נימוקי יוסף על נדרים כ״א

« נימוקי יוסף על נדרים כ׳ ע״ב נימוקי יוסף על נדרים כ״ב ע״א »

3 גיטין פתח ↗

וְשַׁמְנוּם בַּחֲמִשָּׁה מָנֶה; לִכְשֶׁתָּבֹא לְיֶדְכֶם הַגְבּוּהָ אֶת הַשְּׁאָר״. אָמַר רַב אָשֵׁי: הָהוּא, גֵּט יְבָמִין הֲוָה. הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁתְּהֵא נוֹדֶרֶת כּוּ׳: אָמַר רַב הוּנָא, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשֶׁלֹּא נִיסֵּת, אֲבָל נִיסֵּת – אֵין מַדִּירִין אוֹתָהּ. נִיסֵּת מַאי טַעְמָא – דְּמֵיפַר לַהּ בַּעַל; כִּי לֹא נִיסֵּת נָמֵי, לְכִי מִנַּסְבָא מֵיפַר לַהּ בַּעַל! אֵין הַבַּעַל מֵיפֵר בְּקוֹדְמִין. וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָזְלָה לְגַבֵּי חָכָם וְשָׁרֵי לַהּ! קָסָבַר צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת הַנֶּדֶר. רַב נַחְמָן אָמַר: אֲפִילּוּ נִיסֵּת. נִיסֵּת, וַדַּאי מֵיפַר לַהּ בַּעַל! דְּמַדְּרִינַן לַהּ בָּרַבִּים. מֵיתִיבִי: נִיסֵּת – גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ אִם נָדְרָה. מַאי, לָאו נָדְרָה הַשְׁתָּא? לָא, דִּנְדַרָה מֵעִיקָּרָא. וְהָתַנְיָא: נִיסֵּת – נוֹדֶרֶת וְגוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ! תַּנָּאֵי הִיא, דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: נֶדֶר שֶׁהוּדַּר בָּרַבִּים – יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה; וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: אֵין לוֹ הֲפָרָה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת הַנֶּדֶר, אוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ? רַב נַחְמָן אָמַר: אֵינוֹ צָרִיךְ; רַב פָּפָּא אָמַר: צָרִיךְ. רַב נַחְמָן אָמַר אֵינוֹ צָרִיךְ – דְּאִי אָמְרַתְּ צָרִיךְ, זִימְנִין דְּגָיֵיז לֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ, וְחָכָם מַאי דְּשָׁמַע מֵיפַר. רַב פָּפָּא אָמַר צָרִיךְ – מִשּׁוּם מִילְּתָא דְּאִיסּוּרָא. תְּנַן: הַנּוֹשֵׂא נָשִׁים בַּעֲבֵירָה – פָּסוּל, עַד שֶׁיִּדּוֹר הֲנָאָה. וְתָנֵי עֲלַהּ: נוֹדֵר וְעוֹבֵד, יוֹרֵד וּמְגָרֵשׁ. וְאִי אָמְרַתְּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת הַנֶּדֶר, לֵיחוּשׁ דִּילְמָא אָזֵיל לְגַבֵּי חָכָם וְשָׁרֵי לֵיהּ!

4 שבועות פתח ↗

אִם אָמַר: ״אֵינִי נִשְׁבָּע״ – פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם אָמַר: ״הֲרֵינִי נִשְׁבָּע״ – הָעוֹמְדִין שָׁם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: ״סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳״. וּכְשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין.

6 נדרים פתח ↗

וְלָא פָּתְחִינַן בְּהָדָא אַחְרָנִייתָא, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי פְּתַח לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְהָהוּא סָבָא: ״יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא״. כׇּל הַבּוֹטֶה — רָאוּי לְדוֹקְרוֹ בְּחֶרֶב, אֶלָּא — לְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא.

7 נדרים פתח ↗

הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, נוֹתֵן לְאֶחָד לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מוּתָּר בָּהּ. אִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר — מַנִּיחַ עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הַגָּדֵר וְאוֹמֵר: הֲרֵי הֵן מוּפְקָרִים לְכׇל מִי שֶׁיַּחְפּוֹץ, וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר.

9 פסחים פתח ↗

דִּינָא הוּא דְּאָתוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וְאָמְרִי לֵיהּ לְשִׁמְעוֹן: אֲנַן, מִטַּלְטְלֵי שְׁבַק אֲבוּן גַּבָּךְ, וּמִטַּלְטְלֵי דְיַתְמֵי לְבַעַל חוֹב לָא מִשְׁתַּעְבְּדִי.

9 קידושין פתח ↗

מֵתִיב רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינַת הַיָּם וְאִשָּׁה עִמָּהֶם וַחֲבִילָה עִמָּהֶם, זֶה אוֹמֵר: זוֹ אִשְׁתִּי, וְזֶה עַבְדִּי, וְזוֹ חֲבִילָתִי, וְזֶה אוֹמֵר: זוֹ אִשְׁתִּי, וְזֶה עַבְדִּי, וְזוֹ חֲבִילָתִי. וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: אֵלּוּ שְׁנֵי עֲבָדַי, וַחֲבִילָה שֶׁלִּי – צְרִיכָה שְׁנֵי גִיטִּין, וְגוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ מִן הַחֲבִילָה.

12 ערכין פתח ↗

מַתְנִי׳ אֵין נֶעֱרָכִין פָּחוֹת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע. כֵּיצַד? נָתַן סֶלַע וְהֶעֱשִׁיר — אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם, פָּחוֹת מִסֶּלַע וְהֶעֱשִׁיר — נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סֶלַע.

13 נדרים פתח ↗

מַתְנִי׳ פּוֹתְחִין בְּיָמִים טוֹבִים וּבְשַׁבָּתוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: אוֹתָן הַיָּמִים — מוּתָּרִין, וּשְׁאָר כׇּל הַיָּמִים אֲסוּרִין. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד שֶׁהַנֶּדֶר שֶׁהוּתַּר מִכְּלָלוֹ — הוּתַּר כּוּלּוֹ.

14 תלמוד ירושלמי נדרים פתח ↗

משנה: כָּל כִּינּוּיֵי נְדָרִים כַּנְּדָרִים וַחֲרָמִים כַּחֲרָמִים וּשְׁבוּעוֹת כַּשְׁבוּעוֹת וּנְזִירוּת כַּנְּזִירוּת. הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ מוּדָּר אֲנִי מִמָּךְ מוּפְרָשׁ אֲנִי מִמָּךְ מְרוּחָק אֲנִי מִמָּךְ. שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ אָסוּר. מְנוּדֶּה אֲנִי לָךְ. רִבִּי עֲקִיבָה הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחֲמִיר. כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה. כְּנִדְרֵי כְשֵׁירִים לֹא אָמַר כְּלוּם. כְּנִדְבוֹתָם נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן. הלכה: כָּל כִּינּוּיֵי נְדָרִים כַּנְּדָרִים כול׳. כְּתִיב אִישׁ כִּי יִדּוֹר. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר נֶדֶר. אֶלָּא מִיכָּן שֶׁכִּינּוּיֵי נְדָרִים כַּנְּדָרִים. אוֹ הִשָּׁבַע. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר שְׁבוּעָה. אֶלָּא מִיכָּן שֶׁכִּינּוּיֵי שְׁבוּעוֹת כַּשְּׁבוּעוֹת. אַךְ כָּל חֶרֶם. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר יַחֲרִים. אֶלָּא מִיכָּן שֶׁכִּינּוּיֵי חֲרָמִים כַּחֲרָמִים. נֶדֶר נָזִיר. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לְהַזִּיר. אֶלָּא מִיכָּן שֶׁכִּינּוּיֵי נְזִירוּת כַּנְּזִירוּת. עַד כְּדוֹן כְּרִבִּי עֲקִיבָה דְאָמַר. לְשׁוֹנוֹת רִיבּוּיִין הֵן. כְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּאָמַר. לְשׁוֹנוֹת כְּפוּלִין הֵן וְהַתּוֹרָה דִיבְּרָה כְדַרְכָּהּ. הָלוֹךְ הָלַכְתָּ. נִכְסֹף נִכְסַפְתָּ. גָּונֹב גּוּנַּבְתִי. מְנָלָן. אִישׁ כִּי יִדּוֹר נֶדֶר לַיי אוֹ הִשָׁבַע שְׁבוּעָה לֶאֱסוֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יָחֵל דְּבָרוֹ. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. אֶלָּא מִיכָּן שֶׁכִּינּוּיֵי נְדָרִים כַּנְּדָרִים וְכִינּוּי שְׁבוּעָה כִּשְׁבוּעָה. וּמִנַּיִין שֶׁכִּינּוּי חֲרָמִים כַּחֲרָמִים. נֶדֶר נֶדֶר. מַה נֶדֶר שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן כִּינּוּי נְדָרִים כַּנְּדָרִים וְכִינּוּי שְׁבוּעָה כַּשְּׁבוּעָה. אַף נֶדֶר שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן כִּינּוּי חֲרָמִין כַּחֲרָמִין. וּמִנַּיִין שֶׁכִּינּוּיֵי נְזִירוּת כַּנְּזִירוּת. נֶדֶר נֶדֶר. מַה נֶדֶר שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן כִּינּוּי שְׁבוּעָה כַּשְּׁבוּעָה אַף נֶדֶר שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן כִּינּוּי נְזִירוּת כַּנְּזִירוּת. מַה מְקַיֵים רִבִּי עֲקִיבָה כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. מִיכָּן לְנֶדֶר שֶׁבָּטֵל מִקְצָתוֹ בָּטַל כּוּלּוֹ. וְלֵית לֵיהּ לְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל כֵּן. כּוּלָּהּ מִן תַּמָּן. אִית לֵיהּ מִיכָּן שֶׁכִּינּוּי נְדָרִים כַּנְּדָרִים וְכִינּוּי שְׁבוּעוֹת כַּשְּׁבוּעוֹת. אִית לֵיהּ מִיכָּן לְנֶדֶר שֶׁבָּטֵל מִקְצָתוֹ בָּטַל כּוּלּוֹ. מַה מְקַיֵים רִבִּי יִשְׁמָעֵאל נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר. מִיכָּן שֶׁאָדָם קוֹבֵעַ עָלָיו נְזִירוּת בְּתוֹךְ נְזִירוּתוֹ. וְלֵית לְרִבִּי עֲקִיבָה כֵּן. אִית לֵיהּ כּוּלָּהּ מִתַּמָּן. אִית לֵיהּ מִיכָּן שֶׁאָדָם קוֹבֵעַ עָלָיו נְזִירוּת בְּתוֹךְ נְזִירוּתוֹ. וַהֲלֹא הָעֲרָכִין וְהַחֲרָמִין וְהַתְּמוּרוֹת וְהַהֶקְדֵּישׁוֹת בַּפָּרָשָׁה הָיוּ. וְלֹא תַנִּינָן. כִּינּוּי עֲרָכִין וְכִינּוּי תְמוּרוֹת וְהֶקְדֵּשׁוֹת. וְאִילּוּ תַנִּינָן מַה הֲוִינָן מִיתְנֵי. עֲרָפִין עֲרָצִין עֲרָקִין. תְּמוּפָה תְּמֻרְנָה תְּמוּקָה. הֶגְדֵּר הֶגְזֵר הֶגְרֵם. נִיחָא כְּמָאן דְּאָמַר סְתָם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת. בְּרַם כְּמַאן דָּמַר. סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים. וְלָמָּה לֹא תַנִּינָן כִּינּוּי תְרוּמָה. וְאִילּן תַנִּינָן מַה הֲוִינָן מִיתְנֵי. תְּרוּפָה תְּרוּצָה תְּרוּקָה. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר. אִיתְפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי אֶלְעָזָר. דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. לוֹקִין עַל הָאִיסָּרוֹת. וְרִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר. אֵין לוֹקִין. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. כָּךְ מֵשִׁיב רִבִּי יוֹחָנָן אֶת רִבִּי אֶלְעָזָר. עַל דַּעְתָּךְ דְּאַתְּ אָמַר. אֵין לוֹקִין עַל הָאִיסָּרוֹת. וְהָא תַנִּינָן. הַמּוּדָר הַנָּיָיה מֵחֲבֵירוֹ וְנִכְנַס לְבַקְּרוֹ. לֹא יִכָּנֵס. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. שַׁנְיָיה הִיא תַמָּן מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. רִבִּי יוֹסֵי בָּעֵי. אִם מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם אֲפִילוּ בִשְׁבוּעוֹת יְהֵא מוּתָּר. וְתַנִּינָן. נְדָרִים אָסִיר וּשְׁבוּעוֹת מוּתָּר. אֵי זֶהוּ אִיסָּר. כִּכָּר זֶה עָלַי כַיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אַבָּא. כַּיּוֹם שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ פְּלוֹנִי. כַּיּוֹם שֶׁרָאִיתִי יְרוּשָׁלֵם חֲרֵיבָה. זֶהוּ אִיסָּר שֶׁאָמְרָה הַתּוֹרָה. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן וְרַב. תְּרֵיהוֹן אָמְרִין. וְהוּא שֶׁיְּהֵא נָדוּר בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. רִבִּי יוֹסֵי בָּעֵי. אִם בִּשֶׁיְּהֵא נָדוּר בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם לָמָּה לִי אִיסָּר. וְיֹמַר. בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. אִיסָּר זוֹ שְׁבוּעָה. מִבְטָא זוֹ שְׁבוּעָה. אִם אוֹמֵר אַתְּ. אִיסָּר זוֹ שְׁבוּעָה. חַיָיב עַל כָּל אִיסָּר וְאִיסָּר וְעַל כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה. אִם אַתְּ אוֹמֵר. אִסָּר מִין שְׁבוּעָה. חַיָיב עַל זֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ. אִסָּר זוֹ שְׁבוּעָה. וְתֹמַר. אִם אוֹמֵר אַתְּ כֵּן. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. תְּרֵין תַּנָּיִין אִינּוּן. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. חַד תַּנַּיי הוּא. אֲמָרוֹ בִלְשׁוֹן נֵדֶר אַתְּ תּוֹפְסוֹ בִלְשׁוֹן נֵדֶר. אֲמָרוֹ בִלְשׁוֹן שְׁבוּעָה אַתְּ תּוֹפְסוֹ בִלְשׁוֹן שְׁבוּעָה. אָסַר הֲרֵי הוּא עַל יָדִי. אם תּוֹפְסוֹ בִּלְשׁוֹן נֶדֶר. אִסָּר וְאֵינִי טוֹעֲמוֹ. אם תּוֹפְסוֹ בִּמְקוֹם שְׁבוּעָה. אִם אוֹמֵר אַתְּ. אִסָּר מִין שְׁבוּעָה. חַיָיב עַל כָּל אִיסָּר וְאִיסָּר וְעַל כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. לָא אַתְיָיא אֶלָּא בַחֲמִשָּׁה כִּכָּרִין. אֲבָל בְּכִכָּר אֶחָד מִכֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר עָלָיו שְׁבוּעָה עֲשָׂאוֹ כִנְבֵילָה. מִיכָּן וָאֵילַךְ בִּמְיַיחֵל שְׁבוּעוֹת עַל הָאִיסָּרִין וְאֵין שְׁבוּעוֹת חָלוֹת עַל הָאִסָּרִין. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה. אֲפִילוּ בְכִכָּר אֶחָד אַתְיָיא הִיא. כְּהָדָא דְתַנֵּי. זֶה חוֹמֶר לְשֶׁעָבַר מִלָּבֹא. שֶׁאִם אָמַר. לֹא אָכַלְתִּי לֹא אָכַלְתִּי. חָב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. לֹא אוֹכֵל לֹא אוֹכֵל. אֵינוֹ חָב אֶלֵּא אַחַת. אִם אוֹמֵר אַתְּ. אֵין אִסָּר מִין שְׁבוּעָה. חָב עַל זֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ. אָמַר רִבִּי יוּדָן. וְהוּא שֶׁהִזְכִּיר נֶדֶר וְאַחַר כָּךְ הִזְכִּיר שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם הִזְכִּיר שְׁבוּעָה וְאַחַר כָּךְ הִזְכִּיר נֶדֶר נְדָרִין חָלִין עַל הָאִיסָּרִין וְאֵין שְׁבוּעוֹת חָלוֹת עַל הָאִיסָּרִין. רִבִּי יוֹסֵי פָתַר לֶאְסוֹר אִסָּר. הֲרֵי הוּא עָלַי. אָסוּר. הֲרֵי עָלָיו אִסָּר. אָסוּר. שְׁבוּעָה הֲרֵי הוּא עָלַי. אָסוּר. הֲרֵי עָלָיו בִּשְׁבוּעָה. אָסוּר. אָמַר רִבִּי יוּדָן. בִּנְדָרִים אָסוּר וּבִשְׁבוּעוֹת מוּתָּר. אִסָּר הֲרֵי עָלַי. אָסוּר. הֲרֵי עָלָיו אִסָּר. אָסוּר. שְׁבוּעָה הֲרֵי עָלַי. אָסוּר. הֲרֵי שְׁבוּעָה עָלַי. מוּתָּר. מוּדָּר אֲנִי מִמָּךְ. רִבִּי יוֹסֵי בֶן חֲנִינָה אָמַר. שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין זֶה בַזֶּה. כְּמָאן דְּאָמַר. וַאֲנָא מִינָּךְ. אָמַר. הַכִּכָּר הַזֶּה נָדוּר מִמֶּנִּי וַאֲנָא מִינָּהּ. הֲרֵינִי נָדוּר מִכִּכָּר זֶה וְהוּא מִמֶּנִּי. הִיא הִימָּךְ הִיא מִמָּךְ. אָמַר. הִיא הֲרֵי אֲנִי לָךְ הִיא הֲרֵי אֲנִי עָלַיִךְ. הִיא הֲרֵי אַתְּ לִי הִיא הֲרֵי אַתְּ עָלַי. תַּנֵּי. כָּלוּי אֲנִי מִמָּךְ. פָּרוּשׁ אֲנִי מִמָּךְ. רִבִּי יִרְמְיָה בָּעֵי. וְלָמָּה לֹא תַנִּינָן נָטוּל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְתַנִּיתָהּ בְּסוֹפָהּ וּנְטוּלָה אֲנִי מִן הְיְּהוּדִים. שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ. רִבִּי לָעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. תּוֹפְשִׂין אוֹתוֹ מִשֵּׁם יַד לְקָרְבָּן. רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה בָּעֵי. אִם אָמַר. לֹא אוֹכַל לָךְ. תּוֹפְשִׂין אוֹתוֹ מִשֵּׁם יַד לִשְׁבוּעָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. אוֹרְחֵיהּ דְּבַר נַשָּׁא מֵימַר. קָנְתָה דְכוּלְכָּה. דִּילְמָא כּוּלְכָּה דְּקָנְתָה. מְנוּדֶּה אֲנִי לָךְ. רִבִּי עֲקִיבָה הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחֲמִיר. לוֹסַר אֶת כָּל נְכָסָיו. כְּמַה דְאַתֲּ מַר יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה. מַה עָבְדִין לָהּ רַבָּנִן. חוֹמֶר הוּא בְנִידּוּי בֵית דִּין. כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה. שְׁמוּאֵל אָמַר. לִצְדָדִין הִיא מַתְנִיתָא. אוֹ בְנָזִיר אוֹ בְקָרְבָּן אוֹ בִשְׁבוּעָה. רִבִּי זְעִירָה אָמַר. נָזִיר בִּשְׁלָשְׁתָּן. אָמַר רִבִּי אָבִין. מָאן דְּבָעֵי מִיפְתּוֹר הָדָא דְּרִבִּי זְעִירָא כֵינִי. הָיָה לְפָנָיו אֶשְׁכּוֹל אֶחָד וּבָא אַחֵר וְאָמַר. הֲרֵי עָלַי שְׁבוּעָה. הֲרֵי עָלָיו שְׁבוּעָה. וּבָא אַחֵר וְאָמַר. הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן. הֲרֵי עָלָיו קָרְבָּן. וּבָא אַחֵר וְאָמַר. הֲרֵי עָלַי שְׁבוּעָה. הֲרֵי עָלָיו שְׁבוּעָה. וּבָא אַחֵר וְאָמַר. מַה שֶׁאָמְרוּ שְׁלָשְׁתָּן עָלַי. לֹא נִמְצָא זֶה נוֹדֵר וּבְקָרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה. תַּנֵּי. וּכְנִדְבוֹתָם. לֹא אָמַר כְּלוּם. הָדָא אָמְרָה שֶׁהָרְשָׁעִים מִתְנַדְּבִין. מִכֵּיוָן שֶׁהִתְנַדֵּב אֵין זֶה רָשָׁע. מַתְנִיתָא דְּרִבִּי יוּדָן. דְּתַנֵּי בְשֵׁם רִבִּי יוּדָן. טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדּוֹר מִשְׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם. טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה שֶׁלֹּא תִדּוֹר. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדּוֹר מִשְׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם. טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר נִדְרוּ וְשַׁלְּמוּ לֵאלֹהֵיכֶם. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה עַל נְדָבָה. מֵבִיא כִשְׂבָּתוֹ לָעֲזָרָה וְאוֹמֵר. הֲרֵי זֶה עוֹלָה. רִבִּי אָבִין אָמַר. רִבִּי יְהוּדָה פָתַח. אִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁהַנּוֹדֵר נִקְרָא רָשָׁע נוֹדֵר הָיִיתָה. אָמַר רִבִּי יַנַּאי. מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קוֹדֶשׁ וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר. הִתְחִיל לִנְדּוֹר פִּינַקְסָתוֹ נִפְתַּחַת. דָּבָר אַחֵר. מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קוֹדֶשׁ וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר. אִיחוּר נְדָרִים. אִיחֵר אָדָם אֶת נִדְרוֹ פִּינַקְסוֹ נִפְתַּחַת. מִעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁאָמַר. הֲרֵי עָלַי עוֹלָה. וְשָׁהָא לַהֲבִיאָהּ וְשָׁקְעָה סְפִינָתוֹ בַיָּם. כְּנִדְרֵי כְשֵׁירִים לֹא אָמַר כְּלוּם. הָדָא אָמְרָה שֶׁהַכְּשֵׁירִים נוֹדְרִין. וּמִכֵּיוָן שֶׁנָּדַר אֵין זֶה כָשֵׁר. מַתְנִיתָא דְּרִבִּי יוּדָה. דְּתַנֵּי בְשֵׁם רִבִּי יוּדָה. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים מִתְאַוִּין לְהָבִיא קָרְבַּן חַטָּאת. לֹא הָיָה הַמָּקוֹם מַסְפִּיק בְּיָדָם חֵט וְהָיוּ נוֹדְרִים בְּנָזִיר בִּשְׁבִיל לְהָבִיא קָרְבַּן חַטָּאת. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. חוֹטְאִים הָיוּ שֶׁהָיוּ נוֹדְרִים בְּנָזִיר. שֶׁנֶּאֱמַר וְכִפֵּר עָלָיו מֵאַשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ. חָטָ זֶה עַל נַפְשׁוֹ שֶׁמָּנַע עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. וָאַתְיָיא דְשִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנֵּי. אָמַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִיק. מִיָּמַיי לֹא אָכַלְתִּי אָשָׁם נָזִיר אֶלָּא אֶחָד. פַּעַם אָחַת עָלָה אֵלַי אָדָם אֶחָד מִדָּרוֹם. וּרְאִיתִיו אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי וּקְווּצוֹתָיו מְסוּדָרוֹת תִּילִים תִּילִים. וְאָמַרְתִּי לוֹ. בְּנִי. מַה רָאִיתָה לְהַשְׁחִית אֶת הַשִּׂיעֵר הַנָּאֶה הַזֶּה. וְנָם לִי. רִבִּי. רוֹעֶה הָיִיתִי בְעִירִי וְהָלַכְתִּי לְמַלְאוֹת אֶת הַשָּׁאוּב מַיִם. וְרָאִיתִי אֶת הַבּוּבִּיָיה שֶׁלִּי בְּתוֹךְ הַמַּיִם וּפָחַז יִצְרִי עָלַי וּבִיקֵּשׁ לְאַבְּדֵינִי מִן הָעוֹלָם. אָמַרְתִּי לוֹ. רָשָׁע. אַתָּה מְפָחֵז בַּדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּךְ. עָלַי לְהַקְדִּישָׁךְ לַשָּׁמַיִם. וְהִרְכַּנְתִּיו בְּרֹאשִי וְאָמַרְתִּי לוֹ. בְּנִי. כְּמוֹתָךְ יִרְבּוּ עוֹשֵׂי רְצוֹן הַמָּקוֹם בְּיִשְׂרָאֵל. עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִיא לִנְדּוֹר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיי. רִבִּי מָנָא בָעֵי. לָמָּה לִי כְשִׁמְעוֹן הַצַּדִיק אֲפִילוּ כְרִבִּי שִׁמְעוֹן. לֹא אָכַל שִׁמְעוֹן הַצַּדִיק חַטָּאת חֵלֶב מִיָּמָיו. לֹא אָכַל שִׁמְעוֹן הַצַּדִיק חַטָּאת דָּם מִיָּמָיו. סָבַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִיק. בְּנֵי אָדָם מִתּוֹךְ הַקְפָּדָה הֵם נוֹדְרִין. מִכֵּיוָן שֶׁנּוֹדְרִין מִתּוֹךְ הַקְפָּדָה סוֹפוֹ לִתְהוֹת. מִכֵּיוָן שֶׁהוּא תוֹהֵא נַעֲשׂוּ קָרְבְּנֹתָיו כְּשׁוֹחֵט חוּלִין בָּעֲזָרָה. וְזֶה מִתּוֹךְ יִישׁוּב נָדַר וּפִיו וְלִבּוֹ שָׁוִוין.

17 שבת פתח ↗

רַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידֵּי אִיקְּלַע לְבֵי רַב אָשֵׁי. עָבְדִי לֵיהּ עִיגְלָא תִּילְתָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: לִטְעוֹם מָר מִידֵּי. אֲמַר לְהוּ: בְּתַעֲנִית יָתֵיבְנָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְלָא סָבַר לֵיהּ מָר לְהָא דְּרַב יְהוּדָה? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: לֹוֶה אָדָם תַּעֲנִיתוֹ וּפוֹרֵעַ! אֲמַר לְהוּ: תַּעֲנִית חֲלוֹם הוּא. וְאָמַר רָבָא בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם כְּאֵשׁ לִנְעוֹרֶת. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: וּבוֹ בַּיּוֹם. וְאָמַר רַב יוֹסֵף: אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת.

17 תלמוד ירושלמי נדרים פתח ↗

יָחִיד שֶׁגָּזַר עָלָיו תַּעֲנִית אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִשֶּׁחֲשֵׁיכָה. וְאִם אָמַר. בְּתַעֲנִית צִיבּוּר. אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִבְּעוֹד יוֹם. נָדַר לְהִתְעַנּוֹת וְנִמְצְאוּ יָמִים טוֹבִים וְשַׁבָּתוֹת. לוֹקֶה וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֵיתֵר חָכָם. נָדַר לְהִתְעַנּוֹת וְנִמְצְאוּ יָמִים הַכְּתוּבִין בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית. רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי יוּדָן רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי חִיָיה בַּר בָּא. חַד אָמַר. מִתְעַנֶּה וְאֵינוֹ מַשְׁלִים. וָחָרָנָה אָמַר. לוֹקֶה וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֵיתֵר חָכָם. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר עַד שֶלֹּא בָטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית. אֲבָל מִשֶּׁבָּטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית בָּטְלוּ כָל אֵילּוּ. רִבִּי חֲנַניָה וְרִבִּי יוֹחָנָן תְּרֵיהוֹן אָמְרֵי. בָּטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. בָּטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. אֶמֶשׁ הָיִיתִי יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה מַעֲשֶׂה שֶׁגָּזְרוּ תַעֲנִית בַּחֲנוּכָּה בְלוֹד. וְאָעַל רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְסִיפֵּר וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרָחַץ. אָמַר לָהֶן רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. צְאוּ וְהִתְעַנּוּ עַל מַה שֶׁהִתְעַנִּיתֶם. וְאַתְּ אֲמַר. בָּטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית. אָמַר רִבִּי אַבָּא. אַף עַל גַּב דְּתֵמַר בָּטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית. חֲנוּכָּה וּפוּרִים לֹא בָטְלוּ. מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִין אָמְרִין. בָּטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית. רִבִּי יוֹנָתָן צִיֵים כָּל עֲרוֹבַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רִבִּי אָבִין צִיֵים כָּל עֲרוֹבַת סוּכּוֹת. רִבִּי זְעוּרָא צִיֵים תְּלַת מָאוָון דְּצוֹמִין. וְאִית דְּאָמְרֵי. תִּשְׁעַת מָאוָון דְּצוֹמִין. וְלֹא חָשׁ עַל מְגִילַּת תַּעֲנִית. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא מְפַקֵּד לְסַפְרָיָיא. אִין אָתַת אִיתָא מִישְׁאֲלִינְכוֹן. אֵימְרוּן לָהּ. בַּכֹּל מִתְעַנִּין חוּץ מִשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְרָאשֵׁי חֳדָשִים וְחוֹלוֹ שֶלַּמּוֹעֵד וַחֲנוּכָּה וּפוּרִים.

1 ויש שואלין ולמה ליה למשה כולי האי דהא ליתרו חמיו נדר וכבר אמר לו לך לשלום והוה ליה כאומר כלום נתכוונת אלא מפני כבודי זהו כבודי י"ל דמשה לא לרצון יתרו בלבד נדר אלא אף לרצון עצמו מפני בריחתו ממצרים והיינו דכתיב ויואל משה ולא כתיב וישבע מפני שמשמש גם בלשון רצון כתרגום ולכך צריך רשות יתרו וצריך נמי התרת חכם:

2 שירדו מנכסיהם ועני חשוב כמת. דאותן המבקשין את נפשו היו דתן ואבירם ובאותו הפרק עדיין לא מתו שהרי במחלוקתו של קרח היו ופסקו ז"ל דהלכתא כרבנן דאין פותחין בנולד ור' אליעזר נמי הדר ביה:

3 דף סה. תניא המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו וכו'. פירוש איכא מאן דאמר דוקא כשהנדר לצורך חברו כנדר שנדר משה ליתרו לישב עמו ולהנאתו וכשבועת צדקיהו לנ"נ שהיתה לתועלתו שלא יבזוהו לזה אין מתירין לו אלא בפניו דשמא יתבייש ממנו ולא יהא נשאל עליו וכן ודאי אין מתירין לו אלא מדעתו וכ"כ רבינו תם ז"ל מיהו היכא שהתירוהו שלא מדעתו בדיעבד משמע דשרי נדריה מדאמרינן פרק השולח דף לה: גבי נודרת ליתומים וליחוש דלמא אזלא לבי חכם ושרי לה ואי דיעבד נמי לא מהני כי אזלא גבי חכם מאי הוי דהא נדר אלמנה להנאת יתומים הוא וכן משמע מהכא שהתירו לצדקיהו ועל סמך זה גלה הדבר. וכ"ת כיון דלכתחלה לא מצי למשרי אמאי שרו ליה דשאני צדקיהו שהיה מלך מצוה היה להם לקיים דברו. כן דעת התוספות וכן דעת הריטב"א ז"ל ודחה מה שהשיב עליהם הראב"ד ז"ל שהוא ז"ל סובר דאפילו דיעבד אינו מותר והיכא שהנדר לא הוי להנאתו של חבירו מתירין אותו אפילו בעל כרחו של חברו ומ"מ צריך שיודיעוהו שהותר נדרו כדי שלא יחשדוהו בעובר על נדרו ויש שמחמירין להצריכו גם לזה שיהיה בפניו של חברו כיון שנדר בפניו כדי שיתבייש ממנו ולא יאמר בסבת שאלתו דברים שאינן:

4 בפרק השולח פסקינן הלכתא כרב פפא דצריך לפרט את הנדר. ומיהו מוכח התם דדוקא לכתחלה הוא דאין החכם מתירו עד שיפרוט לו הנודר נדרו אבל בדיעבד שהתירו בלא פרט הרי זה מותר והתם אפליגו אשלי רברבי נדר שהודר על דעת רבים שאין לו הפרה אי אמרינן שנדר לדבר מצוה דוקא או אפילו לדבר הרשות דרש"י ז"ל והראב"ד ז"ל כתבו דלדבר הרשות מותר והרבה מן האחרונים ז"ל החמירו ואמרו דאף לדבר הרשות אין לו הפרה וצריך לפרש מהו על דעת רבים והוא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל דדעת רש"י ז"ל ודעת רבינו האי גאון ז"ל דלא מיקרי על דעת רבים אלא כשהודר ברבים דהיינו שלשה ואמר להו דעל דעתם הוא נודר או נשבע שהוא מצרף דעתם לאותו נדר ודומיא הא דאמרינן שבועות דף לט. הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אלא על דעתנו ועל דעת ב"ד אבל מי שאינו נודר או נשבע ברבים ואמר הריני נשבע או נודר ע"ד רבים יש לו הפרה דאין זה דעת רבים ואין זה דעת הרמב"ם ז"ל שהוא כתב שהאומר על דעת רבים אני נשבע אע"פ שלא נדר ברבים אין לו הפרה וכן נראה דעת רבינו אלפסי ז"ל שלא כתב בפרק השולח הא דאמרינן התם גיטין דף מו. גבי נדר שהודר ברבים היה לו לכתוב וכמה רבים רב נחמן אמר שלשה ר' יצחק אמר עשרה ואם איכא דדעת הרב דעל דעת רבים אינו אלא כשהודר ברבים היה לו לכתוב כמה רבים אלא ש"מ דהודר ברבים לא איכפת לן דאם אמר על דעת רבים אע"ג דלא הודר ברבים אין לו הפרה ואם לא אמר על דעת רבים אע"ג דהודר ברבים יש לו הפרה כדאיתא התם ועל דעת רבים דאמרן דאין לו הפרה הסכימו מפרשים אחרונים ז"ל דהיינו כשההיתר הוא לדבר הרשות אבל אם ההפרה לדבר מצוה יש לו הפרה לפי שקיום המצוה חשוב יותר מחשיבות הרבים וגם הם נסמכין בכך ושלא כדעת ר"ת ז"ל שכתב דדוקא דומיא דההוא מיקרי דרדקי שהנדר מתחלה היה אדעתא שהיו סבורין דמשכחין דדייק כוותיה ואי לא משתכח כותיה הו"ל כעין נדר על תנאי והביא עוד ראיות וכבר דחו אותן בתוס' ואף על פי שנראה דעת ר"ח ז"ל כוותיה דגריס התם כי ההוא דמקרי דרדקי:

5 שם מתני' רבי מאיר אומר יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד וכו'. פי' לפי שהוא כתולה נדרו בדבר דכיון דאמר שאביה רע משמע כל זמן שאביה רע א לפי כשמת או עשה תשובה שרי דכי בטל דבר בטל נדרא וכן משמע בירושלמי דאמר בפי' מפני שהוא תולה נדרו בדבר כאומר קונם שאני נהנה לאיש פלוני כל זמן שהוא לובש שחורים לבש לבנים מותר ר' זעירא בש"ר ב יוחאי אף הוא אינו צריך היתר חכם ע"כ והוא כדפרישנא דכשבטל דבר בטל הנדר:

6 שם ע"ב מתני' ועוד אמר ר"מ פותחין לו מן הכתוב בתורה וכו'. פי' פותחין למי שהדיר הנאת נכסיו לחברו ואומר לו אילו הייתי יודע וכו' ואפילו דאסיקנא בפרק ארבעה נדרים דף כב. דלא פתחינן ביש בוטה כמדקרות ולא בדשמואל דאמר כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע ובדרבי נתן דאמר כל הנודר כאילו בנה במה שאני התם דהוו איומים גדולים ואי אפי' אדעתא דהכי נדר יתבייש לומר כן נמצא שאין נדריו ניתרין יפה אבל הני דמני תנא הכא לא חמירי לאינשי כולי האי וכולה מתניתין מבוארת:

7 שם גמ' אמר ליה רב חנא בר רב קטינא לרבא ולימא כל וכו'. פי' ולימא כל דמעני היכי קתני דפותחין לו מטעם זה שאין אתה יכול לפרנסו בפתח שאינו אמת דאלמא מיחייב בהכי והרי אנו מטעין אותו שהרי אם היה חכם היה יכול לומר לנו וכי כל דמעני מוטל הוא עלי לפרנסו לבדי מאי דמטי לי לפי חלק המגיע לי אפרנסנו שרשאי הוא בכך כיון שנותן לגבאי שהרי הרשות ביד הגבאי לתתו לכל מי שירצה והוה ליה כי הא דתנן דף מג. ודף מח. נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בו:

8 אין נופל ליד גבאי תחלה. אלא שואל מקרוביו ומתפרנס בצנעא וההיא שעתא קא עבר אקרא דוחי אחיך עמך ויקרא כה:

9 שם פיסקא וחייבו ליתן לה וכו'. שמעת מינה מטלטלי וכו'. פי' מטלטלי משתעבדי מדחייבו ליתן כל הד' מאות ואנן קי"ל כתובות דף פא: דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ואפילו מחיים דבעל ומקולי כתובה הוא כדאיתא בקדושין דף סה: בשמעתא דחבילה וטעמא משום דכתובה אין זמנה ידוע ושמא לא תגבה לעולם וכשהיא גובה אינה גובה אלא ע"י מיתה וגרושין הלכך לא סמכה דעתה אלא על הקרקע. אבל חוב דעלמא אע"ג דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי פסחים דף לא. מ"מ מיניה דב"ח אפילו מגלימא דעל כתפיה ושטר מטלטלי הוא. ואמר לו ר"ע דמיחייב לזבוניה לפרוע כתובתה:

10 אפילו אתה מוכר ואוכל. היא תגבה כל הקרקעות אפילו לא ישאר לך דבר אלא שתצטרך למכור שער ראשך לאכול:

11 אין מסדרין לבעל חוב. פלוגתא היא בפרק המקבל דף קיג: איכא מ"ד מניחין לו מטה ומפץ וכלי אומנותו ומזון י"ב חדש ואיכא מ"ד אין מסדרין ובעי אי שמעי' לה מהכא הלכתא דאין מסדרין דמדקתני שימכור שער ראשו לאכול אלמא אין מסדרין:

12 לומר שאין מקרעין. כלומר אין הכי נמי מסדרין מיהו ה"ק ליה אם אתה עושה לפנים משורת הדין ואינך רוצה בסדור לא תחשוב להפטר דלעולם אין קורעין כתובתה כדי שאם תשיג ידך נכסים לאחר מכן תחזור ותגבה דנהי דתנן בערכין דף ז: נתן סלע והעשיר אין לו עליו כלום וסדור מערכין גמרינן ליה ה"מ לענין סדור אבל לענין השג יד לא:

13 דף סו מתני' פותחין בימים טובים כו'. פי' אם נדר להתענות כל ימות השנה או שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כל ימות השנה ואמרו לו אילו היית יודע ששבתות וימים טובים ביניהם שהם ימי עונג ושמחה היית נודר אם אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר סתם אלא הייתי מוציא שבתות וימים טובים מתירים לו:

14 נדר שהותר מקצתו. כי היכי דבטיל נדריה לגבי שבתות וימים טובים בטל נמי לגבי שאר הימים וילפינן לה בירושלמי נדרים ריש פ"א הל"א מדכתיב כל היוצא מפיו יעשה דמשמע דוקא בשכולו קיים:

15 הותר אחד. כדאיתא לעיל פרק ארבעה נדרים דף כה: שאמר אילו הייתי יודע שאבא ביניהם לא הייתי נודר אלא הייתי אומר פלונ ופלוני אסורים ואבא מותר כשם שאביו מותר מותרין כולם:

16 הותר הראשון. אוקימנא התם כגון שתלאן זה בזה דאמר קונם לזה ולזה כזה לפיכך הותר הראשון הותרו כולם שהרי תלה איסורו של שני בראשון ושל שלישי בשני אבל כשהותר האחרון לא הותר הראשון לפי שהאחרונים תלויין בשל מעלה מהם ואין הראשונים תלויין בשל מטה מהם:

17 לזה קרבן. כל חד וחד הוי נדר באפי נפשיה ולפיכך אין שום אחד מהם מותר בהיתר חבירו שהרי לכל אחד אמר קונם בפני עצמו. והעלו המפרשים ז"ל כי הך סתמא דעד שהזכיר קרבן לכל אחד ואחד לא הוי פרטא לחייב על כל אחד בין בווי"ן דאמר ולזה ולזה בין בלא ווי"ן דאמר לזה לזה וכדר' שמעון דאמר גבי שבועה דלא לך ולא לך ולא לך שבועה אינו חייב אלא חטאת אחת עד שיאמר שבועה לא לך שבועה לא לך ואע"ג דרבי יהודה פליג עליה וקיימא לן דר"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה שאני הכא דסתם לן תנא כוותיה פרק האיש מקדש דף מו. דאמר התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהם שוה פרוטה מקודשת דכיון שהזכיר קדושין על כל אחת פרטא הוי. אמר בזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת דהשתא כללא הוי ומצטרפות. וצריך לעיין פסקא דהכא דאמרינן שהיה חל הנדר בשבתות וימים טובים ולפיכך צריך פתח כדתנן פותחין עם מאי דפסקינן פרק מאימתי מזכירין דף יב. דתניא ג להם כל אינש דאיתא עלוהי מן קדמת דנא יפר ואיתמר גבי ימים הכתובים במגילת תענית שאסורים בהספד ובתענית לומר דכל אינש שיש עליו קבלת תענית מקודם שגזרו חכמים אותן ימים יאסר באכילה ושתיה כדאמרינן התם תדחה גזרתנו מפני נדרו שקדם ואם גזרתנו קודמת לנדרו תדחה נדרו מפני גזרתנו ואסור לו להתענות באותן ימים טובים אלמא שאינו חל הנדר אפילו על אותן י"ט דרבנן. ופריקו רבוותא ז"ל דלא דמי כלל דהכא הוא נדר ממש דאיסור חפצא דאמר קונם עלי כל מאכל כל ימות השנה ונדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות הלכך לא שנא שבתות וימים טובים ול"ש ימים טובים דמגילת תענית בכולהו אסור ליה למיכל והתם לאו נדר ממש אלא קבלת תענית שקבל עליו להתענות כל ימות השנה והמקבל עליו להתענות אינו אלא כמקבל עליו לעשות מצוה שאין בקבלתו איסור חפצא ולא חמירא כנדרים ממש ולפיכך אמרינן לוה אדם תעניתו ופורע וכדמשמע מדפליג התם שמואל ואמר שאינו חייב לפרוע וכי נדר הוא דלא סגיא דלא משלם כלומר צערא הוא דקביל עליה אי מצי מצער נפשיה ואי לא מצי לא מצער נפשיה וטעמא דלוה אדם תעניתו ופורע דמיא להא דאמרינן במי שאמר סלע זה לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה כלומר ללוותה לעצמו וישלם אחרת שאין המצוה מיוחדת דוקא באותו סלע אלא שמשבאת ליד גבאי אסור לשנותה כלומר ללוותה על דרך הפי' הנכון משום דילמא אתי עני ותבע ליה ואם אינה בידו לשלם אותה איכא צערא דעני ולענין תענית נמי אמרי ליה רבנן לרב יהושע בריה דרב אידי כי אמר להו בתעניתא קא יתיבנא שבת דף יא. לוזיף מר וליפרע לומר שאף לדבר הרשות יכול לשנותו ליום אחר ולפיכך אמרו שאם נדרו קודם לגזרתנו תדחה גזרתנו מפני נדרו לפי שהוא צריך לקיים המצוה שקבל עליו להתענות ואין גזרת חכמים א שבהא אח"כ מבטלת נדרו שהיה מוקדם אבל כשגזרתנו קודמת לנדרו אין כאן מצוה לקיים את נדרו בימים שהתענית אסור בהם ובירושלמי נדרים פרק ח הלכה א משמע הכי בטעמא דרבוותא ז"ל דאמרינן התם נדר להתענות ונמצאו ימים טובים ושבתות לוקה ואינו צריך היתר חכם נדר להתענות ונמצאו י"ט של מגיל' רבי חזקיה ורבי יודן תרוייהון אמרין רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא חד אמר מתענה ואינו משלים וחרנא אמר לוקה ואינו צריך היתר חכם ע"כ הרי שאמרו דבין בשבתות בין בימים טובים של מגילת תענית אינו צריך היתר חכם אלא דהיה לוקה מכת מרדות אלמא דקבלת תענית אינו נדר ולפיכך אינו אלא מדרבנן משום דעבר על קבלתו ואינו צריך היתר חכם:

3 נדרים פתח ↗

תַּנְיָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב נַחְמָן: דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים״. אָמַר לוֹ: בְּמִדְיָן נָדַרְתָּ — לֵךְ וְהַתֵּר נִדְרְךָ בְּמִדְיָן. דִּכְתִיב: ״וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה״ — אֵין אָלָה אֶלָּא שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב: ״וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה״.

4 גיטין פתח ↗

וְכַמָּה רַבִּים? רַב נַחְמָן אָמַר שְׁלֹשָׁה, רַבִּי יִצְחָק אָמַר עֲשָׂרָה.

9 כתובות פתח ↗

מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּהָווּ לְהוּ מִטַּלְטְלִי, וּמִטַּלְטְלִי לִכְתוּבָּה לָא מְשַׁעְבְּדִי — דִּלְמָא רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: מִטַּלְטְלִי מְשַׁעְבְּדִי לִכְתוּבָּה.

17 תענית פתח ↗

דְּתַנְיָא בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית: כׇּל אִינִישׁ דְּיֵיתֵי עֲלוֹהִי מִקַּדְמַת דְּנָא יֵאָסֵר. כֵּיצַד? יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי שֶׁל כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ, וְאֵירְעוּ בָּם יָמִים טוֹבִים הַכְּתוּבִין בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית, אִם נִדְרוֹ קוֹדֶם לִגְזֵרָתֵנוּ — יְבַטֵּיל נִדְרוֹ אֶת גְּזֵרָתֵנוּ, וְאִם גְּזֵרָתֵנוּ קוֹדֶמֶת לְנִדְרוֹ — תְּבַטֵּל גְּזֵרָתֵנוּ אֶת נִדְרוֹ.

17 קידושין פתח ↗

מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּתְמָרָה זוֹ״, ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בָּזוֹ״ אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְקוּדֶּשֶׁת, וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. ״בָּזוֹ וּבָזוֹ וּבָזוֹ״ אִם יֵשׁ שָׁוֶה פְּרוּטָה בְּכוּלָּן – מְקוּדֶּשֶׁת, וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. הָיְתָה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, עַד שֶׁיְּהֵא בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה.

« נימוקי יוסף על נדרים כ׳ ע״ב נימוקי יוסף על נדרים כ״ב ע״א »