נימוקי יוסף על נדרים כ״ה

« נימוקי יוסף על נדרים כ״ד ע״ב נימוקי יוסף על נדרים כ״ו ע״א »

2 פסחים פתח ↗

גּוּפָא, דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר — אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶן. אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּכוּתָאֵי עָסְקִינַן. וְכוּלֵּי עָלְמָא לָא? וְהָתַנְיָא: רוֹחֲצִין שְׁנֵי אַחִין כְּאֶחָד, וְאֵין רוֹחֲצִין שְׁנֵי אַחִין בְּכָבוּל. וּמַעֲשֶׂה בִּיהוּדָה וְהִלֵּל בָּנָיו שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁרָחֲצוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד בְּכָבוּל, וְלָעֲזָה עֲלֵיהֶן כׇּל הַמְּדִינָה, אָמְרוּ: מִיָּמֵינוּ לֹא רָאִינוּ כָּךְ. וְנִשְׁמַט הִלֵּל וְיָצָא לַבַּיִת הַחִיצוֹן, וְלֹא רָצָה לוֹמַר לָהֶן: מוּתָּרִין אַתֶּם.

4 יומא פתח ↗

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: רְחִיצָה דְּאִיקְּרִי עִנּוּי מְנָא לַן — מֵהָכָא, דִּכְתִיב: ״וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתוֹת לֵךְ עַל שָׂדְךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן ה׳ לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי״. וּכְתִיב בֵּיהּ בְּדָוִד: ״כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר״. רָעֵב מִלֶּחֶם, וְצָמֵא מִמַּיִם, עָיֵף מִמַּאי — לָאו מֵרְחִיצָה? וְדִילְמָא מִנְּעִילַת הַסַּנְדָּל?

8 רי"ף פתח ↗

ואלו נדרים שהוא מפר נדרים שיש בהן עינוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט דף עט ע"ב א"ר יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אלא אלו הן נדרי עינוי נפש אמרה קונם פירות העולם עלי ה"ז יפר פירות מדינה זו יביא ממדינה אחרת פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו ה"ז יפר דברי ר' יוסי:

11 נדרים פתח ↗

הֵפֵר לִתְאֵנִים — אֵינוֹ מוּפָר עַד שֶׁיָּפֵר אַף לַעֲנָבִים, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ״, מָה ״יְקִימֶנּוּ״ — מִמֶּנּוּ, אַף ״יְפֵרֶנּוּ״ — מִמֶּנּוּ. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִי כְּתִיב ״יָפֵר מִמֶּנּוּ״? וְרַבִּי עֲקִיבָא: מַקִּישׁ הֲפָרָה לַהֲקָמָה, מָה הֲקָמָה — מִמֶּנּוּ, אַף הֲפָרָה — מִמֶּנּוּ.

13 רי"ף פתח ↗

הנאת קישוט עלי לעולם אם אתקשט ושבועה שלא אתקשט ותניא דף פא ע"ב דברים שיש בהם עינוי נפש בין בינו לבינה בין בינה לבין אחרים מפר דברים שאין בהם עינוי נפש בינו לבינה מפר בינה לבין אחרים אינו מיפר כיצד אמרה קונם פירות עלי ה"ז יפר קונם שאני עושה ע"פ אבא וע"פ אביך ע"פ אחי וע"פ אחיך ושלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אינו יכול להפר שלא אכחול ושלא אפרכס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה שלא אציע לך מטתך ושלא אמזוג לך הכוס ושלא ארחוץ פניך ידיך ורגליך אין צריך להפר רבן גמליאל אומר יפר שנא' לא יחל דברו

16 נדרים פתח ↗

גְּמָ׳ אַלְמָא אֶפְשָׁר דְּמִתַּזְנָה מִדִּילֵיהּ, מִכְּלָל דְּבַעַל לָאו בִּכְלַל ״בְּרִיּוֹת״ הוּא. אֵימָא סֵיפָא: יְכוֹלָה לֵיהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, אֲבָל מִדְּבַעַל לָא אָכְלָה, אַלְמָא בַּעַל בִּכְלַל ״בְּרִיּוֹת״ הוּא!

19 נדרים פתח ↗

כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם נֶהֱנִין לִי יִטְּלוּ כּוּ׳. אַלְמָא טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן.

20 נדרים פתח ↗

אָמַר רַבִּי אַבָּא: שָׁאנֵי קוֹנָמוֹת, הוֹאִיל וְאִי בָּעֵי מִתְּשִׁיל עֲלַיְיהוּ — הָווּ לְהוּ כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, וְאֵין בָּטֵיל בָּרוֹב.

21 נדרים פתח ↗

מַתְנִי׳ ״קֻוֽנָּם שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה עַל פִּי אַבָּא״, וְ״עַל פִּי אָבִיךָ״, וְ״עַל פִּי אָחִי״, וְ״עַל פִּי אָחִיךָ״ — אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. ״שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה עַל פִּיךָ״ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר.

23 כתובות פתח ↗

וּמָה הִיא עוֹשָׂה לוֹ? מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל. אוֹ מִשְׁקַל עֶשֶׂר סְלָעִים עֵרֶב בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשְׂרִים סְלָעִים בַּגָּלִיל. וְאִם הָיְתָה מְנִיקָה — פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל בִּמְכוּבָּד הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדוֹ.

26 כתובות פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: יְכוֹלָה אִשָּׁה לוֹמַר לְבַעְלָהּ ״אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה״. קָסָבַר: כִּי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְזוֹנֵי — עִיקָּר, וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מִשּׁוּם אֵיבָה. וְכִי אָמְרָה ״אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה״ — הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ.

31 נדרים פתח ↗

אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: שָׁאנֵי קוּנָּמוֹת, דְּכִי קְדוּשַּׁת הַגּוּף דָּמֵי, וְכִדְרָבָא.

33 פסחים פתח ↗

וְאָתֵי מַלְוֶה וּפָרֵיק. דִּתְנַן: מוֹסִיף עוֹד דִּינָר וּפוֹדֶה אֶת הַנְּכָסִים הָאֵלּוּ. כִּי פְּלִיגִי דְּזַבֵּין מַלְוֶה, וְקַדֵּישׁ מַלְוֶה. אַבָּיֵי אָמַר, לְמַפְרֵעַ הוּא גּוֹבֶה: כֵּיוָן דִּמְטָא זִמְנֵיהּ וְלָא פַּרְעֵיהּ, אִיגַּלַּאי מִילְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּמֵעִיקָּרָא בִּרְשׁוּתֵיהּ הֲוָה קָאֵי, וְשַׁפִּיר אַקְדֵּישׁ, וְשַׁפִּיר זַבֵּין. וְרָבָא אָמַר, מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא גּוֹבֶה: כֵּיוָן דְּאִילּוּ הֲווֹ לֵיהּ זוּזֵי, הֲוָה מְסַלֵּיק לְהוּ בְּזוּזֵי — אִישְׁתְּכַח דְּהַשְׁתָּא קָא קָנֵי. וּמִי אָמַר רָבָא הָכִי? וְהָאָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן בְּאַחְרָיוּת וּזְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה, וּמֵת רְאוּבֵן, וַאֲתָא בַּעַל חוֹב דִּרְאוּבֵן וְטָרֵיף לֵיהּ מִשִּׁמְעוֹן, וַאֲתָא שִׁמְעוֹן וּפַיְּיסֵיהּ בְּזוּזֵי — דִּינָא הוּא דְּאָתוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וְאָמְרִי לֵיהּ לְשִׁמְעוֹן: אֲנַן, מִטַּלְטְלֵי שְׁבַק אֲבוּן גַּבָּךְ, וּמִטַּלְטְלֵי דְיַתְמֵי לְבַעַל חוֹב לָא מִשְׁתַּעְבְּדִי. וְאָמַר רָבָא: אִי פִּיקֵּחַ שִׁמְעוֹן — מַגְבֵּי לְהוּ אַרְעָא, וַהֲדַר גָּבֵי לַהּ מִינַּיְיהוּ. דְּאָמַר רַב נַחְמָן: יְתוֹמִים שֶׁגָּבוּ קַרְקַע בְּחוֹבַת אֲבִיהֶם — בַּעַל חוֹב חוֹזֵר וְגוֹבֶה אוֹתָהּ מֵהֶן. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״לְמַפְרֵעַ הוּא גּוֹבֶה״, אַמְּטוּ לְהָכִי חוֹזֵר וְגוֹבֶה אוֹתָהּ מֵהֶן — דִּכְמַאן דְּגָבוּ מֵחַיִּים דַּאֲבוּהוֹן דָּמֵי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ ״מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא גּוֹבֶה״, אַמַּאי חוֹזֵר וְגוֹבֶה אוֹתָהּ מֵהֶן? הָא הָוֵי כְּמַאן דִּזְבֵין יַתְמֵי נִכְסֵי דָּמֵי, וְאִילּוּ קָנֵי יַתְמֵי נִכְסֵי, מִי קָא מִשְׁתַּעְבְּדִי לְבַעַל חוֹב? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר לְהוּ: כִּי הֵיכִי דְּמִשְׁתַּעְבַּדְנָא לֵיהּ לַאֲבוּכוֹן, מִשְׁתַּעְבַּדְנָא נָמֵי לְבַעַל חוֹב דַּאֲבוּכוֹן — מִדְּרַבִּי נָתָן. דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה וַחֲבֵירוֹ בַּחֲבֵירוֹ, שֶׁמּוֹצִיאִין מִזֶּה וְנוֹתְנִין לָזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ״. תְּנַן: גּוֹי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ — אַחַר הַפֶּסַח מוּתָּר בַּהֲנָאָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״לְמַפְרֵעַ הוּא גּוֹבֶה״ — אַמְּטוּ לְהָכִי מוּתָּר בַּהֲנָאָה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ ״מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא גּוֹבֶה״, אַמַּאי מוּתָּר בַּהֲנָאָה? בִּרְשׁוּתָא דְיִשְׂרָאֵל הֲוָה קָאֵי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּשֶׁהִרְהִינוֹ אֶצְלוֹ. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: יִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה לְגוֹי עַל חֲמֵצוֹ — לְאַחַר הַפֶּסַח אֵינוֹ עוֹבֵר. מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אָמְרוּ: עוֹבֵר. מַאי לָאו, בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר לְמַפְרֵעַ הוּא גּוֹבֶה, וּמָר סָבַר מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא גּוֹבֶה? וְתִסְבְּרָא? אֵימָא סֵיפָא: אֲבָל גּוֹי שֶׁהִלְוָה לְיִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ — לְאַחַר הַפֶּסַח דִּבְרֵי הַכֹּל עוֹבֵר. וְהָא אִיפְּכָא מִיבְּעֵי לֵיהּ: לְמַאן דְּאָמַר הָתָם ״אֵינוֹ עוֹבֵר״ — הָכָא עוֹבֵר. לְמַאן דְּאָמַר הָתָם ״עוֹבֵר״ — הָכָא אֵינוֹ עוֹבֵר!

37 כתובות פתח ↗

הֵיכִי דָּמְיָא מוֹרֶדֶת? אָמַר אַמֵּימָר: דְּאָמְרָה ״בָּעֵינָא לֵיהּ וּמְצַעַרְנָא לֵיהּ״. אֲבָל אָמְרָה ״מְאִיס עֲלַי״ — לָא כָּיְיפִינַן לַהּ. מָר זוּטְרָא אָמַר: כָּיְיפִינַן לָהּ.

38 נדרים פתח ↗

מַתְנִי׳ נָדְרָה אִשְׁתּוֹ וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה בִּתּוֹ, נָדְרָה בִּתּוֹ וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה אִשְׁתּוֹ, נָדְרָה בְּנָזִיר וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה בְּקׇרְבָּן, נָדְרָה בְּקׇרְבָּן וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, נָדְרָה מִתְּאֵנִים וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה מִן הָעֲנָבִים, נָדְרָה מִן הָעֲנָבִים וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה מִן הַתְּאֵנִים — הֲרֵי זֶה יַחְזוֹר וְיָפֵר.

41 נדרים פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: בַּעַל, מַהוּ שֶׁיָּפֵר לִשְׁתֵּי נָשָׁיו בְּבַת אַחַת? ״אוֹתָהּ״ דַּוְקָא, אוֹ לָאו דַּוְקָא?

51 קידושין פתח ↗

וּמִנַּיִן שֶׁאַף בִּשְׁטָר? וְדִין הוּא: וּמָה כֶּסֶף, שֶׁאֵין מוֹצִיא – מַכְנִיס, שְׁטָר, שֶׁמּוֹצִיא – אֵינוֹ דִּין שֶׁמַּכְנִיס? מָה לְכֶסֶף, שֶׁכֵּן פּוֹדִין בּוֹ הֶקְדֵּשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. תֹּאמַר שְׁטָר, שֶׁאֵין פּוֹדִין בּוֹ הֶקְדֵּשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, דִּכְתִיב: ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״! אָמַר קְרָא: ״וְיָצְאָה״ ״וְהָיְתָה״ – מַקִּישׁ הֲוָיָה לִיצִיאָה: מָה יְצִיאָה בִּשְׁטָר – אַף הֲוָיָה נָמֵי בִּשְׁטָר. וְאַקֵּישׁ נָמֵי, יְצִיאָה לַהֲוָיָה: מָה הֲוָיָה בַּכֶּסֶף – אַף יְצִיאָה בְּכֶסֶף! אָמַר אַבָּיֵי: יֹאמְרוּ: כֶּסֶף מַכְנִיס, כֶּסֶף מוֹצִיא, סָנֵיגוֹר יֵעָשֶׂה קָטֵיגוֹר? אִי הָכִי, שְׁטָר נָמֵי יֹאמְרוּ: שְׁטָר מוֹצִיא, שְׁטָר מַכְנִיס, קָטֵיגוֹר יֵעָשֶׂה סָנֵיגוֹר? מִילֵּי דְּהַאי שְׁטָרָא לְחוֹד וּמִילֵּי דְּהַאי שְׁטָרָא לְחוֹד. הָכָא נָמֵי, הַאי כַּסְפָּא לְחוֹד וְהַאי כַּסְפָּא לְחוֹד! טִיבְעָא מִיהָא חַד הוּא. רָבָא אָמַר: אָמַר קְרָא: ״וְכָתַב לָהּ״ בִּכְתִיבָה מִתְגָּרֶשֶׁת, וְאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּכֶסֶף. וְאֵימָא: בִּכְתִיבָה מִתְגָּרֶשֶׁת – וְאֵינָהּ מִתְקַדֶּשֶׁת בִּכְתִיבָה! הָא כְּתִיב ״וְיָצְאָה״ ״וְהָיְתָה״ מַקִּישׁ וְכוּ׳. וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא קָאֵי בְּגֵירוּשִׁין מְמַעֵט גֵּירוּשִׁין, קָאֵי בְּגֵירוּשִׁין וּמְמַעֵט קִידּוּשִׁין?! וּלְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאַפֵּיק לֵיהּ לְהַאי קְרָא לִדְרָשָׁא אַחֲרִינָא, שֶׁאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּכֶסֶף מְנָא לֵיהּ? אָמַר קְרָא: ״סֵפֶר כְּרִיתֻת״ – סֵפֶר כּוֹרְתָהּ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ. וְרַבָּנַן, הַאי ״כְּרִיתֻת״, מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְדָבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, כִּדְתַנְיָא: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן״, ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ לְעוֹלָם״ – אֵין זֶה כְּרִיתוּת. ״כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם״ – הֲרֵי זֶה כְּרִיתוּת. וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? מִכָּרֵת כְּרִיתֻת קָא נָפְקָא לֵיהּ. וְרַבָּנַן? כָּרֵת כְּרִיתֻת לָא מַשְׁמַע לְהוּ. חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא, תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי! הֵי תֵּיתֵי? לָא לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּשְׁטָר, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן הֲנָאָתָן מְרוּבָּה. לָא נִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּבִיאָה, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן קִנְיָנָן מְרוּבֶּה. לָא נִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּכֶסֶף, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן בְּעַל כׇּרְחָהּ. וְכִי תֵּימָא כֶּסֶף נָמֵי בְּעַל כׇּרְחָהּ, בְּאָמָה הָעִבְרִיָּה – בְּאִישׁוּת מִיהָא לָא אַשְׁכְּחַן. אָמַר רַב הוּנָא: חוּפָּה קוֹנָה מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה כֶּסֶף שֶׁאֵינוֹ מַאֲכִיל בִּתְרוּמָה – קוֹנֶה, חוּפָּה שֶׁמַּאֲכֶלֶת בִּתְרוּמָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּקְנֶה? וְכֶסֶף אֵינוֹ מַאֲכִיל? וְהָאָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה, אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ״, וְהַאי ״קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא״. וּמַה טַּעַם אָמְרוּ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִמְזְגוּ לָהּ כּוֹס בְּבֵית אָבִיהָ וְתַשְׁקֶנּוּ לְאָחִיהָ וְלַאֲחוֹתָיהּ. אֶלָּא פְּרֵיךְ הָכִי: וּמָה כֶּסֶף שֶׁאֵינוֹ גּוֹמֵר – קוֹנֶה,

52 נדרים פתח ↗

מַתְנִי׳ אָמְרָה ״קֻוֽנָּם תְּאֵנִים וַעֲנָבִים אֵלּוּ שֶׁאֲנִי טוֹעֶמֶת״, קִיֵּים לִתְאֵנִים — כּוּלּוֹ קַיָּים, הֵפֵר לִתְאֵנִים — אֵינוֹ מוּפָר עַד שֶׁיָּפֵר אַף לַעֲנָבִים. אָמְרָה ״קֻוֽנָּם תְּאֵנָה שֶׁאֲנִי טוֹעֶמֶת וַעֲנָבָה שֶׁאֲנִי טוֹעֶמֶת״ — הֲרֵי אֵלּוּ שְׁנֵי נְדָרִים.

53 נדרים פתח ↗

רָאָה אוֹתָן אוֹכְלִין. תְּנַן הָתָם: פּוֹתְחִין בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: אוֹתָן הַיָּמִים — מוּתָּרִים, וּשְׁאָר כׇּל הַיָּמִים — אֲסוּרִים, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: נֶדֶר שֶׁהוּתַּר מִקְצָתוֹ הוּתַּר כֻּלּוֹ.

1 מכאן לחכם וכו'. דדרשינן הוא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו:

2 א נהגו בהם איסור. כדי לעשותן סייג דלא ליתי למיסרך ממילתא למילתא כדמוכח פ' מקום שנהגו דף נא.:

3 ר"ג היא. דאמר לעיל יפר משום שנא' לא יחל אלמא אע"ג דלא הוי נדר אמר דמפר ה"נ כיון דנהיגי בהן איסור דלא קבלינהו בנדר קרי ליה בל יחל וכתב הרנב"ר ז"ל מכאן היה אומר הרב יהודה כהן ז"ל שאם נהג אדם שלא לאכול בשר או לשתות יין בזמן מיוחד ושוב רצה לשתות יין או לאכול בשר באותו הזמן צריך היתר וכתב הריטב"א ז"ל ר"ג היא ונראה דהלכתא היא דליכא מאן דפליג עלה והכי משמע בפ' ד' נדרים דף כג: ולכן יש לנהוג לעמי הארץ ונשים הנודרים בדבר שהוא בלא אעשה שלא לבטלן ולפתוח להם בהתרת חכם:

4 שם בעא מיניה רבא מרב נחמן וכו'. פירוש עינוי נפש הוא כלומר מי הוי בכלל עינוי נפש דקרא דאילו עינוי סתמא פשיטא דמיקרי עינוי כדאיתא ביומא דף עז. ודוקא לרבנן קא מיבעיא לן דאילו לר' יוסי הא במתני' דלעיל דאוקימנא כר' יוסי חשיב ליה לדברים שבינו לבינה אלא דחיישינן דילמא רבנן פליגי עליה בהא כי היכי דפליגי ברחיצה וקשוט:

5 נטולה אני וכו'. מתני' היא לקמן דף צ: שאם אסרה הנאת תשמיש כל היהודים עליה יפר חלקו וכו' ש"מ דברים שבינו לבינה הויין כיון דאינו יכול להפר אלא חלקו דאי הוו נדר עינוי נפש אפילו לאחרים נמי יכול להפר:

6 רבי יוסי קתני לה. מהא מתניתין דנטולה ליכא למפשט לרבנן משום דר' יוסי קתני לה דסבר דהוי מדברים שבינו לבנה ואנן בעיא לרבנן ולא איפשטא בעיין ונקטינן לחומרא הלכך אינו מפר אלא לעצמו:

7 אמר שמואל משמיה דלוי כל נדרים בעל מפר לאשתו וכו'. פי' כל נדרים או משום שבינו לבינו או משום נדרי עינוי נפש חוץ מהנאתי על פלוני שאוסרת שלה לאחר אין בזה לא משום נדרי עינוי נפש ולא משום דברים שבינו לבינה אבל הנאת פלוני עלי אע"פ שלא נדרה אלא ב מאחיו מפר דהוי עינוי נפש אם לא תהנה ממנו:

8 חנוני. דהואיל שיכול להנות מאחר אינו מפר:

9 מתני' ר' יוסי היא. דסבר דלא הוי עינוי נפש כיון שיכולה להנות מאחרים ושמואל סבר כרבנן דסברי כל מידי דאסרה אנפשה עינוי נפש הוא וכתבו האחרונים ז"ל כפסק הרמב"ן ז"ל דפסק כרבנן שהרי שמואל משמיה דלוי סבר כוותייהו וליכא שום אמורא דפליג ביה ואע"ג דכולי פרקין רבי יוסי לאו סתמי נינהו דלימא הלכתא נינהו דכיון דתנא דברי רבי יוסי יתירא הוה ליה כאילו תנן בכולהו מתני' א"ר יוסי ואע"ג שדחקו אחרים לאוקומי שמואל כרבי יוסי והכא ה"ק מתני' רבי יוסי היא כלומר ומאי אינו יכול להפר משום דהוי עינוי נפש אבל משום דברים שבינו לבינה מפר לשמואל נמי משום דברים שבינו לבינה אמר דמפר ולא נהירא כלל דא"כ מה לנו לדעת מתני' מני לא הוה לן למימר אלא מפר דקאמר שמואל משום דברים שבינו לבינה ומתניתין משום עינוי נפש קאמר דאינו מפר דהא מפורש במתני' דרבי יוסי קאמר לה:

10 תוספתא נדרה שלא תטעום א' מכל המינין בין מאכל רע בין מאכל יפה ואפילו לא טעמה אותו המין מימיה יפר אמרה קונם פלפלין שאני טועמת גלוסקין שאני טועמת אפילו לא היה לה אותו המין מימיה יפר. משמע מהכא דכל שאסרה עליה שום הנאה הרי זה מפר משום עינוי נפש אע"פ שאפשר לה בלאו ההיא הנאה:

11 דף פב ע"ב בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן נדרה משתי ככרות וכו'. פי' מתענה שמצטערת ממנו אם אינה יכולה לאכלו לפי שהוא פת נקיה ואין מתענה הוא ההפך שהיא פת קיבר שאינה חפצה וה"ה לכל דבר שאינה חפצה בו מיהו לא מיבעיא ליה אם נדרה מככר שאינה מתענה בפני עצמו בלבד לדעת אם זכתו התורה באין מתענה כמו במתענה אלא אף אם נדרה משתי ככרות כאחת קא מיבעיא ליה מי אמרינן דבגרירת אותו שמתענה מפר נמי לאותו שאינו מתענה כיון דתרוייהו חד נדרא הוו יפרנו קרינא ביה דלקמן דף פז: ילפינן מהאי קרא דצריך הבעל שיפר כל הנדר ואם הפר מקצתו אפילו מה שהפר אינו מופר או דילמא דיפרנו דקרא אעינוי נפש קאי לומר שצריך להפר כל הנדר שהוא יכול להפר ולפיכך למתענה דוקא הוא דמפר דיפרנו דקרא הכי הוא מפר למתענה וכו' ואפילו הפר לאין מתענה בפי' אינו מופר כך פירשו ז"ל וא"ת דבתוספתא דלעיל משמע דאפילו נדרה ממאכל רע ואפילו לא טעמה אותו מימיה יפר וא"כ היכי אמרינן דאין הפרה לשאין מתענה תירצו ז"ל דהתם כשהיא מתענה ממנו אע"פ שהוא רע וקמ"ל דאע"ג דלא כתיב לענות נפשה אלא לענות נפש בתר דידה אזלינן וכל שהיא מתענה ממנו אע"פ שהוא מאכל רע שאין אחרות מתענות ממנו יפר ומינה דכל שאינה מתענה ממנו לא יפר אפילו הוא מאכל טוב ואותבינן בגמרא לרבי יוחנן דאמר דאין מפר לשאינה מתענה מהאשה שנדרה בנזיר ונטמאת דכשהפר לה בעלה פטורה מקרבן נזיר ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לאין מתענה דילמא מיין דאית לה צערא הפר לה אבל מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה ואמאי פטורה מקרבן נזיר דליכא למימר אין נזירות לחצאין דלא אמרי' הכי אלא בענין אכילה ושתיה דהוא לחדא מילתא כגון היין וזג וחרצן דאין נזיר שלא יאסר באלו ודין הוא דלא נימא מיין דאית לה צערא הפר לה בזג וחרצן דלית לה צערא לא הפר אבל טומאת מת מילתא באפי נפשה חשיב דהא משכחת נזירות בלא טומאת מת דהיינו נזיר שמשון ומצינן למימר שפיר מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה אם איתא כדאמרת דאין מפר לשאין מתענה ומשני לעולם אין מפר לאינה מתענה ושאני טומאת מת דהיא נמי אית לה צערא ומתענה הויא דכתיב והחי יתן אל לבו ותניא היה רבי מאיר אומר מאי דכתיב והחי יתן אל לבו דברים של מיתה לומר שיש לו להתעסק בהם דיספד יספדוניה דיבכה יבכוניה דיקבר יקברוניה דילוה ילווניה לומר שיקבל שכר ומודדין לו במדה שמדד א"כ צריכה היא להתעסק במת ושמעינן מהא דאתתא דאסרה אנפשה או דאישתבעה דלא תחול תיזיל לבי מיתנא יכול בעלה להפר לה דנדרי עינוי נפש הוא:

12 מתני' קונם שאיני נהנית מן הבריות וכו'. פי' מה שאני נהנית מן הבריות יהא עלי כקונה:

13 אינו יכול להפר. מפרש בגמ' ויכולה להנות וכו' דכיון דכתיב בהו תעזוב ולא כתיב בהו נתינה לית בהו טובת הנאה לבעלים הילכך כי שקלה לקט שכחה ופאה אינה נהנית משל בריות:

14 יטלו בעל כרחו. לפי שאין לו כלום בתרומות ומעשרות נמצא שאינם נהנין משלו:

15 יטלו אחרים. לפי שאסורין לאלו ובגמרא מקשה מרישא לסיפא:

16 דף פג: גמ' אלמא אפשר וכו'. פי' דאי לאו הכי אין לך עינוי נפש גדול מזה אם היתה אסורה ליהנות מן הבריות ומבעל ואמאי אין יכול להפר הא לא גרע מחנוני שלא היתה פרנסתו אלא ממנו דאמרינן לעיל יפר:

17 אימא סיפא וכו'. אבל מדבעל לא אכלה דאי אכלה מבעל היכי מותרת בלקט שכחה ופאה הא לאו עניה היא:

18 לעולם בעל לאו בכלל בריות. בעודה תחתיו אבל בשתצא מרשותו והוא א זה אצלה הרי הוא בכללם ודעתה לאוסרו בכללם כשתתגרש וכיון דבעודה תחתיו ליכא עינוי נפש לא יפר וכ"ת דלהוי נדר שא"א לה לקיימו ולא יחול כלל ליתא דהא אפשר לה להנות בלקט שכחה ופאה ואפשר לקיימו הוא וא"ת ובעודה תחתיו נמי היכי אפשר לה להנות משל בעל דהא א"א ליה לבעל לפרנסה אלא משל בריות וגריע מחנוני שאין לה פרנסה אלא ממנו י"ל דהתם אסרה פירות החנוני לגמרי ואפילו כשיצאו מרשותו אבל הכא הנאת הבריות אסרה שלא תהנה משלהם וכשלקח מהם בעלה או נתנו לו מותרת בהם שאינה נהנית מן הבריות אלא מן הבעל:

19 דף פד: פיסקא יטלו בעל כרחו אלמא טובת הנאה אינה ממון. פי' אינה ממון מדקתני דכהנים שנאסרו בהנאתו נוטלין תרומתו ולא חשיבי נהנין ממנו ואע"פ שבידו ליתנם לכל כהן שירצה אלמא דטובת הנאה זו אינה חשובה ממון. ב אבל הלין לא ואמאי אסורה תרומה זו עלייהו אם לא שנהנין ממנו. אלמא טובת הנאה שיש לו ליתנם לכל כהן חשובה ממון וקשיא רישא לסיפא:

20 שאני תרומה. לעולם אימא לך דטובת הנאה ממון וסיפא ניחא כדאמרן ורישא נמי לא תיקשי לך דהיינו טעמא שיטלו בעל כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים כלומר כיון דאין בעל הבית יכול לקבל טובת הנאה מתרומה זו משום אדם אלא מכהנים דהא לא חזיא אלא לכהנים והוא אסר הנאתו לכהנים אשתכח דכי שקלי כהנים ההיא תרומה לא שקלי לה מדיליה ואשתכח דבעל הבית זה לא מקבל טובת הנאה מתרומה זו לא מישראל ולא מכהנים והרי היא לפניו כעפרא בעלמא וא"כ למדנו שכל דבר שאינו ראוי כלל לא לאיסור אכילה ולא לאיסור הנאה ואפי' טובת הנאה אין לו בה אינו חשוב ממון ולפי זה הורו המורים שהאוסר לעצמו ככר שלו ובא אחר וגזלו ממנו אין כאן משום גזל דהא לא גזל מידי דהא לא חזי ליה לנגזל למידי לא לאכילה ולא למכירה ולא ליתנו במתנה אלא שצריך עיון אם נשאל עליה והרי הותרה למפרע דחכם עוקר את הנדר מעיקרו מי מיחייב גזלן בהשבה דהא איגלי מילתא דלאו דאסורא הוא או דילמא כיון דלא איתשיל עלה אלא לבתר דאתא לידי גזלן תו לא הדרא ליה כדאמרינן בס"פ הנודר מן הירק דף נט. גבי תרומה הכא בתרומה ביד כהן עסקינן דתו לא מצי מתשיל עלה הרי דלא מצי תו למישאל או דילמא התם כהן וגזבר מדינא זכו אבל גזלן זה דלאו מדינא זכה ביה בהאי ככר כי אתשיל עליה הוה ליה גזלה וחייב לאהדורי ודעת הרשב"א ז"ל דנהי דכל אימת דלא איתשיל לא חיישינן להכי מיהו אי מיתשיל מיחייב בהשבה אבל הרנב"ר ז"ל מסופק בדין כיון דהוא כזוכה מן ההפקר הוה לן למימר קנה ואפשר דמשום הכי אמרינן במתניתין יטלו בעל כרחו דאי לא ודאי כיון דנדרים לאיתשולי עלייהו קיימי דמש"ה מיקרי שם דבר שיש לו מתירין הוה לן למיחש דילמא מתשיל ומיתהנו מדידיה ואמאי יטלו על כרחו הא לאו הפקר הוא:

21 דף פה. מתני' קונם שאיני עושה על פי אבא וע"פ אביך וכו' אינו יכול להפר. דאין זה נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה לו לבעל אם אסרה מעשיה לאיש אחר:

22 על פיך אינו צריך להפר. דהא משעבדא ליה למעשה ידיה ואין אדם אוסר פירות חברו על חברו:

23 שמא תעדיף. שאינה משועבדת לעשות לו אלא דבר קצוב כדתנן בפרק אע"פ דף סד: מה היא עושה לו חמשה סלעים בגליל שהם עשר ביהודה ואם תעדיף על כך הרי דהעדפה שלה וחאיל עלה נדרא ומהניא ליה הפרה משום דנדרים שבינו לבינה היא וטעמא דהוו דברים שבינו לבינה אמרו בתוס' דכיון דעיקר מעשה ידיה שלו ואי אפשר לצמצם שפיר ואפשר שיבאו לידי קטטה ות"ק סבר דהעדפה נמי דבעל הויא ולא מציא אסרה ליה עליה:

24 שמא יגרשנה. דאיסור זה שאסרה היא לבעלה למעשה ידיה אע"פ שלא יחול בעודה תחתיו משום דמשעבדא ליה מ"מ יחול לאחר גרושין שהרי היא לא אסרה לו מעשה ידיה לזמן ידוע אלא לעולם אלא דלא חייל נדרה בעודה משועבדת לו וכשימצא האיסור מקום לחול יחול דהיינו כשתתגרש ואם שמא ימלך לשוב לקחתה תהא אסורה לו לאותן מלאכות שהיא חייבת לעשות לבעלה כגון טחינה אפיה וכבוס ודכותייהו וחיישינן שמא לא תוכל להזהר שלא לעשות לו ולפיכך יפר מעכשיו אבל משום העדפה לא צריך הפרה דסבירא ליה כת"ק דהעדפה דבעל הויא:

25 שם גמ' אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן ב"נ וכו'. פי' דאדם מקדיש וכו' דאי לא כיון דהשתא לא חייל נדרא לקמיה נמי לא חייל:

26 עושה ואוכלת. וטעמא בפרק אע"פ דף נח: מדרב הונא דאמר התם יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ומאן דפליג עליה מוקי לה בשאין מעלה לה מזונות ומשום הכי עושה ואוכלת:

27 והמותר. אם הקדיש מותר מעשה ידיה דהיינו יתר על חמשה סלעים ביהודה רבי מאיר אומר הקדש מוקי לה שמואל התם בשאין מעלה לה מעה כסף שתקנו לה חכמים תחת מותר והקדש דקאמר ג להו מחיים קאמר דהא לית ליה ביה מידי אלא הקדש דלאחר מיתה קאמר שזוכה בו הבעל מדין ירושה וסבירא ליה לרבי מאיר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

28 חולין. דסבירא ליה לרבי יוחנן הסנדלר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

29 יקדשו ידי. לאו דוקא שתאמר כן בפירוש אלא נעשה כאומרת כן קונם הגוף שאני עושה בו מלאכה לפיך:

30 ומי אמרה הכי. אפי' אמרה בפירוש:

31 דאמרה לכי מגרשה. לאו דוקא דא"כ מהשתא לא נדרה כלל והיכי קא"ר עקיבא שמא תעדיף אלא ה"פ דאמרה השתא ולכי מגרשנא ונהי דלא חייל אהשתא אליבא דרבי יוחנן חייל לכי מגרשה מטעמא דמפרש לקמן דף פו: דכקדושת הגוף דמיין שהרי הן כקדושת המזבח דכי היכי דקדשי מזבח אין להם פדיון כך אין פדיון לקונם שיהא מותר למי שנאסר עליו וכיון דקונם קדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעל וחייל ומשום הכי פסק שמואל הלכה כרבי יוחנן ב"נ אע"ג דסבירא ליה לשמואל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דהא ידי אשה איתנהו בעולה והקונם מפקיע מידי שעבוד ובסמוך פריך א"כ אפילו מהשתא ומאי איריא שמא יגרשנה:

32 הקדש. כגון עשה שורו אפותיקי לבעל חובו והקדישו אח"כ למזבח מפקיע אותו הקדש משעבוד המלוה וגובה חובו ממקום אחר והוא כשר לקרבן ולא הוי גזול כיון דלא הוה קני ליה אלא לגוביינא בעלמא ודוקא קדושת מזבח שהיא קדושת הגוף אבל דבדק הבית שהיא קדושת דמים לא מפקיע מידי שעבוד:

33 חמץ עשה חמצו אפותיקי לעובד כוכבים ועבר עליו הפסח איסור חמץ מפקיע שעבוד הגוי ואסור בהנאה. ובפסחים דף לא. דאמרינן מותר מוקי לה התם בשהרהינו אצלו שמסרו אצלו למשכון וכתב הריטב"א ז"ל דה"ה אם נתנן לשאר איסורי הנאה כגון לתכריכי המת דמפקיע וכדמוכח פרק אלמנה דף סו: גבי ההיא אצטלא דפרסוה אמיתנא:

34 ושחרור. עשה עבדו אפותיקי ושחררו לוה משוחרר ליה ומלוה גובה חובו ממקום אחר:

35 אי הכי. דפקע שעבודיה דבעל למה ליה שמא יגרשנה מהשתא נמי קדיש:

36 ועוד שמא יגרשנה. כלומר תרי טעמי בעי' במתני' חדא ליחול נדרא מהשתא בדינא דאורייתא דקונם מפקיע מידי שעבוד כדי שלא יהא כמקדיש דבר שלא ברשותו וגם שיוכל הבעל להפר ובעינן עוד טעמא אחרינא לומר שמא יגרשנה לאשמעינן שאין הנדר חל עכשיו לאסור ידיה על בעלה דאלמוה רבנן לשעבודיה לענין דלא תיתסר עליה אבל הוא בכחו לענין חלות דלאחר זמן ואדכר תנא דמתניתין ההוא טעמא דצריך טפי וכתב הריטב"א ז"ל שדעת רבינו יצחק ז"ל דה"ה דאלמוה רבנן לשעבודיה דמלוה דלא ליפקעיה לוה בקונם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וטעם נכון הוא ע"כ:

37 עוד כתב ז"ל מדאמרינן בגמרא בהלכה זו שדה זו בידו לפדותה אשה אינה בידה שתוכל להתגרש שמעינן שהמורדת על בעלה ואמרה מאיס עלי אין כופין אותו לגרשה דא"כ הרי בידה לפדות עצמה מבעלה ואי משום דמחוסר מעשה פדיון קרקע נמי מחוסר מעשה וכבר כתבנו על זה ראיות אחרות בפרק אע"פ בס"ד עכ"ל:

38 דף פו: מתני' נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו וכו'. פירוש וסבור והפר לה על אותה הדעת:

39 וסבור שנדרה בקרבן. שלא היה סבור שמחמת נזירות אסרה עליה ענבים אלא מחמת קונם:

40 הרי זה יחזור ויפר. שהפרה בטעות לא שמה הפרה דשמא אילו היה יודע עיקר נדרה לא היה מפר לה ואמרו בתוספתא דמתני' בין בהפרה בין בהקמה מיירי שאפילו קיים בטעות יכול לחזור ולהפר כשידע האמת וכתב הריטב"א ז"ל ומסתברא דאפילו לאחר כמה ימים דלא קרינא ביום שמעו עד שידע האמת וכן כתב מורי הרשב"א נ"י עכ"ל והא דקתני כל הני נקט כל מיני טעות דאפשר או שטעה בגוף האשה או שטעה במין הנדר או שטעה בפרט הנדר ואפשר דמחדא לא שמעינן אידך ומשום הכי פרעינהו כולהו ומסיק בגמרא דמתניתין דמצריך ליה לחזור ולהפר מיירי כגון דאמרו לו נדרה בתך ואמר מופר לה ונמצא שהיא אשתו לאחר כדי דבור בה"ג אמרינן דלא הויא הפרה הואיל ולא נודע לו עד לאחר כדי דבור שאשתו היא אבל נמצא תוך כדי דבור והוא רוצה אף בהפרת אשתו אע"פ שלא חזר והפר לה הויא הפרה דכל תוך כדי דבור כדבור דמי הואיל והוא רוצה בהפרתה וכן אם אמרו לו סתם נדרה אשה בביתך וסבור שנדרה בתו והפר ונמצא שאשתו נדרה אע"פ שלא נמצא אלא לאחר כדי דבור הרי זו הפרה דמהניא לאשתו:

41 שם גמ' למימרא דיניא אותה דוקא וכו'. פירוש דכיון דכתיב אותה משמע שיפר לשם אותה אשה שנדרה ולא שיטעה באשה אחרת וכתב הרנב"ר ז"ל דאפשר דבהקמה נמי דרשינן לה דכתיב כי החריש לה ומטעם זה הוא אמרו בתוספתא דקיום בטעות לאו כלום הוא ומכאן נראה לי בהלכה דכי היכי דפשטינן לעיל דף עג. דבעל אינו מפר לשתי נשיו כאחת דאותה דוקא הכי נמי אינו מקיים לשתי נשיו כא' ד דלאו דוקא וכמ"ש למעלה עכ"ל. והא גבי קרעים דכתיב על ועל ומינה שמעינן דצריך לקרוע על כל מת ומת ואפילו הכי בשטעה בקריעה יצא אלמא על לאו דוקא וא"כ נימא נמי דאותה לאו דוקא:

42 הא בסתם הא במפרש. ברייתא דקריעה מיירי בסתם דאמרו לו סתם דא' מת בבית והוא סבור שהיה אביו וקרע ומה שאמר אמרו לו מת אביו פירושו שאמרו לו כן לפי דעתו ובהא יצא ידי קריעה אבל במפרש שאמרו לו בפירוש מת אביו וקרע על דעת כן ואחר כך נמצא בנו לא יצא דעל דוקא ומתניתין נמי במפרש מיירי שאמרו לו נדרה בתו והפר לה על דעת כן ולפיכך יחזור ויפר:

43 והתניא. בניחותא:

44 וכסבור. משמע דאמרו לו בסתם ומאי דנקט ואח"כ נמצא בנו יצא ולא נקט איפכא שסבור בנו ואח"כ נמצא אביו רבותא נקט דאע"ג דאין לו להוסיף בשביל בנו על הקריעה יצא ידי קריעה וכ"ש אם בתחלה אמרו לו על בנו ואח"כ על אביו שהרי צריך להוסיף בקרע עד טבורו:

45 רב אשי. לא פליג בעיקר דינא דודאי יש לחלק בין סתם למפרש כדאמרן אלא דניחא ליה לאוקומי ההיא דאמרו לו מת אביו יצא אפילו במפרש כפשטא טעמא דיצא שהודיעוהו שהיה בנו תוך כדי דבור לקריעתו דאז מהני כאילו נקרע עליו ממש וכן היה הדין בהפרה אלא דמתני' דקתני יחזור ויפר מיירי כשאמרו לו אחר כדי דבור שהפר על דעת שהיתה בתו כמו שפירשו לו וחזרו לומר לו אחר כדי דבור שהיתה אשתו ולפיכך יחזור ויפר:

46 והתניא. בניחותא:

47 ונתעלף. מהא שמעינן דאפילו קרע בתחלה על איש רחוק שאינו בן קריעה עליו אם חזרו ואמרו לו תוך כדי דבור שהיה מי שהוא חייב לקרוע עליו יצא ידי קריעה דהא הכא דכיון שהוא חי אינו בן קריעה עליו ודינו כרחוק:

48 והלכתא תוך כדי דבור וכו'. כדי דבור שאלת שלום תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי ומורי כדבור דמי ואם מכר או נתן ובתוך כדי דבור חוזר בו או התנה שום תנאי תנאו קיים:

49 חוץ ממגדף. היינו שאם גדף וחזר בו תוך כ"ד לא הויא חזרה:

50 ועובד ע"ז. שאם אמר לע"ז אלי אתה וחוזר בו לא הויא חזרה:

51 ומקדש ומגרש. שאם קדש או גרש וחזר בתוך כדי דבור לא מצי הדר ביה ובפרק יש נוחלין דף קכט: לא חשיב אלא תרי ע"ז וקדושין משום דמגדף בכלל ע"ז וגרושין בכלל קדושין דאיתקש קדושין דף ה. יציאה להויה וכתב עוד הרנב"ר ז"ל לא ידענא מאי שנא הני ומנא להו לרבנן הכי ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירא כולי האי כשאדם עושה אותן לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיוכל לחזור בו תוך כדי דבור אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותן אלא בהסכמה גמורה ומשום הכי חזרה אפי' תוך כדי דבור לא מהניא וראיתי להרמב"ן ז"ל פרק יש נוחלין שכתב בשם ר"ת ז"ל דתוך כדי דבור כדבור דמי תקנתא היא דתקון רבנן משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיוכל ליתן לו שלום והשוו מדותיהן בכל מילי בר מהני ולא ניחא לי וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לעולם בקום עשה ונדרים עשה עכ"ל ז"ל אמר המחבר דעת המורים ז"ל הוא נכון בעיני דאפשר לי לומר דלא מיקרי קום עשה כל האי דרשא כעין אסמכתא היא ותקנותיהם ודרך אסמכתות הכל ענין א' והם אמרו כנ"ל:

52 דף פז. מתני' אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאני וכו'. פירוש כולו קיים אף לענבים ושוב אינו יכול להפר לה על הענבים כמו שאינו יכול להפר לה על התאנים שקיים:

53 עד שיפר אף לענבים. עיקר הפירוש כדאיתא בתוספתא שאפילו לתאנים אינו מופר כיון שהיה הנדר כולו כאחד ואע"ג דקי"ל לעיל דף כה: ודף סו. נדר שהותר מקצתו הותר כולו התם הוא לענין היתר חכם אבל בהפרת בעל לא אמרינן הכי:

« נימוקי יוסף על נדרים כ״ד ע״ב נימוקי יוסף על נדרים כ״ו ע״א »