נימוקי יוסף על נדרים י״ז

1 דף נג מתני' הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים מסתוניות וכו'. פירוש סתוניות הם ענבים שאינם מתבשלין עד הסתיו ועושין ממנו חומץ דמתמרים גופייהו אסר ולא בדבש וכן מן הסתוניות גופייהו אסר ולא חומץ:

2 שם תולדתו. כגון שנקרא דבש תמרים וכן חומץ סתוניות כיון ששם האב עליו אסור בשניהם:

3 וחכמים מתירין. בגמ' פריך היינו ת"ק ומשמע דת"ק פליג עם ר' יהודה דאפילו בששם תולדתו קרויה עליו מותר ותימה דלעיל דף נב: אמרינן אליבא דכ"ע דהיכא דקרו ליה קומא דחלבא אסור בשניהם ומה לי דבש תמרים ומה לי קומא דחלבא א משום שלא יטעו באחר אלא משום שדעת הבריות להשוותו לחלב אבל דבש וחומץ מינים אחרים יש ומה שקורא אותן בשם אביהן לאו שיהיו שוין בדין אלא להבדיל שלא יטעו בין מין זה למינים אחרים:

4 שם גמ' חכמים היינו ת"ק. פי' היינו ת"ק דאיהו נמי סבירא ליה דהנודר בתמרים מותר בדבש שלהם:

5 כל שאין דרכו ליאכל. כגון סתוניות שאין אוכלין אותן והיוצא מהם שהוא החומץ אוכלין אותו ות"ק לית ליה דרשב"א כלל דאילו בתמרים לא אסר אלא הגוף שנדר בלבד ור' שמעון בן אלעזר אסר שניהם וכן בשאין דרכו ליאכל דלת"ק אם אסר עליו הסתוניות אינו אוסר יוצא מהן אלא הסתוניות בלבד ור' שמעון בן אלעזר אמר איפכא שחומץ היוצא מהם בלבד הוא דאסר ולא הסתוניות וחכמים אית להו דרשב"א בסתוניות ופליגי עם ר"י בן בתירא דאמר אסור אף ביוצא ממנו דמשמע איסורו בסתוניות עצמו ואף ביוצא מהן ובאו והתירו הסתוניות שאין הכוונה לאסור אלא היוצא מהן נמצא דפליגי עליה נמי דת"ק והלכתא כת"ק דלא אסר אלא הגוף שנדר בין דרכו ליאכל בין אין דרכו ליאכל:

6 שם מתני' הנודר מן היין מותר ביין תפוחים וכו'. פירוש הכרישין מן כרתי. וקפלוטות מין כרישין אלא דסתמא אין קפלוטות נקראין בכרישין ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכן טעמא דכולה מתניתין דסתם יין לא הוי אלא של ענבים וכן סתם שמן אינו אלא של זיתים וסתם דבש הוא של דבורים וסתם חומץ לאו של סתוניות הוא ולפיכך מותר ביינות אלו ושמנים אלו:

7 שם גמ' תניא הנודר מן השמן בארץ ישראל וכו'. פי' ואסור בשמן זית דסתם שמן של ארץ ישראל הוא שמן זית ובבבל אסור בשמן שומשמין דבבבל עיקר שמן של שומשמין הוא:

8 ספק איסורא לחומרא. וחיישינן למיעוטא ודילמא להשמן המצוי שם נתכוון מיהו אי פריש ואמר לא נדרתי אלא בשמן זית נאמן כדתנן דף כ. לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכן לענין דיני ממונות דהא קיימא לן ב"ב דף צב: אין הולכין בממון אחר הרוב:

9 שם ע"ב מתני' מן הגריסין אסור במקפה וכו'. פי' אסור במקפה בתבשיל גריסין דלא תימא דלא נדר אלא מן הגריסין כשהן חיין ודוקא שיהא רוב המקפה של גריסין כדאיתא בירושלמי הלכה ט. ור' יוסי מתיר במקפה. דסבר דלא אסר אלא גריסין חיין:

10 מן המקפה. אין בלשון תבשיל גריסין חיין ולפיכך מותר בגריסין חיין:

11 אסור בשום. לפי שבתבשיל גריסין משימין שומין ולפיכך אסור בשומין אע"פ שלא שם אותם במקפה דהוה ליה כאילו נדר ממה שעושין מקפה:

12 ור' יוסי מתיר. כיון שאינן במקפה שלא נתכוון אלא למקפה ובמה שבתוכה:

13 מן השום מותר במקפה. ואפילו בשומין שבמקפה דכיון דלא אמר מקפה לא אסר אנפשיה אלא שומים דעלמא דאע"פ דאסור בשומין דעלמא מותר בשומין שבמקפה מידי דהוה לנודר מן היין שמותר בתבשיל שיש בו טעם יין:

14 אסור באשישים. פי' נזיד עדשים כדאיתא בירושלמי הלכה י טלופחין ומגבלן בדבש ומטגנן אמר ליה אינון אשישים שאמרו חכמים ואמרינן התם דלר' יוסי דמתיר הנודר מן היין מותר בקונדיטון ש"מ דלרבנן אסור בקונדיטון וכן כתבו ז"ל:

15 בין קמח בין פת. דמדאמר תרוייהו אסור בכולן כדפרישנא לעיל גבי דג דגים דחטה לחודה לא משמע אלא פת אפויה של חטה. וחטין לא משמע אלא לכוס את החטין וכן הטעס בגריס גריסין דאסר בין חיין בין מבושלין:

16 ר' יהודה אומר. לא בא ר' יהודה לחלוק אלא לפרש:

17 שם גמ' תניא רשב"ג אומר חטה שאני טועם אסור לאפות וכו'. טועם אסור לכוס ומותר לבשל. גריס גריסין שאני טועם אסור בין לבשל בין לכוס. פי' אסור לאפות לאו דוקא אלא כלומר אסור בפת אפויה של חטין. וכן מותר לאפות בפת אפויה של חטה קאמר:

18 אסור לבשל. בתבשיל של גריס קאמר וכן מותר לבשל:

19 גריס גריסין וכו'. והכי קי"ל דר"י ורשב"א אתו לפרושי מתני':

20 סליק פירקא דף נד. הנודר מן הירק מותר בדלועין ור' עקיבא אוסר. פי' מותר בדלועין דלאו ירק הן אלא פרי ור"ע אוסר ואסיק אביי בגמ' דדוקא לענין איסורא דספיקא לחומרא אבל אינו לוקה:

21 אמרו לו וכו' והוא אומר וכו'. ואם ירק הן היה לו להביא בלאו המלכה ולמה לו לאימלוכי אלא ודאי משמע דלאו מין אחד נינהו עם ירק:

22 כן הדבר. כלומר משם ראיה להיפך דמין ירק הם מדאצטריך לאימלוכי בהו ולא הוה ממליך ודאי בקטניות משמע דטעמא משום דמין ירק נינהו ומיהו כיון שהדלועין מין פרי אין ר' עקיבא אוסר בהן מטעמא דמימליך עליה שליחא עד דאיכא נמי לישנא יתירא קצת דאמר ירק המתבשל בקדרה עלי וכדאיתא בגמ':

23 גרסינן בירושלמי הלכה א אף למדת הדין כן. כלומר לענין ממון ירקה של גנה מכור לך והיו שם דלועין על דעתיה דר' עקיבא מכורין על דעתייהו דרבנן אינן מכורין א אבל בהפקר כן אף בהקדש כן ע"כ. פי' דבמכירה והפקר והקדש כך הולכין אחר לשון בני אדם וכתב הריטב"א ז"ל ולפום גמ' דילן אינן מכורין אלא באומר ירק המתבשל בקדרה ב אפי' מוכר לך וההיא נמי בשתפס בהם לוקח הא לאו הכי כיון דלר"ע אינו לוקה וספיקא משוי ליה המוציא מחבירו עליו הראיה עכ"ל:

24 ואסור בפול המצרי לח וכו'. הא דברי הכל היא ואפילו רבנן מודו וטעמא דמילתא דכיון דעיקר פול המצרי הוא לאוכלו כשהוא יבש ועושין ממנו גורן כשאוכלין אותו לח אין אוכלין אותו אלא בענין ירק מה שאין כן בדלועין:

25 גרסינן בירושלמי שם הנודר מן הירק מהו שיהא מותר ביבש נשמעיניה מן הדא אסור בפול המצרי לח ומותר ביבש לא אמרו אלא פול המצרי דבר שעושין ממנו גורן הא דבר שאין לו גורן אסור ואפילו יבש ע"כ. עוד שם על מחלוקת דר' עקיבא ורבנן בדלועין מה פליגין בדלעת המצרי אבל בדלעת יונית כ"ע מודו שהיא כירק רבי קריספא בשם רבי יוחנן הלין קוריא וקרובתא דנן אכלין דלעת יונית אינון ע"כ וכתב הריטב"א ז"ל ולפי הירושלמי הזה אפילו הנודר מן הירק סתם אסור בדלועין שלנו שמא הן דלעת יונית ושמא הן מאותן מינין שאמר ר' קריספא בשם ר' יוחנן שהם דלעת יונית ואולי כי דלעת המצרית היתה מרה וקשה ודלעת יונית מתוקה וכן הדלועין שלנו מתוקין וכיון דאיסורא דאורייתא הוא חוששין לזה אלא שאין לוקין עליו עכ"ל:

26 גמ' והא מן ירק וכו'. פי' לרבי עקיבא פריך דכיון שהדלועין פרי צריך טעם נכון לאסור:

27 ירק המתבשל בקדרה. ומדלא קאמר ירקי קדרה עלי דהוה ממעט ירק שאינו ראוי לקדרה כגון צנון וכיוצא בו. א"נ ירק הנאכל בקדרה אלא מאי מתבשל בקדרה דקאמר משמע ודאי דהוי לישנא יתירא לר' עקיבא לרבות דלועין ואמרינן במאי קמיפלגי דכיון ג מין יין הן אין סברא לומר דמשום האי לישנא יתירא מעיילינן בלישנא מה שאינו מינו כלל ולהכי אמרינן דפליגי נמי במידי דמימליך עליה שליח ולפום סוגיא דגמ' הכי מסקינן שהנודר מירק סתם אין במשמע אלא כל שהעלה שלו נאכל כגון צנון וחזרת ודכוותייהו בין שנאכלין חיין בין שנאכלין מבושלין אמר ירק קדרה עלי אין דלועין וקשואין ואבטיחין ולא צנון ד ושומר בכלל אלא ירק הנאכל בקדרה כגון כרוב ותרדין וחזרת וחציר ובצלים דאע"ג דנאכלין ג"כ חיין ה"ק ירק שנאכל ג"כ בקדרה עלי. אמר ירק המתבשל בקדרה עלי נתרבו אף הדלועין לרבי עקיבא דהלכתא כוותיה:

28 לענין מלקות. כלומר דלאו דקים ליה לר' עקיבא הכי כי היכי דלילקי משום בל יחל אי אכל מינייהו אלא מספק הוא דקאמר הואיל וממליך עליה שליח ולענין איסור הוא דמחמרינן אבל מלקא מספק לא לקי וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל דעת רבותי י"א כדברי האומרים שלא אמר אביי אלא על משנתנו דוקא לפי שהדלועין הם פרי אבל לענין מה שאמר לקמן בגמרא דף נד: שהנודר מן הבשר אסור בכבד ובני מעים מלקא נמי לקי והיינו דאייתו לה הכא להא דאביי ולא אייתו לה גבי ההיא דלקמן וטעמא דמילתא לפי שהקרבים יותר הם נכללין בלשון בשר ותדע דהתם אוסר בנודר מן הבשר ולא בעי לישנא יתירא כמו בנודר מן הירק והיינו מטעמא דאמרן שהוא קרוב לבשר וכיון דאימליך עליה שליח הוי מיניה לגמרי וכן עיקר ע"כ:

29 שם ע"ב מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא רבן שמעון בן גמליאל היא דתניא וכו'. פי' ובלב ובעופות דכל הני שם בשר עליהם דהא ממליך שליחא עלייהו:

30 ומותר בדגים וחגבים דלא מימליך עלייהו שליחא. וכדאוקימנא בסמוך כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים דבלאו הכי ודאי לר' עקיבא אסור הוא בדגים דשפיר ממליך עלייהו כדמפרש ואזיל:

31 ואין צ"ל בשר דגים וחגבים. דסבירא ליה לרשב"ג דאע"ג דממליך עלייהו שליחא מותר בהם וטעמא כדמפרש ואזיל:

32 קרביים לאו בשרא ואוכליהן לאו אינש. כלומר לאו בשרא לגבי נדרים ואוכליהן ביומא דהקזה לאו אינש:

33 דגים נמי וכו'. ומדלא פרכינן מחגבים נמי משמע דקים לן דחגבים אינן בכלל בשר כלל וכ"כ הרמב"ם ז"ל ותמהו המפרשים על הרב ז"ל שכתב שבכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עוף וקרביים וגבי דגים כתב כל דבר שדרך השליח לימלך עליו הרי הוא בכלל המין ומשמועתינו לא משמע הכי שלא חלקו לר' עקיבא בין קרביים ועופות ודגים דבכולהו בעי דממליך עלייהו שליחא וכל מקום דלא ממליך עלייהו שליחא אף קרביים ועופות מותרין דאי לא כי פרכינן מדגים נימא דמתניתא בסתם מקום שאין השליח נמלך עליהם וכן דקדק עליו הרשב"א ז"ל וכמו שכתבו בשמו הריטב"א והרנב"ר ז"ל:

34 כגון שהקיז דם. זה הנודר דקשין לו הדגים ומסתמא לא נדר עליהם שאין אנשי דעת נצרכין לנדור ממה שאין ראוי להם הלכך בהקיז דם וכבין ליה עיניה אע"פ שאסור בעופות מותר בדגים ומיהו הקיז דם וכיבין ליה עיניה אינן שוין דכשהקיז דם לא שרי בדגים אלא דוקא באוסר בשר על עצמו ליום ההקזה בלבד דכה"ג אין דגים בכלל משום דבלאו הכי לאו אכול מינייהו ההוא יומא אבל אי אסר עליו בשר ח' הימים או יותר דגים בכלל דלשאר ימים טובים לא מזיק ליה אבל בדכיבין ליה עיניה שאינו יודע מתי יתרפא אפילו באוסר לשלשים יום אין דגים בכלל ובזה הסכימו מן המפרשים ז"ל לדעת הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל כתב נראין דברים דאפילו בהקיז דם נמי בתר שעת נדרו אזלינן ואפילו נדר לזמן מרובה הוא מותר בדגים דהא מתניתא בסתמא מיירי ואפילו בנודר לעולם עכ"ל והרנב"ר ז"ל כתב דלא שרי בדגים אלא אי נדר יומי דמוכחי לפום מאי דכיבי ליה עיניה דבלאו נדרא לא אכיל מינייהו. ומסתברא דבשר מליח אפילו ביומא דהקזה אסור דנהי דאין מקיזין על בשר מליח כיון שבשר ממש היא ולא צריך שליחא לאימלוכי עליה מיתסר ביה דיומא דהקזה לאו הוכחה מעליא הוא לגבי בשר ממש דאי לא תימא הכי הא דקתני מותר בבשר דגים ליתני נמי ובבשר מליח דהוי רבותא טפי אלא ודאי כדאמרן:

35 ולענין חגבים בכל דוכתא שרו דלא ממליך עלייהו כלל מדאמרינן דגים נמי עביד שליחא דממליך עלייהו ולא אמרינן דגים וחגבים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות נדרים עכ"ל הרנב"ר ז"ל ופסקו רבוותא ז"ל הלכתא כרבי עקיבא דהא ת"ק דפליג עליה רשב"ג הוא דהוא יחידאה וקי"ל הלכה כרבי עקיבא מחברו ועוד דבפרק כל הבשר סתם לן תנא כותיה וכיון דלא ידעינן אי הוי מחלוקת ואח"כ סתם או סתם ואח"כ מחלוקת נקטינן לחומרא דאיסורא מדאורייתא היא וכן פסקו הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וכתב הריטב"א ז"ל כן פסקו רבותי:

36 הדין איניש דסכר. שהקיז ויש כיוצא בו הרבה בתלמוד:

37 ע"י שליקא. כשהן שלוקין הרבה לא מזקי ליה והא דאמרינן שנחלש ופורח הלב היינו בצלי:

38 נו"ן סמ"ך עי"ן. סימן היה עושה מאותיות של אלפ"א בית"א:

39 בסוף אוכלא. סוף החולי:

40 דף נה. מתני' הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש וכו'. פי' אסור בפול המצרי דסבר ר' מאיר דכל שעושין ממנו גורן איקרי דגן ופול המצרי יבש נמי עושין ממנו גורן והנודר ללשון בני אדם נתכוון:

41 אינו אסור וכו'. דסברי דנודר ללשון תורה נתכוון ודגן בלשון תורה אינו אלא מחמשת המינין:

42 אבל הנודר מן הדגן אסור בכל שעושין ממנו גורן ומותר וכו'. שאין עושין מהם גורן: