1דף מו. מתני' האומר לחברו קונם לביתך שאני נכנס. פי' קונם יהא לי ביתך אם אני נכנס בו וקונם יהא לי שדך אם אני לוקחו מותר. דביתך אמר והשתא לאו ביתיה הוא וה"ה אם נתנן לאחר דמותר אלא דנקט מכרן לרבותא למידק מיניה לאחר מותר אבל מכרן לנודר עצמו אסור כדאסיקנא לעיל דף לד: במתנה דככרי עליך ונתנו לו אסור וה"ה מכרו דמה לי מכרו מה לי נתנו אי משום שזכה בקנייתו קודם שיכנס בבית והרי נמצא דבתוך שלו נכנס וכן הדין בככר שזכה קודם שיאכלנו ומשל עצמו אוכל כך הוא במתנה שהרי לא נאסר הנאתו שלא יטלנו ממש וא"כ כבר זכה בו קודם שיאכלנו ואעפ"כ נתנו לו אסור:2לבית זה אסור. דכיון דאמר זה שוויה עלויה חתיכה דאיסורא וממי שיהיה משמע הלכך אפילו מכרו לאחר אסיר וכבר פירשנו לעיל דבלשון זה יש בו נמי קולא כמו שמצינו חומרא שאפילו ברשות אחר איסורו עליו כן מצינו בו קולא דאם נפל וחזר ובנאו אפי' במקומו מותר דלאו זה הוא דבית אחר הוא דכיון דנפל אזדא וכן מוכח בירושלמי הלכה ג וכשאמר ביתך ולא אמר זה מצינו בו ג"כ חומרא דאם נפל וחזר ובנאו ואפילו במקום אחר אסור דכל שהוא ביתך קאמר ומוכח שם בירושלמי דכי אמר ביתך ואמר זה דיינינן הלשון שאמר זה ולשון ביתך לא מעלה ולא מוריד אע"פ שמשמעות ביתך אינו כמשמעות זה:3דף מז. גמ' בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס וכו'. פי' קונם וכו' שאוסר נכסיו על חברו ונהי דפשיט ליה דכשאמר בית זה לעולם משמע מכל מקום קא מיבעיא ליה אפילו בעי למעבד הכי ושיאמר בפי' שאוסרה עליו לעולם ואפילו לאחר שיצאו מרשותו אי מצי עביד כיון דהשתא נכסי ברשותיה נינהו:4או לא. כיון דלאחר מכן נפקי מרשותיה והוו להו כנכסי חברו על חברו. דבשלמא מתני' שאוסרים על עצמו מצי אסר אנפשיה לעולם בין שיהיו של זה או של אחר וכיון שאמר בית זה כבר אסרו עליו לעולם אבל על חברו מהו ומייתי רבא ראיה דמצי אסר מהא דהאומר לבני דכשפירש דבריו לאוסרם אפילו לשיצאו מרשותו ואינם שלו דלאחר מיתה לא יירשני וה"ה כשאמר בית זה דכמפרש לעולם דמי כמשמעות דמתני' וכן היא מסקנא דפרקין דלעיל ואע"ג דלעיל דף מב: אמרו שאני התם דאמר בחייו ובמותו אבל לגבי מדיר כשאמר בית זה לא. דרך דחוי הוא ולא סמכינן עליה וכתב הריטב"א ז"ל ומיהו נראה בירושלמי ריש פרק הגוזל הל"ח דדוקא שאוסרו מעכשיו ולכשיצא מרשותו אבל לא באוסרו לאחר מותו או לכשיצא מרשותו בלבד עכ"ל:5בחייו ובמותי. סיפא דמתני' דפרק הגוזל דף קט. כיצד יעשה נותן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובעלי חובות באים ונפרעין מהם והסכימו המפרשים ז"ל לפי' הרמב"ם ז"ל שאמר כי הבן הנאסר הוא שיתן לבניו של עצמו או לאחיו או לוה והיינו רבותא דאילו שיתנם המדיר פשיטא ומיהא לשון נותן כלשון ולא נתן סיחון את ישראל במדבר כ״א:כ״ג כלומר שמניחם או מראה להם שיטלום אם ירצו וכזוכין מן ההפקר דאילו לתת להם במתנה ממש הא קא מתהני ואסור ועוד דא"כ היכי קתני לא יירשנו הרי הוא יורשו אלא ודאי כדאמרן וכלשון הרב ז"ל שאומר להם אלו הנכסים שאסר לי אבא כלומר שמגלה להם שאינו נותנן בתורת מתנה ושמענו שהאוסר נכסיו על בנו ומת זוכה הבן ברשותו ומשמע דבעלי חובות נפרעין מהן ובעל כרחו ב"ד מגבין להם אלא שהוא אסור ליהנות בהם ולפרעם מדעת ואסור לשום אדם ליטול מהם שלא מדעתו אבל כשמוחל להם שלא כדרך מתנה מותר ובגמרא הכא דף מז. בעו חליפי איסורי הנאה אי אסירי למי שהחליפן או מכרן מקנסא דרבנן ואין ספק דהך בעיא ליתא באיסורי ע"ז ושביעית והקדש שהרי הם תופסין דמיהם אבל בשאר איסורי הנאה כערלה וקונמות ופשיטא דאסור להחליפן דאם לא כן מצינו שהוא מותר בהנאתן אלא בדיעבד קא מיבעיא לן וכדאמרן דנהי דתנן לקמן דף נז. האומר קונם פירות אלו עלי אסור בחלופיהן ובגדוליהן מיהא לא ידעינן אי דין דרבנן הוא שיהו תליפין כגדולין ממש ואסורין אפילו לא אסרם בפי' או אם מיירי כגון שאסרם עליו בפי' או שאמר שהיה דעתו גם עליהן לאסרן עליו שאילו כן לעצמו יכול לאסרם אבל אם אמר קונם פירות אלו על פלוני אין אדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם וחליפין לא באו לעולם ובעיין לאוסר נכסיו לחברו היא ובעי למפשט מהאוסר נכסיו לאשתו שהיא לוה ובעלי חוב באין ונפרעין מן הבעל לכ"ע וע"י ב"ד בעל כרחו דמדעתו לא שרי ליה אליבא דמאן דאמר ומדאוכלת ממה שלותה שהם חליפי נכסי בעלה ש"מ דשרי והא אע"ג דלוה לכתחלה ובעיין הוא דיעבד אי קנסינן ליה ופשטינן שפיר משום דכיון דבשעת שלום אין בעלי חובות נוטלין כלום ולכי שקלי כבר זכתה בהן ופרעון דאתי לבתר הכי כחליפין דיעבד ושמעינן דחליפי אסורי הנאה מותרין למי שהחליפן ודחינן בדיעבד הוא דשרי כלומר דלעולם ליכא בחליפין אלו לכתחלה ולא חשיבי חליפין גמורין שאינה מחליפתן עכשיו דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ולא עוד אלא שגובה ע"י ב"ד גם בעל כרחיה ולא עשתה אלא גרמת חליפין ומי יימר דאתו וגבו דילמא מפייס להו ומחלי ובהאי ודאי לא קנסי רבנן למי שהחליפן אבל בדבר שיש בו לכתחלה שהוא מחליפן לגמרי לעולם אימא לך דקנסינן ליה ואם החליף אסור. הדר בעינן למפשט מהמקדש בערלה דאע"פ שאינה מקודשת דאין כאן שוה פרוטה דאיסורי הנאה נינהו מיהו מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ויהי שהאשה מותרת בהם דלאחרים חליפי אסורי הנאה מותרין אפילו מדרבנן דהא לר' יהודה דחמץ שעבר עליו הפסח א מותר בהנאה מן התורה חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר חולין דף ד: מפני שהן מחליפין שלא אסרו חכמים אלא לאותן שמכרו והחליפו מכל מקום אמאי היא מקודשת גמורה לבעל שהוא המחליף דכיון שמותר בה הרי נהנה מחליפי ערלה ואע"ג דהני חליפי חליפין הוו הוה ס"ד דכי היכי דבשום מקום לא חלקו בין חליפין לחליפי חליפין דמטעם קנסא עשאום כעבודת כוכבים שהיא תופסת דמיה ודמי דמיה ה"ה לא מחלקינן הכא ודחינן דהכא דיעבד דוקא הוא דמותר ומטעם חליפי חליפין אבל לכתחלה אסור לקדש בהן אבל חליפין גרידי אפילו דיעבד נימא דאסורין וכתבו בתוס' בשם רבינו שמשון ז"ל דדוקא בקנין אשה זו התירו חליפי חליפת משום דלא חשיבא להו הנאה ממש כי אולי הוא קונה אדון לעצמו אבל אם לקח בהם כלי או דבר אחר אפשר דאסור בו מדרבנן מדין חליפין שלא חלקו בין חליפין לחליפי חליפין וכתב עליו הריטב"א ז"ל מלישנא דגמרא לא משמע הכי דלא דחינן אשה שאני וגם לא הודו קצת רבותי ואעפ"כ למעשה ראוי לחוש לזקן ז"ל עכ"ל ובעיין לא איפשיטא וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות נדרים הרי גדוליהן וחלופיהן ספק לפיכך חברו אסור בגדולי פירות אלו וחלופיהן וכתב הריטב"א ז"ל יש פוסקין דפסקו בעיא דילן לחומרא משום דדחינן לה בלשון דילמא וכן נראה בעיני אבל רבינו הרשב"א נר"ו אומר דבעיין לא איפשיטא וכיון דבדרבנן היא נקיטינן לקולא ככל תיקו דרבנן עכ"ל והרנב"ר ז"ל כתב מסתברא דלקולא נקיטינן משום דספיקא דרבנן הוא ואפי' עבר והחליפן חלופיהן מותרין אלא שהביא ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מהלכות וכו':6שם ע"ב מתני' הריני עליך חרם המודר אסור ובו'. פי' הריני עליך שתהא הנאתי נאסרת עליך כחרם של בדק הבית ובגליל מיירי דסתם חרמים לבדק הבית:7הרי אתה עלי. שאוסר עליו שלא יהנה משל חברו ושמעינן תרתי חדא דחרם כקרבן ואדם אוסר כן ועוד דלשון הריני לא משמע גופו דוקא אלא נכסיו נמי משמע:8בדבר של עולי בבל. שהפקירום עולי בבל לכל ישראל כדברים אלו שמפרש ואזיל:9באר שבאמצע הדרך לצורך עולי רגלים ואע"פ שיש בהם חלק לנודרים לא מקרו נכסים דידהו הואיל ויש לכל ישראל חלק בהם אלא הרי הן כאילו הן של הקדש:10של אותה העיר. שהם דרין בה לפי שאין גופן קנוי אלא לישראל של אותה העיר תדע שאם ימכרו אותה בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר מכורין ואע"פ שקודם המכירה כל ישראל רשאין ליכנס בהן ולהשתמש בהן ונמצא שאנשי העיר כשותפין שאוסרין זה על זה. ומפרש ואזיל דברים אלו שהם תיבה שנותנין עליה ספר תורה והספרים ורחבה שעושין בה שורות לאבל והך מתני' דאסר דברים של אותה העיר רבנן היא דאילו ר"א בן יעקב הא אמר במתני' דריש פרקין דף מה שהשותפין שנדרו הנאה זה מזה בדבר שאין בו דין חלוקה זה נכנס בתוך שלו וזה נכנס בתוך שלו ודברים אלו דברים שאין בהן דין חלוקה הם וכבר אפסיקא הלכתא כראב"י בדף מו: וכל המפרשים תמהו על הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ז דהלכות נדרים כראב"י ופסקה נמי למתני' ומחו לה אמוחא וכבר השיגו הרמב"ן ז"ל בהלכותיו היכי מזכי שטרא לבי תרי ואפשר שהרמב"ם ז"ל כוון למה שכתבו הגאונים בפנים אע"ג דלא קי"ל כוותייהו במאי דשייך לטעמא דראב"י מ"מ במאי דלא הוה פליגי עליה דהיינו שיש לו זכות לשותף בחלקו קיימא לן כוותייהו ונפקא מינה למה שכתבו הגאונים ז"ל כנ"ל:11והכותב חלקו לנשיא. הקשו בגמ' אמאי מתסר אמר רב ששת הכי קתני ומה תקנתן של אלו שלא יהיו אסורין בדברים אלו יכתבו חלקם לנשיא כדתנן מכרן מותר:12א"צ לזכות. שמיד שכתב לו שטר מתנה קנה ואע"פ שלא זכה בשבילו משום דיפה כחו של נשיא:13אלא בהווה. שאין אדם סומך להקנות לאדם אחר דמסתפי שמא יאסרנו עליו:14גמ' תניא ר' יהודה אומר אנשי גליל קנתרנין הן והיו נודרין הנאה זה מזה עמדו אבותיהם וכתבו חלקיהן לנשיא. פי' קנתרנין כעסנין וכתבו חלקיהן לנשיא שלהן שלא יהיו אסורין בדברים של אותה העיר ומעתה הבנים אינן יכולין לאסור זה על זה וכתב הריטב"א ז"ל ואפילו שהדברים האלו לא עשאום הם שהקדמונים מהם עשאום אפ"ה יכולים הללו לזכותם ולהפקיעם על הבאים אחריהם כי אע"פ שהמקדיש הקדישם לכל הדורות אין זה אלא דור אחר דור וכן דעת רבינו הרא"ה ז"ל ומכאן כתבו הגאונים ז"ל שאדם יכול לעשות אגב למטלטלין מדברים שהם לרבים כגון מקומות של בית הכנסת ע"כ:15דף מח מתני' המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל וכו'. פי' ואין לו מה יאכל הך מתני' תנן בפרקא דלעיל דף מג. ולא נשנית כאן אלא בשביל דבר שנתחדש בה שאם הוכיח סופו על תחלתו הערמה הוי ואסור וכמעשה דבית חורון וכבר הקשו בגמ' מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחלתו אסור ומעשה נמי בבית חורון וכו':16והוה משיא את בנו. הבן שהיו נכסיו מודרין לאביו:17כל מתנה שאינה. כלומר דנהי דמתנה ע"מ להחזיר הויא מתנה אע"ג דאם הקדישה אינה מקודשת וכדאמרינן בפ' יש נוחלין דף קלז: דע"מ שתחזירהו לי הקדישו אינו קדוש דמידי דחזי לי קאמר שאני התם דמ"מ לשעתא מתנה היא אבל מתנה זו דבית חורון אפי' לשעתא אינה שלא נתכוין להקנותה לו כלל אלא שתקרא על שמוכרי שיהא אביו מותר בה והיינו לישנא דמתני' דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה וכו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' משום דתנא הכי קאמר כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והכי איתא בירושלמי ר' ירמיה בעי וכי אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה כיני מתניתא כל מתנה שהיא בהערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה:18שם גמ' אמר רבא לא תימא טעמא דאמר ליה ואינן לפניו הוא דאסור וכו'. פי' הוא דאסור לפי שכבר פירש שאינו ניתן לו כלום אלא שיהא אמצעי בלבד בינו לבין אביו ולפיכך לא הויא מתנה אבל אמר לו יבא אבא ויאכל מותר דההוא תנאה הוא כמתנה בע"מ שהיא מתנה גמורה וכי מתהני משל מקבל מתנה הוא נהנה דההוא תנאה הוא ומדעתך הוא דקאמר ליה כלומר שיהא זוכה מדעתך ומכחך ולא מכחי אלא אפילו אמר כן אסור:19מ"ט סעודתו וכו'. הפי' הנכון הסכימו עליו ז"ל הוא שלא נתנה לו במתנה גמורה שאין דרך העולם שיהא טורח בסעודה ואחר שפתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג והכל מתוקן לסעודה לשמחת בנו יתן הכל לאחר אלא ודאי לא נתכוון זה אלא שתהא נקראת על שם המקבל כדי שתהא מותרת לאביו שהיה נדור הנאה ממנו לא שתהא שלו לעשות ממנה שום דבר אחר ולא דמי להא דתנן לעיל נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה דהתם לא טרח בשום דבר אלא שנתן לחברו מן המעות או מן הככר שבידו וליכא מדעם דמוכח דלא גמר ואקני ואע"פ שנתכוון בזה לההנות את המודר מה בכך מכל מקום איהו גמר ואקני לאותו אחר ואילו הכא אנן סהדי דלא גמרי ואקני הואיל ואחר כמה טריחות שטרח נתנה לו מיהא כתב הרשב"א ז"ל דדוקא כשאמר כן בשעת המתנה אבל לאחר מכן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מודי אבל הרמב"ם ז"ל כתב ואפילו אמר לו כן לאחר המתנה והריטב"א ז"ל נתן טעם לדבריו משום דהוכיח סופו על תחלתו שלא גמר ליתן מתחלה ואומדנא דמוכח הוא דמחמת סעודתו הוא וכאילו פי' דמי והיינו דאמרינן בעלמא גיטין דף סו. וחולין דף לט: ואם הוכיח סופו על תחלתו אסור ודוקא בבא ואומר לו כן דרך תנאי וקפידא אבל בבא ואמר לו דרך פיוס הא ודאי אין כאן הוכחה לאיסורא אדרבה הוכיח סופו על תחלתו שגמר בלב שלם ואפילו היה בטוח בתחלה שיקבל פיוסו ובזה אין לתמוה על דבריו ז"ל כמו שתמה עליו רבינו נר"ו ואע"ג דמאי דקתני מתני' ואינם לפניך בשעת המתנה משמע אנן הכי אמרינן דמתני' לאו דוקא אלא דמעשה שהיה כך היה אבל כשאמרו חכמים כל מתנה א שאם הקדישה דעתם לכלול בזה אפי' באומר ויבא אבא ושיאמר כן לאחר המתנה כנ"ל עכ"ל וכיון דאסיקנא דהוי תנאי גמור ומהני אם לא מטעם סעודתו מוכחת שמענו שהאומר לחברו שדי נתונה לך ואתה תעשה לי או לפלוני כך וכך כיון שיש לו הנאה או לאחרים מכח תנאו תנאי גמור הוי והא דאמרינן פ"ב די"ט דף כ. בההוא דאמר להו הבו ד' מאה זוזי לפלניא ולנסוב ברתאי ארבע מאות זוזי שקיל ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב דמשמע שאין לשון ויעשה כך וכך לשון תנאי הא תירצה הריטב"א בשם רבו הרא"ה ז"ל דשאני התם שאין ההנאה אלא למקבל המתנה וכאילו נותן לו שתי מתנות עד דלימא איפכא לינסוב ברתאי והבו ליה דמשמע הבו ליה בנדוניא אע"פ שכתב הרשב"א ז"ל הפך הדין מזה והביא ראיה מהא דפ"ב דיום טוב:20שם ע"ב ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא וכו'. פי' דהוה שמיט כיפי היה גונב אגודות של פשתן:21אמרו ליה וכו' מה תהא עליו. למה לא יקנה אותם ואם תאמר ואפילו אסרם עליה אפ"ה בניו יזכו בהם דהא תנן ב"ק דף קט. נותן לבניו או לאחיו וכדפירשנו לעיל י"ל דמעשה כך היה שהיו לו לההוא גברא שני בנים חד דמעלי וחד דשמיט כיפי והכירו באב שהיה דעתו לתת כל נכסיו לבריה דמעלי ומש"ה אמרו ליה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן למה לא יזכה בנכסים ואהדר להו שפיר קאמריתו ליקני הדין פלגא ואי הוי ב בריה צורבא מרבנן ליקנייה ג בריה לההוא פלגא ואי לא ליהוו כולהו להך ברא דמעלי ואע"ג שהבן המודר מזכה לבנו כיון שאין לו קנין בהם כלל לא מיתהני גופו כלל ולא יאסר עליו ומיהא יותר מחוור מלשון הגמ' שצוה לאחר שהיה שם שיתנוה לבן בנו אי הוי צורבא מרבנן ויש למדין מכאן דאדם יכול להקנות למי שלא בא לעולם בענין זה שיתן למי שהוא בעולם ע"מ להקנות לאותו שירצה כשיבא לעולם והדין אמת דבענין זה מותר דהא אין בזו הקנאה אבל מכאן אין ראיה דהכא כבר היה בר בריה לעולם מדאמרינן לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן:22קני ע"מ להקנות. לאו דאמר הכי בהדיא אלא שאנו דנין דבריו שכן הוא משמעותם ואומדנא דמוכח הוא דלא עבד מתנה לזה כלל אלא קני ע"מ להקנות הוא ובדרך תנאי גמור ולא דמי למתנה ע"מ להחזיר שהיא נמי קני על מנת להקנות דהתם זוכה בה לשעתו ומשתמש ממנה אבל הכא לא זכי ליה כלל:23וכל קני ע"מ להקנות. אמר כל לאיתויי דאפי' עבד כה"ג מרצונו ולא ע"י פיוס אחרים שיפייסוהו על בר בריה אפ"ה לא קנה וא"ת ומאי שנא מזכייה שאדם מזכה לחברו על ידי אחר אע"פ שהאחר אינו זוכה כלל י"ל דהתם הוא שהנותן הוא דמזכה עכשיו ושלוח זה כידו אבל כאן לא מזכה לבר בריה מידי עכשיו אלא שמקנהו ליה בצואתו שאם שמא יהיה צורבא מרבנן בר בריה שיזכהו בנכסים אלו ואם הוא לא קנה כלל היאך מקנה. ורב נחמן אמר וכו' דהא סודרא נהי דמודה רב נחמן במקנה לאחר ל' יום כתובות דף פו: דלא קנה בעומדת באגם כיון דהשתא לא קני והכא נמי לא קני עד דהוי צורבא מרבנן מ"מ אמר דקנה הכא משום דכיון דלא אמר בהדיא דלא ליקני עד דהוי צורבא מרבנן ואמר סתמא כמאן דאמר מעכשיו ולכי הוי דמי ולפיכך מדמי ליה לקנין סודר דכי יהיב קונה סודריה למקנה אינו מזכהו בו לשום דבר אלא שיהא לו בו קנין בכדי שיקנה לו קרקע שלו וחשבינן ליה קנין ואע"ג דמקנה ליה בקנין מהשתא היינו הך וכדאמרן ורב אשי דחי ליה דכיון שלא רצה להקנות אלא כי היכי דלקנייה לבר בריה מסתמא לא נתכוון שיקנה עד אותה שעה וההיא שעתא כלתה לו קנייתו בין שהקנהו בקנין או בחזקה דהא הדר סודרא למריה מה שאין כן בקנין סודר דקני ע"מ להקנות מן השתא מקמי דמהדר סודרא דסתם קנין מעכשיו הוא ועוד דשמא לא הוי ע"מ להקנות גרידא אלא דאית ביה קנין דאי בעי לעכובי בידו הסודר שהקנהו אפשר דמצי עביד ואע"ג דרב אשי ודאי הוה מודה בעלמא דסתם קנין וחזקה כמעכשיו שאני הכא דכיון דבריה רשיעא אנן סהדי דלא בעי לזכוייה כלום עד דהוי בר בריה ראוי לזכות. וכתב הרשב"א ז"ל דהא דאמרינן דלא קני היינו דוקא בקנין ומשיכה וחזקה שאינן מתקיימין אבל בקנין שטר שהשטר קיים ועומד לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן קני דהא המקדש את האשה בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום מקודשת אם לא נאבד השטר ולא נתקרע וכן לענין גט כדאיתא התם גיטין דף עד. ולשון הרנב"ר ז"ל ולי נראה דהכא אפילו בשטרא לא מהני דהאי גברא מצוה מחמת מיתה הוה ואי בשעתיה לא קני לאחר מיתה לא קני דאין שטר לאחר מיתה והיינו דקא פליג רב אשי סתמא:24והא מתנת בית חורון דקני ע"מ להקנות הוא. ומעכשיו ד מהני ליה ע"מ להקנות ואפ"ה לא קנה דאי קנה ליהוי מודר מותר בו ואי משום דלאו דעתיה למיתן ליה ולא מידי אלא שיהא אמצעי כדי שיבא אבא ויאכל ה"נ הכי הוא דלא יהיב מידי להאיך אלא שיהיה אמצעי לאקנוייה לבר בריה:25זמנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו. שיש שם הוכחה גמורה שרוצה דליתהני אבוה מידו ולא מאיניש אחרינא נמצא דלא מקנה ליה ולא מידי אפילו להקנותו אבל הכא אדרבה ניחא ליה להאי גברא דליתהני בר בריה ואי לא מקני ליה ע"מ שיהא לו כח להקנות לכי הוי צורבא מרבנן אם כן לא היה זוכה בהם בר בריה אי מיית האי גברא ביני ביני דלא הוי זה צורבא מרבנן:26זימנין אמר ליה ר' אלעזר היא. ההיא דבית חורון והחמיר במודר הנאה כמו שמחמיר בויתור שאסור בדריסת הרגל המודר אע"ג דלדיני ממונות שריא דריסת הרגל דלית בה משום גזל ה"נ לענין ממון קני על מנת להקנות כי הך גוונא דמתנת בית חורון קנה וכתב הריטב"א ז"ל דהאי לישנא מוכח דאפילו במודר הנאה דוקא משום דאיכא סעודה מוכחת אבל בנותן מתנה דעלמא ע"מ לתת למודר הרי המודר מותר בה שהרי אינו זוכה אלא מכח האחרון:27מאי לאו לאיתויי הא מילתא דכיפי. דאפילו לענין דינא קני ע"מ להקנות לא קנה:28ה לישנא בתרא דרבא. דאפילו יבא אבא ויאכל אסור משוס דסעודתו מוכחת עליו. ולענין הלכה בדין חליפי סודר הלכתא כרב נחמן דאי תפיס ליה לא מתפיס דהא רב אשי בלשון דילמא הוא דקאמר ומאן לימא לן והא איתיה רב נחמן דאמר לן ועוד דרב אשי גופיה ס"ל כרב נחמן פ"ק דקדושין דף ו: גבי מתנה ע"מ להחזיר דלא קני באשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ואס"ד דאי תפיס מיתפיס מאי גזירה אין לך כסף גדול מזה ואמאי אין אשה נקנית בחליפין אלא ודאי רב אשי גופיה הכי ס"ל והכא דרך דחייה בעלמא הוא דדחי ליה לרב נחמן ומיהו לענין קני ע"מ להקנות משמע דלא קי"ל כרב נחמן דבהא רב אשי פליג עליה לגמרי משום טעמא דסודרא קני ע"מ להקנות מן השתא הוא אבל הכא הדר סודרא למריה אלא שהרמב"ם ז"ל פסק בשתיהן כר"נ משמע דס"ל ז"ל דכיון דפירכא קמייתא דרב אשי דרך דחייה היא כדכתיבנא כל מאי דקאמר ליה לדחויי מיכוין ולאו לאיפלוגי עליה וכן כתבו מן המפרשים ז"ל:29סליק פירקא דף מט. הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק וכו'. פירש הנודר דאמר קונה מבושל עלי מותר בצלי דבנדרים הלך אחר לשון ב"א ולא מיקרי אינשי מבושל אלא למה שנתבשל בקדרה כל צרכו לאפוקי צלי ושלוק ולפיכך מותר בצלי ושלוק וכ"ש במעשה קדרה עבה דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק כדאיתא בסמוך מותר במעשה קדרה עבה הנודר מן המבושל שמותר בצלי ובשלוק לא כ"ש והכי איתא בירושלמי ה"א. קונם תבשיל כו' במעשה קדרה. כגון כרוב ושאר מיני תבשיל שאדם מלפת בו את הפת דאמרינן בגמ' דהאי תנא כל מידי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה:30ומותר בעבה. כגין דייסא דאכלי ליה בלא פת ואע"פ שאמר שאני טועם ולהך רבותא נקטיה:31ביצת טרמיטא. מפרש בגמ' דשלקי לה במיא חמימי אלפא זימני ואלפא במיא קרירי עד דמזוטרא כדבלע ליה ולא מתאכיל בה ריפתא ומשמע דדוקא בה הוא דשרי אבל כל שלא נתבשלה כל כך אסורה דהא מיתאכלא ריפתא בהדה והכי איתא בירושלמי:
