ר"נ אדעתא דהכי לא נדרתי ושרי לנפשיה ר"ש ברבי ה"ל נדרא למשרי אתא לקמייהו דרבנן א"ל נדרת אדעתא דהכי א"ל אין אדעתא דהכי א"ל אין כמה זמנין דף כג ע"א והוו מצערי רבנן משמשא לטולא ומטולא לשמשא א"ל בטנית בריה דאבא שאול בן בטנית מי נדרת אדעתא דמצערי רבנן הכי אמר ליה לא ושריוהו. רבי ישמעאל בר' יוסי ה"ל נדרא למשרי א"ל מי נדרת אדעתא דהכי א"ל אין כמה זימנין כיון דחזי ההוא קצרא דהוו מצערי רבנן מחייה באוכלא דקצרא אמר אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרי ושרי ליה לנפשיה א"ל רב אחא מדפתי ה האי נולד הוא דלא אסיק אדעתיה דמחי ליה קצרא ותנן אין פותחין בנולד א"ל לאו נולד הוא דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. דביתהו דאביי הו"ל ברתא היא אמרה לקריבי והוא אמר לקריבי אמר לה תתסר הנאתי עלך אי עברת אדעתי ומינסבא לקריבך עברה דעתיה ואתנסיבא לקריבה אתא לקמיה דרב יוסף א"ל אילו ידעת דעברה אדעתך ומנסבת לקריבה מי אדרתה א"ל לא ושריה רב יוסף ומי שרי כה"ג אין והתניא מעשה באחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל ועלתה לרגל ובא מעשה לפני ר' יוסי א"ל אילו ידעת שעוברת על דעתך ועולה לרגל כלום נדרת אמר לו לא והתירו רבי יוסי:

7 תלמוד ירושלמי נדרים פתח ↗

הלכה: רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אַף הָרִאשׁוֹן בְּמַחֲלוֹקֶת. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. בִּסְתָם חֲלוּקִין. מָה אֲנָן קַיָימִין. אִם בְּשֶׁזֶּה אָמַר מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ וְזֶה אָמַר מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ. הַכֹּל אָסוּר. אִם בְּשֶׁזֶּה אָמַר. מִפְּנֵי כְבוֹדִי. וְזֶה אָמַר. מִפְּנֵי כְבוֹדָךְ אָמַרְתִּי. דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. אֶלָּא כֵן אֲנָן קַיָימִין בִּסְתָם. רִבִּי אוֹמֵר. סְתָמִין כְּמָאן דְּאָמַר. מִפְּנֵי כְבוֹדִי. וְרַבָּנִין אָמְרִין. סְתָמִין כְּמִי שֶׁזֶּה אָמַר מִפְּנֵי כְבוֹדִי. וְזֶה אָמַר. מִפְּנֵי כְבוֹדָךְ אָמַרְתִּי.

7 נדרים פתח ↗

תָּא שְׁמַע: יָתֵר עַל כֵּן, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לָךְ אִם אִי אַתָּה מִתְאָרֵחַ אֶצְלִי וְתֹאכַל עִמִּי פַּת חַמָּה וְתִשְׁתֶּה עִמִּי כּוֹס חַמִּין״, וְהַלָּה הִקְפִּיד כְּנֶגְדּוֹ — אַף אֵלּוּ נִדְרֵי זֵירוּזִין. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. מַאי ״לֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים״? לָאו

12 שבועות פתח ↗

וְאָכַל תְּאֵנִים וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן, וְאַחַר כָּךְ אָכַל עֲנָבִים לְחוֹדַיְיהוּ – הָוְיָא לְהוּ עֲנָבִים חֲצִי שִׁיעוּר, וְאַחֲצִי שִׁיעוּר לָא מִיחַיַּיב קׇרְבָּן. הָכָא נָמֵי, כְּגוֹן דְּאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עֶשֶׂר״, וְחָזַר וְאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תֵּשַׁע״, וְאָכַל תֵּשַׁע וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן, וְאַחַר כָּךְ אָכַל עֲשִׂירִית; הָוְיָא לַהּ עֲשִׂירִית חֲצִי שִׁיעוּר, וְאַחֲצִי שִׁיעוּר לָא מִיחַיַּיב. מַתְנִי׳ אֵיזוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא? נִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לָאָדָם – אָמַר עַל הָעַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב, וְעַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה, וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהִיא אִישׁ; נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ – ״אִם לֹא רָאִיתִי גָּמָל שֶׁפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר״ וְ״אִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד״; אָמַר לְעֵדִים: ״בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא נְעִידֶךָ״; נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה – שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת סוּכָּה וְשֶׁלֹּא לִיטּוֹל לוּלָב וְשֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין; זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר. ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זוֹ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ – הָרִאשׁוֹנָה שְׁבוּעַת בִּיטּוּי, וְהַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא. אֲכָלָהּ – עָבַר עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא. לֹא אֲכָלָהּ – עָבַר עַל שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. גְּמָ׳ אָמַר עוּלָּא: וְהוּא שֶׁנִּיכָּר לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ – ״אִם לֹא רָאִיתִי גָּמָל פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר״. ״שְׁבוּעָה שֶׁרָאִיתִי״ לָא קָאָמַר, מַאי ״אִם לֹא רָאִיתִי״? אַבָּיֵי אָמַר: תָּנֵי ״שְׁבוּעָה שֶׁרָאִיתִי״. רָבָא אָמַר: בְּאוֹמֵר ״יֵאָסְרוּ כׇּל פֵּירוֹת שֶׁבְּעוֹלָם עָלַי, אִם לֹא רָאִיתִי גָּמָל פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר״. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא הַאי גַּבְרָא צִיפּוֹרָא רַבָּא חֲזִי, וְאַסֵּיק לֵיהּ שְׁמָא ״גַּמְלָא״, וְכִי קָא מִשְׁתְּבַע – אַדַּעְתֵּיהּ דִּידֵיהּ אִישְׁתְּבַע? וְכִי תֵּימָא: בָּתַר פּוּמֵּיהּ אָזְלִינַן, וְלָא אָזְלִינַן בָּתַר דַּעְתֵּיהּ – וְהָא תַּנְיָא: כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ אוֹמְרִים לוֹ: ״הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין״. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: דִּלְמָא אִיסְקוּנְדְּרֵי יְהַיב לֵיהּ וְאַסֵּיק לְהוּ ״זוּזֵי״, דְּכִי קָא מִשְׁתְּבַע – אַדַּעְתֵּיהּ דִּידֵיהּ קָא מִשְׁתְּבַע? לָא, הָתָם מִשּׁוּם קַנְיָא דְּרָבָא. תָּא שְׁמַע: וְכֵן מָצִינוּ כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶן: ״דְּעוּ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם, אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעְתִּי״. וְאַמַּאי? לֵימָא לְהוּ: ״קַיִּימוּ מַאי דַּאֲמַר אֱלוֹהַּ״! לָאו מִשּׁוּם דְּמַסְּקִי אַדַּעְתַּיְיהוּ עֲבוֹדָה זָרָה? לָא; מִשּׁוּם דַּעֲבוֹדָה זָרָה נָמֵי אִיקְּרִי ״אֱלוֹהַּ״, דִּכְתִיב: ״אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב״. וְלֵימָא לְהוּ: ״קַיִּימוּ תּוֹרָה״! חֲדָא תּוֹרָה. וְלֵימָא: ״קַיִּימוּ שְׁתֵּי תּוֹרוֹת״! ״תּוֹרַת חַטָּאת״ ״תּוֹרַת אָשָׁם״. ״קַיִּימוּ כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ״! עֲבוֹדָה זָרָה, דְּאָמַר מָר: חֲמוּרָה עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכׇּל הַכּוֹפֵר בָּהּ כְּמוֹדֶה בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ. וְלֵימָא לְהוּ: ״קַיִּימוּ מִצְוָה״! חֲדָא מִצְוָה. ״קַיִּימוּ מִצְוֹת!״ תַּרְתֵּי. ״כׇּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן״! מִצְוַת צִיצִית, דְּאָמַר מָר: שְׁקוּלָה מִצְוַת צִיצִית כְּנֶגֶד כׇּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן. וְלֵימָא לְהוּ: ״קַיִּימוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת״! וּלְטַעֲמֵיךְ, לֵימָא לְהוּ: ״עַל דַּעְתִּי״; ״עַל דַּעַת הַמָּקוֹם״ לְמָה לִי?

12 בכורות פתח ↗

פִּיקָּה יוֹצָא מִגּוּדָּלוֹ, וַעֲקֵיבוֹ יוֹצֵא לַאֲחוֹרָיו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שׁוֹקוֹ יוֹצֵא בָּאֶמְצַע רַגְלוֹ. פַּרְסוֹתָיו רְחָבוֹת כְּשֶׁל אַוָּוז. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא דִּטְרִיפָה וְלָא סְדִיקָא, אֶלָּא כֵּיוָן דִּטְרִיפָה, אַף עַל גַּב דִּסְדִיקָא.

12 נדרים פתח ↗

מַתְנִי׳ נִדְרֵי הֲבַאי, אָמַר: ״קֻוֽנָּם אִם לֹא רָאִיתִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה כְּעוֹלֵי מִצְרַיִם״, ״אִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד״.

13 שבועות פתח ↗

מַתְנִי׳ אֵיזוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא? נִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לָאָדָם – אָמַר עַל הָעַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב, וְעַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה, וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהִיא אִישׁ;

18 נדרים פתח ↗

מַתְנִי׳ סְתַם נְדָרִים לְהַחֲמִיר, וּפֵירוּשָׁם לְהָקֵל. כֵּיצַד? אָמַר ״הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ״ ״כְּיֵין נֶסֶךְ״, אִם בְּשֶׁל שְׁלָמִים נָדַר — אָסוּר.

20 רי"ף פתח ↗

דף כד ע"א ת"ש יתר ע"כ א"ר אליעזר א ב"ר יוסי קונם שאני נהנה לך אם אין אתה מתארח אצלי ואוכל עמי פת חמה ושותה עמי כוס של חמין והלה הקפיד נגדו אף אלו נדרי זרוזין ולא הודו לו חכמים מאי לאו דף כד ע"ב אף בקמייתא וש"מ פליגי רבנן עליה ש"מ מאי הוי עלה ת"ש דאמר רב הונא הלכה כר"א ב בר"י וכן א"ר אדא בר אהבה הלכה כראב"י מכלל דפליגי:

1 והרוצה שלא יתקיימו נדריו דינא אחרינא תני השתא ומתני' חסורי מחסרא ובודאי לא מצינו חסורי מחסרא כיוצא בזה דנאדי תנא מעניינא לעניינא ולא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא אלא במתכוון עשה כן דליסתמיה סתומי כדאמרינן בסמוך והרוצה שלא יתקיימו נדריו דנקיט משום שנכלל בתוך הרוצה שיאכל חבירו נקט כן שאין אנו ערבין לעם הארץ לתת להם עצה כיצד יעשו ואולי ינהגו קלות ראש בנדרים ומסתייה דליתני מי שעמד בראש השנה וכו':

2 יעמוד בר"ה. לאו דוקא וה"ה בזמן אחר אלא כלפי שאמר א לא נתקיימו נדריו כל השנה הוצרך לומר שיעמוד בר"ה:

3 אי זכור וכו'. שאם לא כן למה נודר עכשיו ולא דמי למאי דאמרינן לעיל דף כג. לא שמע לי' וכו' דאלמא אין תנאו בטל דאיכא למימר התם שאע"פ שהוא יודע שאין בנדרו ממש הוא נודר כדי לזרז את חברו אבל כאן שהם נדרי עצמו אי לאו דעקריה לתנאיה למה הוא נודר:

4 שלא יהא זכור. ומשום הכי בטל שכבר התנה שאם ישכח וידור יבטל תנאי זה את נדרו. וא"ת והא תנא שיהא זכור קאמר פי' הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל דה"ק שיהא זכור ואינו זכור זכור שהתנה ואינו זכור שהוא סבור שהתנה על דברים אחרים כגון שנדר מן היין וסבור בודאי שלא התנה אלא על הפת דכיון דכן אין לתפוס עליו כשלא אמר על דעת הראשונה דליביה אנסיה ואידך דרבא דבסמוך מיירי כגון שלא ידע כלל על מה שהתנה ואף בכגון מה שנודר הוא מסופק דמספק היה לו לומר על דעת הראשונה נדרתי:

5 רבא אמר. לא פליג רבא עם אביי אלא לומר שאף זה בכלל דברי התנא שאם אינו זכור התנאי או שזכרו דבריו בטלים ובלבד שיהא זכור בפיו או בלבבו בשעת הנדר שיאמר על דעת הראשונה אני נודר:

6 לא אמר וכו'. וקיימיה לנדריה דכיון שהיה זכור בשעת הנדר שהתנה ולא ידע ממה התנה אם דעתו היה שיתקיים תנאו לא היה לו לידור סתם כי היכי דלא ליעקריה לתנאיה וכן הלכתא ונסתפק הרמב"ם ז"ל אם הדין הזה בנדרים דוקא או אפילו בשבועות וכתב הריטב"א ז"ל נראין הדברים כאותן הגאונים שאומרים שהשבועות והנדרים שוין לדין זה דכיון דכלל ר' אליעזר דין זה עם נדרי זרוזין כשם שזרוזין נוהגים בשבועה כך דין זה נוהג בשבועות וכן דעת רבותיו ז"ל ומיהו כתבו בתוס' שאין זה אלא בשבועות ונדרים של עצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אינו בכלל זה ואין בטול מועיל בו כלום שלדעת חברו הוא נודר ונשבע וכמי שמבטל תנאו לגמרי דהא אסיקנא לקמן דף כה. גבי נדרי הבאי דלאו על דעתא דנפשיה משתבע אלא אדעתא דחבריה וכן דעת רבותי והוא האמת ולכך כתבו בתוס' שהחרמות שהקהל היו מחרימין אינן בטלות בתנאי זה. ולענין כל נדרי שנהגו בגליל זה ובהרבה מקומות לומר בלילי יום הכפורים וכתוב בסדר רב עמרם ז"ל אומר ר"ת ז"ל שהוא מן הדרך הזה של שמועתנו ונהגו ביום הכפורים מפני שהוא יום כנופיא יותר ואין לומר מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים הזה שזה היה התרה והיתר אחרים בעי שאין חבוש מתיר עצמו וגם אחרים אין רשאין להתיר בלא חרטה גמירה דמעיקרא בפירוש או פתח אחר אלא כך יש לומר מיום הכפורים הזה עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה. וחרמנא ונדרנא לא אמרינן בפתחות האותיות אלא בקמצות והוא עבר בלשון עתיד ומה שנהגו לאומרו ג' פעמים כדרך שנוהגין בהיתר נדרים אינו אלא לקיים הענין שכן דרך התלמוד כמו שאמרו במנחות דף סה. מגל זו מגל זו מגל זו גבי קצירת העומר ולשטתו זו קשה הדבר היאך נוהגין כן דהא כמאן דדריש ליה בפירקא הוא או יותר. ויותר נראה לומר לפי המנהג ולשון הנהוג בו והכתוב בסדר רב עמרם ז"ל שאין אומר כן לא בדרך נדרים הקודמין ולא בדרך תנאי לנדרים העתידים אלא שאומרים כן דרך תפלה להב"ה שלא יכשלו ושלא יענשו על הנדרים ועל השבועות שעשו בשנה שעברה ושיהיו שביתין ושביקין לפניו יתברך כאילו לא היו וזה שנהגו לומר בסוף ונסלח לכל עדת בני ישראל וכופלין אותו ג"פ כדרך הוידוי בצבור:

7 תניא דף כד. יתר על כן א"ר אליעזר בן יעקב האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך וכו'. פי' שאני נהנה משלך שאוסר נכסי המזומן על עצמו והא דאמר יתר על כן משום דקאי אמתני' ולכאורה הוה משמע דהכא לאו זרוזין הוא דהא איכא טעמא דמצית אמרת דנדר גמור הוא דאמר ליה לאו כלבא אנא דמתהנינא מינך ואת לא מתהנית מינאי קמ"ל דזרוזין הוי כיון שזימון מועט הוא וע"כ לא אמרינן האי טעמא דלאו כלבא וכו' אלא על מתנה מרובה כי הא דתנן האומר לחברו קונם שאיני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבניך כור א' של חטים וב' חביות של יין דהוי נדר גמור מטעמא דלאו כלבא אלא א"כ אומר לו הלה כלום אמרת לי אלא מפני שהוא כבודי זה הוא כבודי פי' ב נתכוונת אלא לכבדני בעיני הבריות שאדם חשוב כמוך נותן לי מתנה מרובה זהו כבודי יותר שאני מסלסל עצמי שלא לקבל אפי' מתנה כזו ואפי' מחשוב כמותך וכתב הריטב"א ז"ל ומכאן דן הראב"ד ז"ל באחד שנשבע לדור בעיר חמיו עם אשתו ואח"כ לא היה יכול להיות בעיר לפי כבודו ורצה חמיו שישוב לעירו כי זה כבודו יותר ונ"ל שאין צריך שום היתר קאמר מדתנן בהא ה"ז יכול להתיר נדרו שלא על פי חכמים והא דא"ל כלום אמרת מיירי שאין המדיר חולק לומר לכבודי דאז היה אסור וכן שאינו מודה לו לומר כן לכבודך אמרתי דאז פשיטא דכשר אלא כי מיירי בהתם והכי איתא בירושלמי דנדרים פ"ח הל"ז ואיכא מתניתא אחריתי הכא בגמרא שהמזמן אוסר נכסיו למזומן אם אינו מהנה לו גם הוא המזומן למזמן ולא הוי זרוז אלא נדר גמור משום דאמר ליה לאו מלכא אנא דאנא מהנינא לך ואנת לא מהנית לי כי הא דתנן האומר לחברו קונם שאתה נהנית לי אם אין אתה נותן לבני כור אחד של חטין ושתי חביות של יין שאין זה זרוז אלא נדר גמור מטעמא דאמרנא דלאו מלכא אנא וכו' וחכמים אומרים אף זה יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם אם אומר לו הריני כאילו התקבלתי פירוש דמחילה כפרעון והכי מוכח בגיטין דף עד: וכן בדין שהרי אפילו נתנו לו יכול להחזירו לו ואפוכי מטרתא למה לי אלא דהתם גבי גט לצעורה קא מכוין ודעתו היה שתצטער להפיק לה מעות ושתתנם לו ותעביד הפוכי מטרתא ומכאן לנשבע שבועת פרעון שפטור במחילת חברו או באריכות זמן שהוא כמחילה לשעתו ואפי' בשבועת האושטאגי"ש דכיון שהשבועה היתה לכוף ג לבו לפרעו כשמאריך לו האושטאגי"ש הרי מוחל לו הכפייה ההיא ואריכות החוב הוא מן הסתם וכל שהאריכו חברו נפטר משבועתו אלא א"כ האריך לו בתנאי או אלא אם כלל בשבועתו ראשונה גם זמני האריכות כמו שנוהגין בברצלונה ודעת רבותי שאין אומרים הריני כאילו התקבלתי אלא בנשבע לעשות ולא עשה וטעמא דכיון שאפי' היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו אף מעכשיו יכול לומר הריני כאילו התקבלתי והחזרתיו דאפוכי מטרתא למה לי אבל בנשבע שלא לעשות ועשה לא מצי למימר הריני כאילו לא עשית שאין אומר בדבר הנעשה שלא נעשה עכ"ל הריטב"א ז"ל והרנב"ר ז"ל כתב איכא מאן דפליג דאפילו בענין זה יכול לומר כן שאותו ענין שנשבע או נדר בתנאי שלא לעשות לא אמרו מתחלה אלא להשלים רצונו שהיה רוצה שלא יעשה ועכשיו כיון שאינו חושש אם יעשה אם לאו כבר נשלם רצונו ע"כ והא דאמרינן דסגי באומר הריני כאילו התקבלתי דוקא בשהבנים סמוכין על שלחנו שהרי להרווחה דידיה נתכוון כדאי' פרק מי שאחזו שם ולפיכך לאו ברשותייהו דבנים למימר הרי אנו כאילו נתקבלנו ואפי' אינן סמוכין עכשיו דאנן בתר שעת הנדר אזלינן אבל אם בשעת הנדר אין הבנים סמוכין על שלחן אביהם להרווחה דידהו דוקא נתכוון והם יכולין לומר הרי אנו כאילו נתקבלנו ולא האב:

8 פת חמה וכוס של חמין. זה היה להם אכילת קבע:

9 הקפיד. מסרב ואומר שלא יתארח עמו ולא יאכל עמו:

10 אף אלו וכו'. ולא נאסר המזמין בנכסי המזומן שלא נתכוון המפציר לאיסור אלא להפציר ולזרז את חברו שיאכל עמו כדאמרינן בנודרין על מקח וממכר:

11 הלכה כר' אליעזר בן יעקב. אע"ג דפליגי רבנן עליה:

12 דף כד ע"ב מתני' נדרי הבאי אמר קונם וכו'. פי' הבאי אמרו בתוספות שהוא דבר דלא אפשר וכדאמרינן במס' חולין דף צ. דברה תורה לשון הבאי ערים גדולות ובצורות בשמים ובגמרא מקשינן הכא גבי נחש כקורת בית הבד ומי ליכא והא ההוא דהוה בשני דשבור מלכא והוצרכו להעמיד אותו בטרוף כלומר מרובע ויש לו חבר בפרק הרואה דף נט. מתחזיא כמאן דטריפא מיטרף וכן בבכורות דף מה. פרסותיו רחבות כשל אווז ואמר רב פפא עלה לא תימא דטרפא ולא סדיקא ובגמ' מוקמי דהאי טרוף היינו בגבו וגבו מרובע א"א בבריות ובירושלמי הל"ב נמי על עולי מצרים תמהו דהא אפשר דעברו שם ופריקו כינן קימי בראיה אחת ומיהו כתב הריטב"א ז"ל בשם רבותיו ז"ל דלאו דוקא א"א דהוא הדין כל הפלגה רבה אע"פ שאפשר והכל טעם אחד הוא שענין ההיתר בנדרים אלו לפי שהכל יודעים שאין מדברים כן בדוקא אלא להפלגה ולא שיהיה דעתו לאסור עליו הפירות כשאמר קונם שאם דעתו לאסרם עליו היה אוסר בלא תנאי זה דתנאי זה ידוע וברור הוא שאינו כן ולא ראה כן ובזה תירץ הריטב"א ז"ל חלוף הנוסחאות שהזכירו כאן עולי מצרים ולא הזכירו גמל פורח ובמס' שבועות דף כט. הזכירו ההפך שהתנא רצה כאן לרמז שאין הענין משום שא"א במציאות אלא משום הפלגה וגוזמא ולפיכך לא פי' טרוף א ולא בעולי מצרים ראיה אחת שהיה דבר דלא אפשר והרנב"ר ז"ל תירץ בדרך אחרת דהתם בשבועות לא תנא עולי מצרים משום דכה"ג לא לקי משום שבועת שוא דעל צד הגוזמא קושטא קאמר והכא לא חש למתני גמל פורח דדבר דלא שייך ביה גוזמא הא תנא ליה נחש כקורת בית הבד דמיירי שאמר בטרוף ולעולם לא נאמר כן בקושטא על צד הגוזמא והא דנקט הבאי לרבותא דלא תימא נדרי הפלגה מותרין לפי שהוא כנדרי טעות שטעה במראיתו או במחשבתו וסבור שהוא כן אלא אפילו בהפלגה שא"א לטעות בו כהבאי ממש מותרין ומ"מ דבר פשוט הוא כי אין אלו ואלו מותרין אלא כשראה דבר משונה והוסיף להפליג עליו כדרך בני אדם כגון שראה עם רב או נחש גדול והוא הפליג ביותר אבל אם לא ראה דבר משונה ואפ"ה אמר כן נדריו קיימין שאין אלו נדר. הפלגה אלא דברי שקר כן דעת הריטב"א ודעת רבותיו ז"ל:

13 שם גמ' תנא כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות וכו'. פי' שבועות הבאי מותרות כלומר הפירות מותרין משום ההוא טעמא דפרישנא במתני' דלאו לאיסור פירות נתכוון ומ"מ לוקה הוא משום שבועת שוא לומר שראה דבר זה והוא שוא וכדתנן בשבועות דף כט. איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע אבל בנדרי שוא ליכא מלקות:

14 היכי דמי שבועת הבאי. הוה פשיטא ליה למימר כגון דאמר שבועה שראתי וכו' אלא בדומיא דנדרי הבאי קא בעי:

15 פירות עולם עלי. האי לישנא לאו דוקא דאיסור חפצא הוא ובשבועה איסור גברא הוא אלא אגב נדרי הבאי קא בעי לא דק בלישנא ולא בא לומר אלא שנשבע שלא יאכל פירות אם לא ראה כך ואע"פ דבשבועת שוא לוקה כדאמרן אפילו הכי מותר בפירות ולא אמרינן דדוקא בנדר דלא לקי משום שוא הוא דאמרינן דלא נתכוון לאיסור פירות אבל בשבועה ודאי לא נתכוון כי היכי דלא לילקי בזה:

16 שומשמני חזא. נמלים רבים ששים רבוא:

17 ואסיק להון שמא. כלומר דבשלמא כי לא מסיק להון שם אין המובן מלשונו שאמר כעולי מצרים אלא ממין עולי מצרים שהוא מין אדם ואע"ג דדעתו לנמלים או לדבר אחר דברים שבלב נינהו אלא הא קשיא דדילמא אסיק להון שמא עולי מצרים ושפיר קא משתבע:

18 לא עביד דמשתבע. בתמיה כלומר אפילו במה שאינו נשמע כלל בלשון בני אדם כגון זה אבל במה שנשמע וסובל הלשון ואפילו באפשר רחוק לא פליגי בהא דסתם נדרים להחמיר דף יח ופירושן להקל:

19 ולא אתכס וכו'. לא כשאתם במחשבתכם שאם בא לומר שאפילו עם דורות הבאים היה כורת ברית הא כתיב בתר הכי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו וגו' הרנב"ר ז"ל:

20 לא עבודת כוכבים איקרי אלוה. ולפיכך אם לא שהשביעם על דעתו היו יוצאין ידי שבועה אם נתכוונו לה לשם אלוה אבל שומשמני לא מיקרו עולי מצרים בשום מקום וא"ת לימא להו משום שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א י"ל שלא רצה להזכירו ברבים דכתיב זה שמי לעולם לעלם כתיב א"נ הם קוראין לע"ז בשם המיוחד כדדריש בב"ר אז הוחל לקרוא ע"ז בשם ה':

21 דלא טריחא נקט. ניחא ליה למשה רבינו להשביען דרך קצרה לומר קבלו עליכם מאי דאמר לכו אלוה ושישביעם על דעתו משיאריך דבריו עמהם ובפ' שבועות בתרא דף כט. מסקינן א"כ לימא להו על דעתי ע"ד המקום למה לי כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו ופירשתיה שם בס"ד:

22 בגמ' מקשה על מתני' דתאני בנדרי הבאי אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד מההוא נחש דהוה בשני דשבור מלכא דרמו ליה תליסר אורוותא דתיבנא ובלע יתהון. ופריק גבו טרוף כלומר שראוהו טרוף בגבו ולא הוה צריך למימר כקורת בית הבד רק אם לא ראיתי נחש שגבו טרוף מיהו מילתא אגב אורחיה קמ"ל שקורת בית הבד גבה טרוף הוא ונפקא מינה למקח וממכר לומר שהמוכר קורת בית הבד לחברו אם גבה טרוף אין ואי לא לא וכבר פירשנוה לעיל טרוף דבירושלמי משמע שהוא מרובע ואמר שראה נחש שגבו מרובע כגב קורת בית הבד שהיא מרובעת:

7 גיטין פתח ↗

אֵיתִיבֵיהּ: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״קֻוֽנָּם שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה לִי, אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִבְנִי כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן״, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָסוּר עַד שֶׁיִּתֵּן; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף זֶה – יָכוֹל לְהַתִּיר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְאוֹמֵר: ״הֲרֵינִי כְּאִילּוּ הִתְקַבַּלְתִּי״!

12 ברכות פתח ↗

כְּטִרְפָּא דִּטְרִיף. וְהַאי דְּאָזְלָא בָּתְרַהּ, דְּאָמְרָה לַהּ: הַב לִי בְּנַי. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּקֵּשׁ לְהָבִיא מַבּוּל לְעוֹלָם נָטַל שְׁנֵי כּוֹכָבִים מִכִּימָה וְהֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ לְסׇתְמָהּ, נָטַל שְׁנֵי כּוֹכָבִים מֵעַיִשׁ וּסְתָמָהּ. וְלַיהְדַּר לַהּ? — אֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחוּלְיָתוֹ. אִי נָמֵי — אֵין קָטֵיגוֹר נַעֲשָׂה סָנֵיגוֹר. וְלִיבְרֵי לַהּ תְּרֵי כֹּכְבֵי אַחֲרִינֵי! — ״אֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״. אָמַר רַב נַחְמָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם״. וְעַל הַזְּוָעוֹת. מַאי זְוָעוֹת? אָמַר רַב קַטִּינָא: גּוּהָא. רַב קַטִּינָא הֲוָה קָאָזֵיל בְּאוֹרְחָא. כִּי מְטָא אַפִּתְחָא דְּבֵי אוֹבָא טַמְיָא גְּנַח גּוּהָא. אָמַר: מִי יָדַע אוֹבָא טַמְיָא הַאי גּוּהָא מַהוּ? רְמָא לֵיהּ קָלָא: קַטִּינָא קַטִּינָא, אַמַּאי לָא יָדַעְנָא? בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר אֶת בָּנָיו שֶׁשְּׁרוּיִים בְּצַעַר בֵּין אוּמּוֹת הָעוֹלָם מוֹרִיד שְׁתֵּי דְמָעוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל, וְקוֹלוֹ נִשְׁמָע מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְהַיְינוּ גּוּהָא. אָמַר רַב קַטִּינָא: אוֹבָא טַמְיָא כַּדִּיב הוּא, וּמִילֵּיהּ כְּדִיבִין. אִי הָכִי — גּוּהָא גּוּהָא מִיבְּעֵי לֵיהּ? וְלָא הִיא, גּוּהָא גּוּהָא עָבֵיד, וְהַאי דְּלָא אוֹדִי לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיטְעֵי כּוּלֵּי עָלְמָא אַבָּתְרֵיהּ. וְרַב קַטִּינָא דִּידֵיהּ אָמַר: סוֹפֵק כַּפָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי וַהֲנִיחֹתִי חֲמָתִי״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֲנָחָה מִתְאַנֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲנִיחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי״. וְרַבָּנַן אָמְרִי: בּוֹעֵט בָּרָקִיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה אֶל כׇּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ״. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: דּוֹחֵק אֶת רַגְלָיו תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי״. וְעַל הָרְעָמִים. מַאי רְעָמִים? אָמַר שְׁמוּאֵל: עֲנָנֵי בְּגַלְגַּלָּא. שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ״. וְרַבָּנַן אָמְרִי: עֲנָנֵי דְּשָׁפְכִי מַיָּא לַהֲדָדֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם״. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: בַּרְקָא תַּקִּיפָא דְּבָרֵיק בַּעֲנָנָא, וּמְתַבַּר גְּזִיזֵי דְבַרְזָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: עֲנָנֵי חַלְחוֹלֵי מְחַלְחֲלִי, וְאָתֵי זִיקָא וּמְנַשֵּׁב אַפּוּמַּיְיהוּ, וְדָמֵי כְּזִיקָּא עַל פּוּם דַּנֵּי. וּמִסְתַּבְּרָא כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, דְּבָרֵיק בַּרְקָא, וּמְנַהֲמֵי עֲנָנֵי, וְאָתֵי מִטְרָא. וְעַל הָרוּחוֹת. מַאי רוּחוֹת? אָמַר אַבָּיֵי: זַעְפָּא. וְאָמַר אַבָּיֵי: גְּמִירִי, דְּזַעְפָּא בְּלֵילְיָא לָא הָוֵי. וְהָא קָא חֲזֵינַן דְּהָוֵי! — הָהוּא, דְּאַתְחֵיל בִּימָמָא. וְאָמַר אַבָּיֵי: גְּמִירִי, דְּזַעְפָּא תַּרְתֵּי שָׁעֵי לָא קָאֵי, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה״. וְהָא קָא חָזֵינַן דְּקָאֵי! — דְּמַפְסֵיק בֵּינֵי בֵּינֵי. וְעַל הַבְּרָקִים אוֹמֵר ״בָּרוּךְ … שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם״. מַאי בְּרָקִים? אָמַר רָבָא: בַּרְקָא. וְאָמַר רָבָא: בַּרְקָא יְחִידָאָה, וּבַרְקָא חִיוָּרָא, וּבַרְקָא יְרוּקְתָּא, וַעֲנָנֵי דְּסָלְקָן בְּקֶרֶן מַעֲרָבִית וְאָתְיָין מִקֶּרֶן דְּרוֹמִית, וְתַרְתֵּי עֲנָנֵי דְּסָלְקָן חֲדָא לְאַפֵּי חֲבֶרְתָּהּ — כּוּלְּהוּ קַשְׁיָין. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִבְעֵי רַחֲמֵי. וְהָנֵי מִילֵּי בְּלֵילְיָא, אֲבָל בְּצַפְרָא — לֵית בְּהוּ מְשָׁשָׁא. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: הָנֵי עֲנָנֵי דְצַפְרָא לֵית בְּהוּ מְשָׁשָׁא, דִּכְתִיב: ״וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן בֹּקֶר וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, הָא אָמְרִי אִינָשֵׁי: כַּד מִפְתָּח בָּבֵי מִיטְרָא, בַּר חַמָּרָא, מוּךְ שַׂקָּיךְ וּגְנִי! לָא קַשְׁיָא: הָא דִּקְטִר בְּעֵיבָא, הָא דִּקְטִר בַּעֲנָנֵי. אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא נִבְרְאוּ רְעָמִים אֶלָּא לִפְשׁוֹט עַקְמוּמִית שֶׁבַּלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו״. וְאָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הָרוֹאֶה אֶת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן צָרִיךְ שֶׁיִּפּוֹל עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן וְגוֹ׳ וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי״. לָיְיטִי עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא, מִשּׁוּם דְּמִחֲזֵי כְּמַאן דְּסָגֵיד לְקַשְׁתָּא. אֲבָל בָּרוֹכֵי וַדַּאי מְבָרֵךְ. מַאי מְבָרֵךְ? — ״בָּרוּךְ … זוֹכֵר הַבְּרִית״. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: ״נֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּים בְּמַאֲמָרוֹ״. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ נֵימְרִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ: ״בָּרוּךְ … זוֹכֵר הַבְּרִית, וְנֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּים בְּמַאֲמָרוֹ״. עַל הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת. אַטּוּ כׇּל הָנֵי דַּאֲמַרַן עַד הַשְׁתָּא, לָאו מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית נִינְהוּ? וְהָכְתִיב ״בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה״! אָמַר אַבָּיֵי: כְּרוֹךְ וּתְנִי. רָבָא אָמַר: הָתָם מְבָרֵךְ תַּרְתֵּי — ״בָּרוּךְ … שֶׁכֹּחוֹ מָלֵא עוֹלָם״, וְ״עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית״. הָכָא ״עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית״ — אִיכָּא, ״שֶׁכֹּחוֹ מָלֵא עוֹלָם״ לֵיכָּא. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הָרוֹאֶה רָקִיעַ בְּטׇהֳרָתָהּ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … עוֹשֵׂה בְרֵאשִׁית״. אִימַּתִּי? אָמַר אַבָּיֵי: כִּי אָתֵי מִטְרָא כּוּלֵּי לֵילְיָא, וּבְצַפְרָא אָתֵי אִסְתָּנָא וּמְגַלְּיָא לְהוּ לִשְׁמַיָּא. וּפְלִיגָא דְּרַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא נִרְאֵית רָקִיעַ בְּטׇהֳרָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם״.

12 חולין פתח ↗

אַלְמָא אִיסּוּר מוּקְדָּשִׁין קָדֵים! אַף עַל גַּב דְּאִיסּוּר מוּקְדָּשִׁין קָדֵים, אָתֵי אִיסּוּר גִּיד חָיֵיל עֲלַיְיהוּ, שֶׁכֵּן אִיסּוּרוֹ נוֹהֵג בִּבְנֵי נֹחַ. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ הַאי סְבָרָא? רַבִּי יְהוּדָה, וְהָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּקָתָנֵי: נוֹהֵג בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה, בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל! הַאי תַּנָּא סָבַר לַהּ כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא. אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בִּטְמֵאָה, דְּאִיסּוּר לָאו, קָדָשִׁים דְּאִיסּוּר כָּרֵת – מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? אֶלָּא, הָכָא בִּמְבַכֶּרֶת עָסְקִינַן, דְּבָרֶחֶם קָדוֹשׁ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: וַלְדוֹת קָדָשִׁים בַּהֲוָויָיתָן הֵן קְדוֹשִׁים. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא קֳדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִין, אֲבָל קָדָשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין – אֵין אִיסּוּר גִּיד נוֹהֵג בָּהֶן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֶחָד קָדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִין וְאֶחָד קָדָשִׁים שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין – אִיסּוּר גִּיד נוֹהֵג בָּהֶן. אָמַר רַב פָּפָּא: וְלָא פְּלִיגִי, כָּאן – לְהַלְקוֹתוֹ, כָּאן – לְהַעֲלוֹתוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב פָּפָּא: וְלָא פְּלִיגִי – כָּאן לְחׇלְצוֹ, וְכָאן לְהַעֲלוֹתוֹ. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: לְהַעֲלוֹתוֹ פְּלִיגִי, דְּתַנְיָא: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״ – לְרַבּוֹת הַעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַקְּרָנַיִם וְהַטְּלָפַיִם. יָכוֹל אֲפִילּוּ פֵּרְשׁוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״. אִי בָּשָׂר וָדָם, יָכוֹל יַחְלוֹץ גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְיַעֲלֶה בָּשָׂר לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״. הָא כֵּיצַד? מְחוּבָּרִין – יַעֲלוּ, פֵּרְשׁוּ, אֲפִילּוּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ – יֵרְדוּ. וּמַאן תַּנָּא דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר פֵּרְשׁוּ יֵרְדוּ? רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל״ – לְרַבּוֹת הַעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקְּרָנַיִם וְהַטְּלָפַיִם, וַאֲפִילּוּ פֵּרְשׁוּ. וְהָא, מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״? בְּפוֹקְעִין. הָא כֵּיצַד? עִיכּוּלֵי בָשָׂר – אַתָּה מַחֲזִיר, וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר עִיכּוּלֵי גִּידִים וַעֲצָמוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל״ – רִיבָּה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״ – מִיעֵט, הָא כֵּיצַד? מְחוּבָּרִין – יַעֲלוּ, פֵּרְשׁוּ – אֲפִילּוּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ יֵרְדוּ. וְרַבָּנַן, מְחוּבָּרִין לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבּוֹיֵי, מִידֵי דְּהָוֵה אַרֹאשָׁהּ שֶׁל עוֹלָה, כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְפֵרְשׁוּ. וְרַבִּי, מְחוּבָּרִין דְּהֶיתֵּירָא

« נימוקי יוסף על נדרים ו׳ ע״ב נימוקי יוסף על נדרים ח׳ ע״א »