מהר"ם שיף על כתובות ס״ג

1 גמ' זוגתך נזכרת כצ"ל נ"ל. שרחוק לקרוא אותה זונה דאין עליה אשם:

2 ברש"י בד"ה עד כדי כתובתה כו' שנפלו לה כו'. לרבותא אף שנפלו כבר דעד כתובתה דוקא ור' יוסי נקיט שאם תפול לרבותא ועיין בר"ן בזה באורך ואע"ג דאסור להשהות בלא כתובה אפילו שעה אחת ותיכף שנפחת דינר מכתובה בעילתו זנות לרבי מאיר י"ל דבמורדת קנסוה ולא איכפת לן שתהא קלה בעיניו להוציאה:

3 בתד"ה פוחתין כו' בירושלמי מפרש כו'. בתלמודינו דקבעי מאי בין מורד כו' זה יצרו כו' ע"כ אזיל למ"ד מתשמיש וטעמא דירושלמי נראה שהוא למ"ד מורדת ממלאכה וכ"ה ברי"ף בהדיא מרא דשמעתא דירושלמי הוא ר' יוסי ב"ח ואזיל לטעמיה דקא מפרש בתלמודינו ממלאכה ואף דמ"ד ממלאכה מודה במורדת מתשמיש דבתשמיש כ"ע מודו מ"מ כשאינה מורדת רק ממלאכה צ"ל ע"כ טעמא דירושלמי. מיהו אפ"ל דכמו למ"ד ממלאכה ובמורד הוא נותן ג' נגד שאר כסות ועונה אף שאינו מורד מתשמיש ה"נ כשמורדת מתשמיש נותנת כנגד ז' מלאכות אף שאינה מורדת ממלאכה וא"כ לירושלמי א"צ טעם גמ' שלנו. והא דלא עשו גבי אשה ג"כ כנגד תשמיש שהיא משועבדת לו אפ"ל דתשמיש היא בשב ואל תעשה אף שנעשה כר לבעלה ולא חשיב אלא מה שהיא מחויבת בקום ועשה לנגדו וכן הוא לנגדה. וברי"ף כתב שגמ' שלנו מפרש ז' נגד ז' ימי השבת וכן במורד כנגד ו' ימי השבת טרפעיק שהוא חצי דינר ליום לת"ק וכנגד שבת לא משום שכר שבת כדלקמן עיין ברי"ף ובר"ן שם בדקדוק וק"ל:

4 בתד"ה ר"ה אמר כו' ומורדת ממלאכה היינו מזיגת הכוס והצעת המטה כו'. ובסמוך בלישנא קמא להתוס' דגורס אותו בשלמא למ"ד ממלאכה ניחא ואפילו נדה מצעת המטה שלא בפניו ומוזגת ומנחת אבי סדיא כו' כדלעיל רק אינה בת מלאכה כשאר הנשים שעושין בלא שינוי וזה האפילו כמ"ש התוס' בסמוך ריש ע"ב. ולא מפרשי דס"ל כר"ה ומורדת ממלאכה היינו ממותר מעשה ידיה דאינה יכולה לומר איני נוטלת כו' לדעת רבינו יונה שהביא הגאון לעיל דהא השתא נמי דלא ס"ל כר"ה רק כר"ל א"כ ס"ל כרב אדא בר אהבה כמ"ש התוס' לעיל כתובות דף נ"ח ע"ב בד"ה מתוך כו' ופירוש מורדת ממלאכה היינו ממותר מעשה ידיה וכן הוא שמורד ממזונות שהיא כנגד מותר מעשה ידיה פ ז"א דהתוס' ס"ל דכי היכי דלר"ה יכולה לומר איני ניזונת כו' ה"נ כנגד המותר יכולה לומר איני נותנת ואיני נוטלת כמ"ש לעיל והוכחתי כן מתוס' דס"ל כר"ן ודו"ק:

5 שם ומורדת ממלאכה היינו מזיגת הכוס כו'. לפירש"י דלעיל עצה טובה לא בכפייה אין מקום לזה אבל תוס' ס"ל שינויא דב' גוונא הצעת המטה וכמ"ש ריש פ"ק:

6 בא"ד מידי דהוי איושבת בקתדרא. ואע"ג דאפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה ועושה בצמר לר"א ומיפסקא הלכתא כן לעיל אע"ג דכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה פטורים מלעשות בצמר ולא אמרינן מידי דהוי איושבת בקתדרא וא"ל דעושה בצמר היינו דבר מועט שלא תלך בטל כל היום וכ"כ הר"ן לעיל עושה בצמר אבל לא משקל ה' סלעים מ"מ מה שעושה אותו פורתא מיהת עושה לבעלה י"ל דבאומרת איני ניזונת כו' ודאי נמי עושה בצמר פורתא שלא תבטל רק שאינה נותנת לבעלה וכן ביושבת בקתדרא עושה בצמר מעט ואינה נותנת לבעלה רק שלה הוא מיהו יש פוסקים לעיל דהוי של בעל עיין בר"ן במתני' שם ומ"מ כיון שאין המלאכה בשביל חיוב הבעל לטובתו לא מסתבר שתקרא מורדת בשביל כן לפרש מורדת ממלאכה שרוצה לישב בטל אחרי אמרה איני ניזונת וכו' וק"ל:

7 בא"ד כיון שיכולה לסבול תשמיש. דא"ל לעולם שאינה יכולה לסבול תשמיש ומ"מ ניחא למ"ד מורדת מתשמיש משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כמו בנדה יש לומר דחולה מקרי אין לו פת בסלו כי התחת אלהים הוא שידע שתתרפא ומתי שתתרפא. ועוד בלישנא קמא שידע השינויא של לישנא בתרא ופריך נדה בת תשמיש ולא פריך נמי מחולה בת תשמיש למאי דלא ידע דאינו דומה מי שיש לו פת כו' אע"כ דאינו חולה כ"כ כו' ועיין צ:

8 בא"ד אבל אינו נראה אלא כי אמרה איני ניזונת כו' וכי עבדה שאר מלאכות כו'. ר"ל אילו צריכה לעשות מלאכות אחרות אף כי אמרה איני ניזונת מאי אהני לה אמירתה איני ניזונת בלא"ה נמי כי עבדה שאר מלאכות פטורה מעשיית צמר ק ובאשר"י מסיים אלא ודאי לא אמרו שאשה עושה חמש סלעים אלא במשרה אשתו ע"י שליש שאינה עושה שאר מלאכות ודו"ק:

9 בסה"ד וא"ת מורדת ממלאכה כו'. ובמורדת מתשמיש לא קשה לינקוט פיזרא דאץ ברגלים חוטא זה הכופה אשתו וכו' ודו"ק:

10 בתד"ה באומר כו' ומיהו בקונטרס פי' כו' עבודת הקרקע כו'. ואפשר מורד ממלאכה לגבי דידיה נמי יש לפרש מורד ממלאכת עבודת קרקע ששיעבד עצמו בואנא אפלח ואיזון ואיקור ואפרנס יתיכי כו':

11 ברש"י בד"ה כלתיה דרב זביד כו' ואמרה מאיס עלי. עיין באשר"י פירוש לפירושו למה מפרש כן מדמייתי עלה הפסידה בלאותיה דמשמע לאלתר ואילו במורדת דבעינא ליה כו' לא שייך בה למימר הפסידה בלאותיה מיד כו'. ויש לראות דמר זוטרא דאמר כפינן לה במאיס עלי להשהותה הא הוא גופיה יתיב בעובדא דכלתיה דרב זביד ואמר הפסידה בלאותיה הקיימין דמשמע יתבי וקאמרי אכולהו קאי. ועיין בר"ן דרך אחר מה שהכריחו לרש"י לפרש כן ודו"ק:

12 בתד"ה דיקא נמי כו'. והר"ן מפרש מדאיצטריך למימר זה אחר זה דהיינו רצופין ומהי תיתי מפוזרין אם רצה לומר שבתות שבועות בכל יום אבל אם פי' שבת ממש ה"א דה"ה מפוזרין דהא בלא"ה ימי השבוע מפסיקין ביניהם:

13 בתד"ה ואינהו כו' ולא קאי אר"נ בר יצחק. ולפי"ז היה מייתי ראיה מר"ה בר יהודה אמר רב ששת. קצת יש לראות מהי תיתי לומר אינהו אר"נ בר יצחק כו' דסברי כפשטא דברייתא דמשמע שולחין לאחר הכרזה לחודא כפשטא וארמי בר חמא דמוסיף מה שלא נזכר בברייתא שייך למיבעי כמאן סבר. ואולי שמהסברא שולחין לה קודם שתפסיד כל שבוע ז' דינרין דמה לי הפסד מועט או מרובה ומשמע טפי דואינהו אדסמיך ליה קאי והכל מדברי ר"נ בר יצחק דאיהו גופיה קאמר ואינהו כו'. לזה הוצרך התוס' לסתור זה:

14 בא"ד ולית לה מזוני כצ"ל בפנים של הגמ' לקמן וכ"ה באשר"י ורי"ף:

15 בא"ד ולא אאומרת מאיס עלי כו'. עיין באשר"י היטב דמפרש אמאיס עלי וכ"ש אמורדת ע"ש והתוס' ס"ל כיון ששניהם חפיצים כו' אין סברא שיתקנו כל האמוראים להשהותה על ידי שנאמר שלא תפסיד כתובה ויצטרך הבעל ליתן לה כתובה בתוך י"ב חודש וע"י כן תשאר אחת בעלה בעל כרחה הוא כעין לשון ר"ת בד"ה אבל אמרה אע"פ דמר זוטרא ס"ל כהך סברא כבר אסיק בולא היא התם כו' גם אח"כ בעובדא דכלתיה דרב זביד פסק איהו גופיה דהפסידה תיכף בשלמא במורדת דקאמרה בעינא ליה משהי לה אגיטא כיון שחפיצה בו רק מורדת בו ע"י קטטה לשעה ואולי ביני וביני תתפייס משא"כ במאיס דאמרה לא בעינא ליה. ועוד דמשהי י"ב ירחא כו' משמע שכבר כלה פחיתת הכתובה ע"י ז' דינרין לשבת וכיון שכבר הפסידה הכתובה למה נעגן לחנם ר ודו"ק:

16 בסה"ד שתקנו בימיו לתת גט לאשה לאלתר וכתב נמי כו' ולמישקל מינה מאי דתפיסא כו' גיטא לאלתר דלא כשמעתין בכלתיה דרב זביד נ"ל דכצ"ל דבכלתיה דרב זביד מוזכר דינא דתפיסה ודו"ק:

17 בתד"ה אבל אמרה כו' כיון דלא שייך לתקן ברוב נשים כו'. משום דאינה נאמנת אלא אשה שיש רגלים לדבריה שאינה מתקבל לה:

18 בא"ד ועוד לפי מאי דפרישית א"ש כו'. דלא היה שם רגלים לדבר אבל משום שלא רצתה להפסיד כתובה א"ל דהשתא נמי באמרה קיבל בה אביה קידושין נמי אין לה כתובה דקידושי ר' חייא לפי דבריה קידושי טעות למפרע. וא"ל שויא נפשה חתיכה דאיסורא כדבסמוך באומרת טמאה שכתבו וכן נראה דבאומרת טמאה כו' דשוייא נפשה כו' י"ל דאמרה לי אם קאמרה התם לא שהיא יודעת. וקשה אמאי לא אמרה מפי עצמה כן ודאי טמאה אני לך אינה קושיא כלל דלא רצתה למיעבד נפשה מזנה ברצון. אבל אמאי לא אמרה מפי עצמה דנתקדשה י"ל דלא רצתה לשקר ודוחק לפרש ולפי מה שפירשנו א"ש לא קאי אמ"ש דבעינן רגלים לדבר רק י"ל שלא רצתה להפסיד כתובתה ואמרה לי אם קאמרה לא הפסידה. ולכך לא כתבו בקושיא דנדרים מהאי נואף כו' ולפי מה שפירשנו א"ש דהתם מפסדא כתובתה גם עתה. אבל עם מ"ש מקודם ולפי מה שפירשנו א"ש היינו לענין רגלים לדבר א"כ היה להם לכתוב נמי כן אקושיא דנואף וכמ"ש מהרש"א דדוחק לומר שהתם מקרי רגלים כיון שזינתה ר"ל נתיחדה תחת אישה וק"ל:

19 בא"ד ע"ק משלהי נדרים כו' לכאורה נראה דבאומרת טמאה אני לך איירי כו' וי"ל כו' ומתני' דנדרים דאומרת טמאה אני לך כו' מיירי באנוסה מדקתני בראשונה היו אומרים יוצאת ונוטלת כתובה ורצון לית לה כתובה ואיירי באשת כהן דאל"כ אמאי יוצאת כדאיתא שם בגמ' בהדיא. ומשנה אחרונה יש לראות אם באמת אסורה לבעל משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא והא דקתני תביא ראיה לדבריה ליטול כתובה ומיושב קושית מהרש"א ע"ש דז"א דלמה תפסיד כתובתה אם אינה מביאה ראיה ש ודו"ק:

20 קשה לי באומרת טמאה אני לך ברצון דאסורה לבעלה כמ"ש התוס' בסמוך דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא א"כ ליתקנו לי' כתובה מינה ואפשר לומר דדוקא כשרוצה לצאת מן הבעל שאינה חפיצה בו כמו במאיס עלי וכה"ג קאמר התם כי נפקא איהי מרצונה דומיא דכי מפיק איהו שאינו חפץ בה שייך לומר ליתקנו ליה כתובה מינה משא"כ באומרת טמאה אני כו' חפיצה להשאר תחתיו רק אנן מפקינן לה מצד שהתורה אסרתה לא שייך לתקוני לי' כתובה מינה אף שזינתה ברצון ודו"ק:

21 בא"ד וי"ל דלעולם לא מיירי באומרת טמאה אני לך כו'. והא דבמירכס הוה אסירא הא אין אשה נאסרת על בעלה בדברים מכוערים עד שיראו כו' אה"נ דלבעל בכל גוונא הוי שריא רק לענין בועל כו':

22 בא"ד וכן נראה דבאומרת טמאה כו'. עיין ביבמות דף כ"ד ע"ב בדבור דרוכל בתוס' בד"ה אמר רבי כו' דלא כתבו כן ע"ש וק"ל:

23 בא"ד וכ"ש לפי השאילתות כו'. דלא איירי כלל באומרת טמאה ואפ"ה אי הוי מכוער תצא מן הבעל:

24 בא"ד ואין חילוק למר זוטרא כו'. משא"כ לפירוש היש מפרשים דלאמימר כופין לבעל להוציא י"ל דלמר זוטרא אין כופין לבעל אבל מ"מ אין פוחתין כמו למורדת אלא הפסידה הכל לאלתר וכופין להשהות מאחר שהוא אינו רוצה וק"ל. בעיקר שמעתין עליך לעיין בפוסקים בהרבה דינים ודו"ק: