נימוקי יוסף על נדרים י׳

1 דאי הדר ביה. קודם ל' יום וקמ"ל דאפילו הכי הוי עולה:

2 הניחא למ"ד אינה חוזרת. פלוגתא דר"נ ורב ששת היא בפרק האומר בקדושין דף נט.:

3 הכא שאני דאמירתו לגבוה. הילכך אפילו למ"ד התם חוזרת הכא לא מצי הדר ביה וא"ת ותהוי נמי כמסירה אכתי אמאי לא מצי הדר ביה כיון דלא חייל הקדש עד ל' יום דהא במשוך פרה זו ולא תקנה לך עד ל' יום כתובות דף פב. דאי עומדת בחצרו קנה היינו דוקא כשלא חזר בו בינתים אבל חזר בו מצי הדר ביה וי"ל דכי אמרינן השתא כמסירתו להדיוט כקנין ממש בקנין ממש דמעכשיו של הדיוט דלא מצי למהדר ביה הוא דאמרינן דאי לאו הכי מאי חדושא הא מעיקרא ידעינן הכי וכתב הריטב"א ז"ל ומכאן סיוע לאשר דן רבינו הלוי ז"ל ששכיב מרע שהקדיש נכסיו אע"ג דאם עמד חוזר שלא הקדיש אלא לאחר מיתה מ"מ אם לא עמד אינו חוזר ולא אמרינן בהא ב"ב דף קנא. כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו כדאמרינן להדיוט דשאני הכא דאמירה כמסירה וכדאמרינן הכא דלא מצי הדר ביה והרי הוא כמקדיש מעכשיו אם ימות אבל רבינו הרשב"א ז"ל חולק בזה כיון דסתם מתנת שכיב מרע בעלמא א אלא לאחר מיתה ומתקנת חכמים דאילו מדינא אין מתנה ולא הקדש חלה לאחר מיתה ומ"מ מודה הוא ז"ל בתולה זו מחיים דאמר סלע זו הקדש לאחר שלשים יום שאין יכול לחזור בו:

4 דף ל מתני' הנודר מיורדי הים וכו'. פירוש מותר ביושבי היבשה דהשתא לאו יורדי הים נינהו דלא נדר אלא מהרגילין לירד ליה:

5 אסור ביורדי הים. אפי' הם עכשיו ביה שסופן לעלות ליבשה כדמפרש בגמרא:

6 ולא כאלו ההולכים וכו'. מפרש בגמ' היכי קאי:

7 מעכו ליפו. שהוא דרך קצרה בים:

8 שדרכו לפרש. שהולכין דרך רחוקה בים:

9 גמ' רב פפא ורב אחא בריה דרב איקא חד תני לה על רישא וכו'. פירוש דהלין יושבי יבשה נינהו דמשום ההוא פורתא דהיינו מעכו ליפו שהם קרובים זה לזה לא מקרו יורדי הים ואתיא האי לישנא לקולא:

10 אסיפא ולחומרא. דאפילו מי שדרכו לפרש לים למרחוק בכלל יושבי יבשה הוא וכן נמי אפילו ההולכים מעכו ליפו בכלל יורדי הים מדלא פריש מידי ארישא וכ' הרנב"ר בשם הרשב"א ז"ל דמסתברא שאינו אסור בכל מי שירד פעם אחד מעכו ליפו אלא במי שרגיל לירד שם תדיר א"נ במי שהיה יורד בשעת נדרו אפילו מעכו ליפו ובירושלמי איבעיא להו הנודר מיורדי הים לאחר שלשים יום וקודם ל' יום ונעשו יושבי יבשה אי בתר שעת אמירת נדר אזלינן והשתא יורדי הים נינהו או בתר חלות נדר אזלינן דהוו להו יושבי יבשה ויהיה מותר בהם ותלי לה בפלוגתא דר' ישמעאל ורבי עקיבא דפליגי בפרק בתרא דמכילתין דף פט באשה שאמרה הריני נזירה לאחר שאנשא דרבי ישמעאל סבר דבתר חלות הנדר אזלינן ובעל מפר ור"ע סבר דבתר שעת אמירה אזלינן ואין הבעל מפר בקודמין וקי"ל כר"ע הלכך אסור באותם שהם עכשיו יורדי הים אע"פ שבשעת חלות הנדר נעשו יושבי יבשה דבתר השתא אזלינן ובירושלמי נמי איבעיא להו באלו שיורדין לים כדי לטייל אם הם בכלל יורדי הים או לא ולא איפשיטא ולחומרא וכתב הריטב"א ז"ל מסתברא דלא איבעיא להו אלא באותם שהם תדירין בכך לצוד דגים או לכיוצא בו:

11 שם ע"ב מתני' הנודר מרואי החמה וכו'. פי' אלא למי שהחמה כו' בגמרא מפרש מהיכא משמע הכי:

12 בקרחים. אע"פ שאין להם שער ובבעלי השיבות אע"פ שראשיהם לבנים:

13 אלא אנשים. גדולים וטעמא מפרש בגמ':

14 הילודים. שנולדו כבר בשעת נדרו ונולדים הם שנולדו אחר נדרו:

15 מן הנולדים ר"מ מתיר וכו'. בגמ' מפרש לה:

16 בשובתי. ממצווה ועושה קאמר:

17 אסור בכותים. דקסבר גרי אמת הם:

18 מאוכלי השום. הוא מעשר שתקנות שתיקן עזרא לאכול שום בלילי השבת שמרבה את הזרע משום עונה כדדרשינן אשר פריו יתן בעתו זה הממש מטתו מע"ש לע"ש וכיון דנפקא מקרא אסור בכותים דהא גרו אמת הם והם נוהגין בהכי:

19 מעולי ירושלים. לרגל:

20 ומותר בכותים. אע"פ שמצווין מ"מ אינם עושן והוא ממצווה ועושה קאמר:

21 גמ' מדלא קאמר מן הרואין וכו'. פי' מן הרואין היה מותר בסומין שאינן רואין אבל השתא דנקט מרואי החמה כוונתו אל כל מי שהחמה רואה אותו ולא בא אלא לאפוקי עוברים ודגים שהללו אין חמה רואה אותן ואפילו אם אמר כן אחר שניצודו מותר דעל מי שדרכה של חמה לראותו נתכוון וכתב הריטב"א ז"ל נראין דברים שזה היה לפי רגילות הלשון שהיו אומרין באותו זמן ובנדרים הלך אחר לשון ב"א באותו מקום ובאותו זמן הא לאו הכי לפי פשט הלשון הכל שוה וכלל זה בידינו דכל שאין בו לשון בני אדם מורגל באותו מקום הולכים אחר לשון תורה וכדין נדרים כן תקנות הצבור בכל מקום וכל שיש בו שתי משמעיות יכולי בני התקנה לפרש אותו אפילו להקל שעל דעתם הסכימו וקבלו עליהם בצבור אבל כשאין יודעין לאיזה דבר נתכוונו או שיש מחלוקת ביניהם הולכין בו להחמיר עכ"ל מדלא קתני מבעלי שער אלמא אפילו ב על כרחין בכלל וכיון דשחורי הראש לגבי קרחין לאו דוקא לבעלי שיבות נמי לאו דוקא ומשום הכי אמרינן דכי קאמר שחורי הראש לאותם שאדם מתאר אותם בשחורי הראש ולא במגולי הראש ונקראין שחורי הראש לפי שרובן של אנשים ראשן שחור אבל נשים כיון דלעולם מכסי במכוסי הראש אדם מתאר אותם וקטנים כיון דלעולם מגלי במגולי הראש אדם מתאר אותן לשון הרנב"ר ז"ל והריטב"א ז"ל כתב שזה ג"כ לפי הלשון שהיו רגילין לקרוא ג במי התנא אבל בשאר מקומות משמעות הלשון למעט קרחים ובעלי שיבות וגם במקום שנהגו בו כלשון המשנה אם פירש שלא נתכוון אלא למשמעות הלשון הרי הוא נאמן ואפילו להקל עכ"ל:

22 שם פיסקא ר"מ מתיר אף בילודים וכו'. אלא מן מאי אסר. פירוש אלא מן מאי אסור אי שרי בנולדים ובילודים:

23 למימרא וכו' אלא מעתה וכו'. מדמקשינן לר' מאיר מקרא דנולדים אינו לשון להבא ולא מקשינן מקרא דהילודים לאו לשעבר משמע כדכתיב שמות א׳:כ״ב כל הבן הילוד ש"מ דרב פפא קרי במתני' הילודים כמו שכתבתי במתני' אבל למסקנא דמתרץ דבקרא משמע הכי ומשמע הכי ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון המקרא הילודים מצינן למיקרי בחיר"ק דמקרא משמע נמי לשעבר כדכתיב יהושע ה׳:ה׳ כל העם הילודים במדבר אלא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולפי זה נהי דבהנודר מן הנולדים אסור בילודים ידעינן הדין דהכל אסור לרבנן דהלכתא כוותייהו ואין לו היתר אלא בדגים ועופות שהם מטילין ביצים ולא שייך למימר בהו לא לשון נולדים ולא לשון ילודים דהא לא מיתצרו במעי אמן מ"מ בנודר מן הילודים מותר בנולדים דמודו תרוייהו ר' מאיר ורבנן דלא ידעינן דינא דהיתרא מאן הוא אם ההיתר לעתידים להולד או לאותם שנולדו כבר. ותימה על כל המפרשים ז"ל שפירשו במתניתין הילודים לשעבר ונולדים בעתידין להולד ומאן פלג להו ושמא כיון דרב פפא היה מפרש כן בלשון הילודים גם אנו נפרש כן וכ"ש שיש הכרח בפירוש זה דסברא הוא שנודר מאותן שכבר נולדו ולא לדור שעתידין להוליד ולהניח אותן שכבר נולדו ואע"פ דר' מאיר בנולדים מפ' עתידין להוולד ולא אותן שכבר נולדו היינו משום דלשון בני אדם ידוע לו שהוא כן ולפי המסקנא לכלהו מצינן למימר כן בלשון הילודים דבלשון בני אדם משמע לשעבר כנ"ל ותימה היכי פליגי ר' מאיר ורבנן בנולדים בהכי דר' מאיר אומר דבלשון בני אדם לא הוי כלשון תורה דמשמע הכי ומשמע הכי אלא בלשון בני אדם עתידין להולד דוקא הוא ורבנן אומרים דלשון בני אדם בזה כלשון תורה בין עתידין להולד בין נולדו ומאי פלוגתא היא זו נחזי אנן היכי משתעי אינשי תירץ הריטב"א ז"ל דאיכא מיעוטא דמשתעי כלשון תורה וזה נדר סתם ושכח מאי הוה דעתיה ר"מ סבר הלך אחר לשון בני אדם ולא חיישינן בהא למעוטא ורבנן סברי אדרבה כיון דלשון תורה היא חיישינן בהא למעוטא:

24 ועדיין לא נולד. דהאי קרא בימי רחבעם כתיב:

25 דף לא. פיסקא משובתי שבת מאי שובתי שבת וכו'. פי' אפי' נכרים כלומר הו"ל למתני אסור במקיימי השבת כדי שיהו בכלל כל הנכרים השובתים:

26 מצווה ועושה. כלומר שאין בכלל דבריו אלא מצווין ועושין:

27 בתרתין קדמייתא. דהיינו שביתת שבת ואכילת שום ישראל וכותים מצוויין ועושין:

28 מתני' קונם שאני נהנה לבני נח וכו'. פי' שאני נהנה כלומר קרבן יהא לי מה שאני נהנה מבני נח:

29 מותר בישראל. דאע"ג דישראל נמי בני נח נינהי מכיון דאיתקדש אברהם איקרו על שמיה ולא על שם נח ומסתברא דאפי' הגרים אינן בכלל זרע אברהם אבל ישנן בכלל בני אברהם דהא קי"ל כרבי יהודה דאמר שהגרים אומרים בתפלה אלהי אבותינו. ובתוספתא אמרו שנודר מן הכהנים מותר בלוים מן הלוים מותר בכהנים פירוש דאע"ג דבכמה מקומות יבמות דף פו. נקראו הכהנים לוים אין לשון בני אדם כן וכן אמרו שם מזה הטעם שהנודר מן הבנים מותר בבני בנים ואף על גב דבלשון תורה בני בנים הרי הם כבנים דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ומיהו יש בכלל זרע אפי' בני בנים עד סוף כל הדורות כזרע אברהם וזרע ישראל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

30 ומותר באומות העולם. דאפילו בני ישמעאל ועשו לא מיקרו זרע אברהם כדמפרש בגמרא כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק:

31 לוקח ביותר. כדי שלא יהנה מהם במה שהוא לוקח אם היה שוה בשוה:

32 ומוכר בפחות. כדי שלא יהנה מהם אם היה מוכר שוה בשוה. ובגמ' פריך רישא לסיפא דברישא משמע דשוה בשוה הוי הנאת לוקח ובסיפא משמע דהוי הנאת מוכר וכי אמרינן דביתר ופחות שרי דוקא כשאסר על עצמו שלא יהנה מישראל דבכי ה"ג לא מתהני מינייהו אבל אם אסר על עצמו נכסיהם אפילו לוקח שוה מנה במאתים אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהם:

33 תוספתא המודר הנאה מבני עירו ובא א' וישב ל' יום מותר בו מאי מיושבי עירו ובא אחד וישב שם שלשים יום אסור בו ע"כ ואיתא להא בפ"ק דב"ב ושם מוכיח שאם ישב שם י"ב חדש או שקנה שם בית דירה הרי הוא מבני העיר לענין זה והנודר מאנשי העיר או מקהל פלוני דינו כנודר מבני העיר כדמוכח התם בהדיא:

34 נהנים לי. משלי:

35 לוקח בפחות וכו'. כדי שלא יהנו ממנו:

36 אם שומעין לו בכך. אבל בלא"ה לית ליה תקנתא ואפילו בנכסים שקנה לאחר נדרו דאע"ג דקי"ל לקמן דף מז. דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חברו ה"מ כשאוסר הפירות דבר שלא בא לעולם כפירות דקל או פירות שעתיד לקנות א"נ באומר נכסי עליך שאינו אסור אלא באותן נכסים שהיו לו באותה שעה א"נ בחלופיהן אבל באוסר הנאתו על חברו כיון דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם נמצא שאם ימכור למודרים נכסים שקנה לאחר מכן שוה בשוה הרי הוא מהנה אותן הלכך אסור. הרנב"ר ז"ל:

37 יהנה לאומות. כתב הרא"ה ז"ל דהא קמ"ל דלא תימא כיון דהכי נדר א"א לו לעמוד בנדרו וה"ל כי ההיא דאמרינן לעיל בפרק ואלו מותרין דף טו. שבועה שלא אישן ג' ימים היו מכין אותו ויישן לאלתר והכי נמי נימא דיהנה לאלתר דדבר שא"א לעמוד בו הוא קמ"ל דלא כיון דאיכא תקנתא באומות ע"כ וכתב הריטב"א ז"ל מיהו אם אמר שאני נהנה לבריות והם לי הרי האומות בכלל ונדר שא"א לקיימו הוא שאינו נדר אא"כ נתן קצבה בדבר בענין שיהא אפשר לעמוד בו:

38 שם גמרא אמר שמואל הלוקח כלי מן התגר לבקרו. פי' לבקרו לבדקו שאם אין בו מום יקחנו ונאנס בידו וכו' מוקמינן לה התם בפ' הספינה דף פח. בדקיצי דמיה הלכך סמכא דעתיה דלוקח דאם רצה ללקחה הרשות בידו וכיון שכן חייב באונסין דבמקח כל הנאה ללוקח הוא ולא למוכר והו"ל כשואל דמשום דכל הנאה שלו חייב באונסין ונהי דהכא לא חש לפרושי דהא דשמואל דוקא בדקיצי דמי סמיך ליה אסוגיין דפרק הספינה כי היכי דהתם נמי לא חש לאוקמא ודוקא בזבינא חריפא כדמוקמינן לה בסמוך משום דההיא סוגיא דהתם אסוגיא דהכא נמי סמכא אפילו שוה בשוה דהא אמרת דבמקח ליכא הנאת מוכר:

39 מתני' בזבינא מציעאה. כלומר דאיכא הנאת מוכר ולוקח ומש"ה כשאסר הנאת ישראל עליו לוקח ביותר ומוכר בפחות כי היכי דלא ליתהני וכשאסר הנאתו על ישראל לוקח בפחות ומוכר ביותר כי היכי דלא ליתהני אינהו דבזבינא מציעא כי מזבן ליה שוה בשוה תרוייהו איתנהו:

40 זבינא חריפא. מקח שיש לו קופצין והנאת לוקח הוא ואין למוכר שום הנאה במכירתו דהא כל אימת דבעי מזבן ליה הלכך דיינינן ליה כשואל דכל הנאה שלו אבל בזבינא מציעא אינו אלא שומר שכר ולפיכך היה פטור באונסין וחייב בגניבה ואבידה ובזבינא דרמי על אפיה כלומר שמוטל לפניו ואינו מוצא מי שיקח אותו כל הנאה של מוכר היא כשמוכר שוה בשוה הלכך לא הוי לוקח אלא כשומר חנם שפטור בכל חוץ מפשיעה וה"מ כשנמכר שוה בשוה כדאמרן אבל כי נמכר ביותר אפילו זבינא חריפא הנאת מוכר ולא לוקח וכי נמכר בפחות אפי' זבינא דרמי על אפיה הנאת לוקח ולא מוכר:

41 לשגר לבית חמיו. סבלונות לארוסתו:

42 לפי טובת הנאה. לפי מה שנהניתי במה שיחזיקו לי טובה כשהם רואין שאני מחזר לשגר להם כלים:

43 ונאנסו בהליכה חייב. דהואיל וקצץ דמיהן ומשכן לשם לקיחה כל הנאה שלו והיינו סייעתא דשמואל:

44 בחזרה פטור. מן האונסין שהרי אינן לקוחין לו וחייב בגניבה ואבידה:

45 מפני שהוא כנושא שכר. הואיל ונהנה שנתפאר בהם בבית חמיו ובפרק האומנין דף פא. אסיקנא מהך ברייתא שכל שואל לאחר שכלו ימי שאלתו נעשה ש"ש:

46 ספסירא. סרסור דרכן של סרסורין היה ליקח בהמה בדמים קצובין והיו מתנין עם הבעלים שאם לא ימצאו לוקחין שיחזירוה להם כדמוכח עלה דהא בפרק האומנין:

47 חזרה דספסירא וכו' כהליכה. דמשגר לבית חמיו דמי דה"נ בחזרה אי משכח לזבוניה מזבן לה:

48 שם ע"ב מתני' קונם שאני נהנה לערלים וכו'. פי' לערלים משל ערלים:

49 מותר בערלי ישראל. דישראל אפילו הערלים שבהם כגון שמתו אחיו מחמת מילה אין נקראין ערלים:

50 ואסור בנמולי עובדי כוכבים. דאע"ג דנמולו נקראין ערלים שלא נצטוו במצות מילה כדמפרש ואזיל ואומר והיה הפלשתי כלומר דאי מקרא קמא איכא לדחויי דכי קאמר כל הגוים ערלים ערלי לב קאמר והיינו דקאמר סיפיה דקרא דכל בית ישראל ערלי לב כמותם משום הכי אמר והיה הפלשתי הערל הזה דקא קרי ליה דוד ערל אע"ג דלא ידע אי נולד כשהוא מהול וכי תימא נולד כשהוא מהול לא שכיח ואומר פן תעלוזנה וא"א לעם גדול שלא יהיו בהם כמה אנשים שנולדו כשהם מולים ואפילו הכי אמר בנות הערלים:

51 הנה דם הברית וכו' על כל הדברים. רמז להם משה בשעת מתן תורה דם ברית מילה הוא שקול כנגד כל הדברים האלה שהם תרי"ג מצות ואע"ג דהאי דם לאו דם מילה הוא אלא קרבן מכל מקום כיון דבתורה כולה כתיב ברית ובמילה נמי כתיב נמצאת שקולה כנגד כל המצות:

52 סליק פירקא דף לב ע"ב מתני' אין בין המודר הנאה מחבירו. פירוש אין בין המודר אין מודר הנאה סתם דמשמע כל הנאות חמור ממודר מאכל אלא דריסת הרגל שהמודר הנאה אסור לו ליכנס בתוך שלו ואפילו באתרא דליכא היזק ראיה דלא קפדי אינשי. והמודר מאכל מותר:

53 וכלים שאין וכו'. שמותר להשאילם למודר מאכל ולא למודר הנאה ודוקא בשאין משכירין כיוצא בהן כדאיתא בגמרא:

54 נפה וכברה. דכל הני הוו הנאה שמביאה לידי מאכל ואע"ג דגורם נינהו וכ"ש קדרה שמבשלין בה ושלחן וקערות שקרובין למאכל:

55 אבל משאילו וכו'. בגמ' מפרש למאי אצטריך:

56 מקום שמשכירין וכו' אסור. אפילו במודר מאכל דכיון שדרך האחרים להשכירן לכיוצא במלאכה זו שהשאילה לו הוה ליה הנאה המביאה לידי מאכל שבדמי השכירות שמחל לו יקח מאכל ואנן הנאה המביאה לידי מאכל תני כדאיתא בגמ' וה"ה שאסור לתת לו במתנה שום דבר דהנאה המביאה לידי מאכל הוא וכתב הריטב"א ז"ל וכ"ש אם דרכו להשכיר לכיוצא בזה שמשאיל אע"פ שהוא מקום שאין אחרים משכירין שהיא אסור ומיהו אם למלאכה זו אין משכירין כלל אפילו היו משכירין למלאכה אחרת מותר דהא לא מהני ליה:

57 שם גמרא מאן תנא אמר רב אדא בר אהבה ר' אליעזר היא וכו'. פירוש מאן תנא דריסת הרגל אסורה במודר הנאה סתם ואע"ג דלא קפדי בה אינשי:

58 אפילו ויתור. דבר שדרכו של אדם לוותר אצל חברו ואין המודר מחשב לההנות חבירו בכך אסור במודר הנאה סתם דמ"מ הרי נהנה ומשום הכי אסור בדריסת הרגל אע"ג דלא קפדי אינשי בין בחצר בין בבקעה וכתבו המפרשים האחרונים ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דהלכתא כר' אליעזר כיון דסתם לן תנא כותיה ועוד דסוגיין דהשותפין דמכילתין כרבי אליעזר אתיא וכן כתב הרנב"ר בשם הרב ז"ל וכתב עוד אבל ר"ח ז"ל כתב בפרק חזקת הבתים גבי אלו דברים שאין להם חזקה דף נז: דלית הלכתא כרבי אליעזר וכן דעת רבינו תם ע"כ והא דמשמע הכא דבדריסת הרגל שרי לרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר משום דלא קפדי בה אינשי ואילו בפרק חזקת הבתים אמרינן שם הכא בחצר של שותפין עסקינן דאהעמדה כדי לא קפדי אלמא דוקא שותפין הוא דלא קפדי ז"ל הא אינשי דעלמא קפדי וכיון שכן ליתסר אפילו לרבנן ותירצו בשם הרמב"ן ז"ל דהתם מיירי להתעכב ולישב בחצר דומיא דהעמדת בהמה דתנן התם אבל הכא בדריסת הרגל בעלמא עסקינן דהיינו לעבור דרך חצרו ולא להתעכב שם ובכה"ג אפילו אינשי דעלמא דלאו שותפין לא קפדי ומשום הכי שרי לרבנן:

59 דף לג פיסקא לא ישאילנו נפה וכו' והא מן מאכל נדר אמר ריש לקיש וכו'. פירוש והא מן מאכל נדר ונפה וכברה לאו מאכל נינהו:

60 אימא שלא ילעוס. דהנאת מאכל לא משמע אלא שלא יהנה מגוף המאכל עצמו ואכתי אמאי איתסר בנפה וכברה:

61 הנאה המביאה וכו'. נמצינו למדין דכל שלא נדר אלא ממאכל אסור באכילה בלבד ומותר בשאר הנאות כגון ללעוס חטין על גבי מכתו. ואם אמר הנאת מאכלך עלי אסור אפילו ללעוס ומותר בכל כלים אע"פ שעושין בהן אוכל נפש ואם אמר הנאה המביאה לידי מאכל אסור אפילו בכלים שעושין בהן אוכל נפש אבל הנאה שלא יהא בה צורך אוכל מותרת כדריסת הרגל ואפילו קפנדריא אבל הרנב"ר ז"ל כתב דנראה לו דהנאה המביאה לידי מאכל הוא הואיל שמביא אליו המאכל:

62 צנא. סל:

63 אבל להשאיל לו סוס להקריב עצמו למאכל וטבעת שהיו נוהגין כן ואלמלא הטבעת לא היה אוכל שם וכן מפסק ומיזל דרך חצרו לבית המשתה כדי שיהיה שם א מהנה מהו. מי אמרינן לאו הנאה המביאה לידי מאכל הוא דשאני התם שעושה מעשה במאכל עצמו בהקרבת המאכל אליו ובעיא דרב פפא לא איפשיטא הילכך נקטינן בה לחומרא ואסור קירוב גופו אל המאכל כקירוב המאכל אליו: