מהר"ם שיף על כתובות פ״ו

1 גמ' אמר ר"נ עשינו עצמינו כו'. אף שמפשטא אינו נראה שר"נ היה דיין אפ"ה לא הו"ל ליתן עצה כזה שמפסיד ללקוחות הרבה ע"י ערמה ועוד דלא יהא אלא גרמא בניזקין דפטור אבל אסור ועיין בתוס' פרק מי שמת כתבו מזה באורך:

2 בתד"ה תיזול כו' מתנתן מתנה. וה"נ מחילתן מחילה:

3 בא"ד ואם היה חייב לשלם כו'. עיקר דיוקא מר"מ דקאמר דלית ליה דשמואל לימא דאית ליה ואפ"ה מקודשת כיון דסמכה דעתה שיצטרך לשלם לה אבל לרבנן י"ל דלא דנין דיני דגרמי רק ר"מ דאין דיני דגרמי והול"ל בקצרה בדיני דגרמי קמיפלגי ואינה מקודשת לרבנן משום דשמואל וכ"ע אף ר"מ אית ליה דשמואל וק"ל:

4 בתד"ה לבעל חוב כו' וניזק כו'. יש לראות אמאי לא אמר כתובה דאפילו אית לי' זוזי מצי מסלק לה בארעא וכן הוא הדין באמת דאין לומר דס"ל כי אית ליה זוזי צריך ליתן לה זוזי ותלמודא איירי דלית ליה אלא זוזי כשיעור סילוק הבע"ח לכן הבע"ח קודם ז"א דא"כ הול"ל וזוזי לא חזיא אלא לחד כדבסמוך ועוד דא"כ גם בע"ח לא נסתיים מזה דדלמא לית ליה אלא ארעא כשיעור חד וק"ל. והא דנקיט לישנא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובע"ח כו' ולא קאמר כפשוטו בע"ח דינו במעות ואשה בארעא משמע קצת כאין לומר שכתבתי ודו"ק:

5 בתד"ה לאשה כו' ואפילו קדם זמן הכתובה כו'. אדהכא קאי דיהבינן מטלטלי אחר תקנות הגאונים לבע"ח או קרקע בלוה ולוה ואח"כ קנה:

6 בא"ד כיון שלא תקנו שתטרוף ולא חל שיעבוד כתובה עלייהו כלל. דאילו חל השיעבוד ודאי לקמא משתעבד דמשתעבדי ליה מיד וכשם שלא יכול למכור ואם מכרו טריף ממשעבדי ה"נ לא יכול לשעבד לאחר אבל כיון שלא תקנו רק מזמן גבייה דהיינו אם המה בעין ולא מכרן בשעת גביי' אז גובה ולכן אין כאן קדימה מצד הזמן דהא בזמן גבייה שניהם באין כאחד ולכך נותנין לבע"ח והוי כלוה ולוה וכו' דמשתעבדי לתרוייהו כאחד והשיעבוד של שניהם בא כאחד בזמן שקנה ולהכי מסיק שם דיחלוקו דשניהם שוין א"כ הכא בע"ח קודם ומה לי שיעבוד שניהם בשוה או לא משתעבדי כלל לשניהם וק"ל ועיין ברי"ף ואשר"י באורך:

7 בתד"ה האי תולה כו' אין לפרש כו'. עיין במרדכי ריש ב"ק דמשני לפי דברו היה שלא כהוגן וק"ל:

8 בתד"ה אמר כו' והואיל והדין שיתן מעות כו'. וכופין שפיר ואף יתומים גדולים דלית ביה משום צררי כופין גם כן אמעות דאשתעבד נכסי:

9 בא"ד אלא במקום דאיכא מצוה. וכגון ביתומים גדולים ומשום מצוה דרמיא עלייהו וחייבין לשלם משום מצוה ואין כופין כלל רק בקרקע חשוב משום תיקון העולם שלא תנעול כו' אפשר דכופין אבל אמעות אף אם אין לו קרקע אין כופין אם אינו רוצה לעשות מצוה ולשלם כ"ש ביש לו קרקע ורוצה לשלם שאין כופין לשלם דוקא מעות. ויש לגמגם בזה ועיין בפסקי תוס' בגמ' דפוס ראשון ודו"ק. עיין במרדכי דצ"ע ג"כ בזה:

10 גמ' משביעה כ"ז שירצה שאין לך אשה שלא כו'. הל' משמע קצת משביעה על שלא עיכבה מדבר אחר מאומה ע"י גלגול של שבועת אפוטרופסות של פילכה. ועיין:

11 בתד"ה אינה מגורשת כו' מכלל דבצידי ר"ה כו'. ובתשובת הרא"ש כתב בזה דמתני' סתמא קתני הניח פירות תלושין כו' ומסתמא אין דרכן לאנחינהו ברה"ר ולהכי משמע להו טפי דאיירי בצידי רה"ר דדרך לאנחינהו שמה ע"ש. וקשה לי קצת לפי"ז הו"ל להקשות מפשטא דמתני' בלא רב ושמואל וק"ל:

12 בא"ד ובסימטא לא מהני מכלל דבצידי רה"ר מהני כו'. כצ"ל וכ"ה בגמרות אחרים. דכיון דמתחיל ברה"ר לא הו"ל לסיומא במלתא אוחרא הו"ל למינקט אבל בצידי רה"ר כו' לא למיתפס דבר אחר אבל אי צידי רה"ר קרי ליה נמי רה"ר והוי בכלל רה"ר ניחא שפיר דאיצטריך למינקט סימטא וק"ל:

13 בסה"ד מיהו לאיכא דאמרי כו'. כדמסיק לא רה"ר לחוד וטפי ניחא להו למינקט מסקנת האיכא דאמרי היפך ממסקנת לישנא קמא מלמינקט מיהו לאדרבה דלישנא קמא כו' ועוד דאדרבה י"ל אף דרב ושמואל ס"ל בהכרח כן מ"מ מנ"ל לפשוט כן לפשוט מדר"נ כו' וק"ל. וא"ל לאיכא דאמרי לימא אדרבה אינה מגורשת מדר"י ור"ל דתלמודא נסיב דברי רב ושמואל עיקר. ואף שכל דבריהם אליבא דר"ט דמהני תפיסה ואנן כר"ע קי"ל מ"מ מסברתם למ"ד דמהני תפיסה נשמע סברא לפשוט איבעיא דהכא:

14 בתד"ה אדרבה כו' וקשה לרשב"א כו' ובד"ה האומר כו' וקשה כו'. לכאורה אפ"ל בכל זה ליישב דליכא לאקשויי מקנין אתפיסה דסימטא ודאי מקום ראוי לקנין דאף ר"י ור"ל גופייהו ס"ל כן בפרק הספינה ע"ש מ"מ שיהיה מיחשב הנחתו שם מעצמו כמונח בבית היורשין לזכות בהן היורשין לא ס"ל ולהכי מהני תפיסה בסימטא וכ"ש באגם אבל ודאי אם משך אדם שם לשם קנין ודאי הוי מקום ראוי למשיכה לכן באומר לחבירו משוך פרה זו כו' קנה לר"י אפילו עומדת באגם וכ"ש סימטא משום דהוי מקום הראוי למשיכה ותלמודא דמדמה גט לתפיסה אע"ג דמדמה אח"כ לקנין להיות מגורשת היינו משום דודאי דמיא לקנין רק תפשוט מרב ושמואל דאינה מגורשת דלדידהו תפיסה וקנין שוין דמשוו תרוייהו להדדי מדקאמרי אבל בסימטא לא מהני תפיסה ע"כ מטעמא משום כיון דהוי מקום הראוי לקנין זכו בהן היורשין משעת מיתה א"כ אם צידי רה"ר הוי מקום הראוי לקנין בעלמא ג"כ לא היה מהני בהו תפיסה דלית לן למימר רק ב' חלוקות או צידי רה"ר הוי כרה"ר לקנין או כסימטא לקנין ולרב ושמואל תפיסה וקנין שוין וק"ל. והשתא א"ש נמי דלא הוי מצי למימר באיכא דאמרי אדרבה אינה מגורשת מדר"י ור"ל דהוי עדיף טפי דלא הו"מ לשנויי לא רה"ר לחוד כו' ולפי מ"ש אתי שפיר ד וק"ל. ולהכי פשיט שפיר מרב ושמואל דסוף סוף כיון דמדמה תפיסה לקנין ומקום הראוי לקנין לא מהני תפיסה ומקום שאינו ראוי מהני תפיסה ויהיה טעם דתפיסה מה שהוא אף שלא אמר מעכשיו סוף סוף פשיט שפיר דצידי רה"ר לא הוי מקום הראוי לקנין דאל"כ לא היה מהני תפיסה לשם כמו בסימטא ומדקמסיימו בסימטא משמע אבל צידי רה"ר כרה"ר ודו"ק:

15 צ"ל דרמי לא קא מיבעיא ליה רק באמר ה"ז גיטך ונתנו לידה רק אמר לה לא תתגרשי כו' והניחתו כו' אבל זרק לה גט לצידי רה"ר להתגרש בו מיד ודאי דאינה מתגרשת דבעינן ונתן בידה או לגגה חצרה וקרפיפה והכי נמי בדלא אמר מעכשיו הוי נמי כאומר לה קבלי גיטך מצידי רה"ר וזה שכתבו התוס' היה צריך שיהיה אז בחצרה ועיין בר"ן שכתב בדרך אחר מן תוספות ראוי לעיין עליו וק"ל:

16 בתד"ה ר"א אומר כו'. יש לראות אמאי לא מקשו לרש"י דהא גמרא גופיה קא מפרש טעמא משום דכיון דדייק כו' ולמה להו הירושלמי גם קשה אם לפי האמת למסקנא מודו רבנן על ידי גלגול כמ"ש האשר"י ומגלגלין לכ"ע ואם לפי הה"א ע"כ צריכא טעמא דרש"י דאל"כ תקשי ת"ש הראשון לפשוט ממתני' גופיה אי אמרת בשלמא כו' אלא אי אמרת ע"י גלגול מ"ט דרבנן אע"כ צ"ל טעם אחר משום דאין מגלגלין בדרבנן דאכתי לא ידע טעמא דדייקית כו' רק אין אדם דר כו' ולא יתכן גלגול ומשני דיתכן שפיר כו' ואי משום דרש"י מפרש כן בתפסו האיבעיא היינו משום שדרך רש"י כן לפרש באופן שהבינו הת"ש כדי להמשיך הת"ש עליו ודו"ק:

17 בתד"ה נדר כו' ולי עליך לא שייך כו' כצ"ל. ובעיקר קושיא מתרץ בנ"י שכתב לה לא מיבעיא שבועה אלא אפילו נדר אין לי כו' ע"ש ה והתוס' היה להם לתפוס ברישא דמתני' או בברייתא לעול הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר ומן השבועה ונראה שלאותה ברייתא כוונו התוס' שכתבו ומיהו בגמרא לא שייך לשנויי הכי דקתני בברייתא נדר ושבועה כו' ומשנה זה שייך למשנה דלעיל כתובות ו: