מהר"ם שיף על כתובות ג׳

1 בהא דלא תנן במתני' טעמא דאלמנה וכן טעמא דשקדו אבתולה דלא נישאתליום א' עיין בר"ן באורך ועל תי' האחרון שתירץ דלולי טעם דטענת בתולים לא היו מעכבין הנשואין מטעם שקדו הן דבתולה הן דאלמנה אך מאחר שהוצרכו לקבוע משום טענת בתולים יום מיוחד קבעו גם באלמנה משום שקדו ובבתולה ביום ד' דוקא יש לי להשיב מהא דאמר ל"ש אלא מתקנת עזרא ואילך כו' ופריך הא בעי שקדו דמשמע אע"ג דליכא טעמא למיקבע יום משום טענת בתולים דקביעות כל הימים שוים אפ"ה קבעו יום ד' משום שקדו ובעי דוקא דטרח ליה. ודוחק לומר דמשום טענת בתולים אינה נישאת ביום ו' כיון דאין דנין בשבת וא"כ איכא קביעות יום מיהו ז"א דודאי מתחלה לא היו מתקנין רבנן שקדו אי לאו שהוצרכו ליחד יום משום ט"ב אבל השתא לבתר דתקינו משום שקדו התקנה קיימא אף היכא דלא שייך משום טענות בתולים ו: ובזה מקושר היטב קושיא של והא בעי' שקדו במאי דמפרש אי איכא ב"ד האידנא כו' משא"כ אי קאי לקודם תקנת עזרא וק"ל:

2 גמ' דטרח ליה כו'. לפי"ז צ"ל הא דקאמר ל"ש אמתני' דבתולה נשאת ליום הרביעי היכא דטרח לי' דומיא דקודם תקנת עזרא ולאחר תקנת עזרא אי איכא בתי דינים קבועים דנשאת בכל יום דאיירי בדטרח ליה וכיון דטרח ליה נשאת נמי ביום א' אף מתקנת עזרא ואילך דליכא ב"ד קבועים וק"ל:

3 בתד"ה וסברה כו'. בתחלה באו ליישב כיון דמן הדין ספק איסורא לחומרא למה קרי להו צנועות לז"א דמן הדין כו' וא"כ קשה למה קרי לאותן שאין מחמירין על עצמן פרוצות וכתבו דל"ג וסברה כו': ומ"ש וא"ת וכו'. אפשר להסביר דמה הועילו חכמים בתקנתן ז אכתי צנועות יעגנו דיתלו מה שלא בא משום דמת וכן משום פרוצות זימנין דמת ולא הוי גיטא משום דאין גט לאחר מיתה ותאמר לא מת כו': ומ"ש ומיעגנא כו'. ואע"ג דממה נפשך אי לא מת הוי גט ואי מת הוי אלמנה מ"מ מספק אי אגידא ביבם או לא נשארה עגונה דדלמא מת וזקוקה ולא תנשא או לא מת והוי אשת אח:

4 בתד"ה תינח כו'. באו לתרץ דמ"מ אף דקידש בכספא מה יהא על כל ביאות שבא עליה לזה חילקו דשאני בכספא דהפקר ב"ד הפקר כו' וממילא נמשך הבעילות זנות מה שאין כן בביאה היאך יפקיעו ביאה של מצוה כו' ועיין בח"ש מ"ש כאן ושם בגמ':

5 בתד"ה איכא דאמרי כו' וקשה לר"י כו' אכלו ארי כו' אלמא כו'. אע"ג דלעיל כבר הקשו זו הקושיא בעצמה ותי' דבאונס ל"ש כלל כו' מ"מ לעיל לא צריך רק לחלק בין שני מיני אונסין. אבל עתה בתר דאתיא לשמואל כו' ומשני דאונסא דשכיח שאני ומת וחלה מיקריא ל"ש א"כ צ"ל דאכלו ארי גרע מהך ל"ש וג' עניני כו': ומ"ש האשר"י דבלא פסק דר"ח ל"ק מהא דאכלו ארי דנוכל לומר דהא דאמר רבא אכלו ארי קאי כלישנא בתרא דרבא. הא מ"מ קשיא דרבא אדרבא ודוחק לומר דלישנא קמא ס"ל דלא אמר רבא מעולם: ומ"ש הרא"ש ופרוצות נמי לא יאמרו כך כו' האי לישנא אינו נכון ואינו מובן דאדרבה כיון דאינו שכיח כלל פשיטא דיאמרו הפרוצות דלא אכלו ארי ולשון התוס' מדויק שפיר כיון דל"ש אונס כה"ג ל"ח להאי חששא שמא יארע אונס כי האי ואינו גט והפרוצות יאמרו שלא אירע אונס:

6 בתד"ה שבתי דינין כו' וכי קודם תקנת עזרא לא היו מקיזין כו'. ואפ"ל במאי דאיתא התם הטעם שאין מקיזין שמזכירין לו עונותיו לומר זה סומך על זכיותיו כמו שאמרו ג' מזכירין כו' קיר נטוי כו' דהו"ל ללכת דרך אחר נמצא דוקא לאחר תקנת עזרא שהיה יכול להקיז בשאר ימים נראה כסומך על זכיותיו ומקיז ביום שקבועין הב"ד משא"כ קודם תקנת עזרא שקביעות כל הימים שוה ומה לו לעשות:

7 בתד"ה אשה כו' תהא כאלמנה כו'. ולא מקשו כפשוטו בד' משום ברכה דדגים דהאי כבר כתבו לעיל דאינו אלא עצה טובה אבל באלמנה אסיקו בתחלה אדעתייהו כיון דברכה דאדם עדיפא קבעו יום:

8 בא"ד ובתולה דלא שייך ה"ט כו' דליכא למימר למחר משכים כו'. עיין בזה לקמן כתובות דף ז' בבחור שנשא אלמנה ז' לברכה וג' לשמחה ע"ש והוא קושית מהרש"א לקמן כתובות דף ז' ע"ש מה שתירץ:

9 בתד"ה אי איכא בתי דינין כו' דמ"מ אינה ניסת בששי כו'. גם ביום השבת אינה ניסת דע"י החופה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה והו"ל כקונה קנין בשבת. ובירושלמי הלין דכנסין ארמלין בע"ש צריכין למיכנס פי' יחוד של בואה מבעוד יום שלא יהא נראה כקונה קנין בשבת לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת יחודה של ביאה הוא זוכה במציאתה ובמ"י הלכך צריך להתייחד עמה בע"ש מבע"י הלכך אין להכניס בתולה לחופה בשבת דע"י החופה כו' עכ"ל האשר"י:

10 ברש"י בד"ה מאי שקדו כו' אי משום דאמר שמואל לעיל לית לן לאותבי' כו'. אע"ג דשמואל מכח קושיא אמרו מ"מ הא אפשר לתרץ מטעם אחר לא תנשא באחד בשבת משום ברכה:

11 ברש"י בד"ה נעקריה ויתקנו להם ימים אחרים. אפשר שנתכוין למ"ש התוס' דלהכי לא משני תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרי' כדבסמוך דלא מיעקר תקנתא דרבנן לגמרי. ומיהו בלא פירושם י"ל כיון דלפי שעה איכא ודאי סכנת נפשות אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש משא"כ בסמוך:

12 בתד"ה ובשני וכו' שיש סכנה אף ביום ג' כו'. וכיון דס"ס משום סכנה הוא מה לי דעקר מיום ד' ליום ג' או מיום ג' ליום ב' ולהכי פריך התם נהגו כו' כפירש"י. משא"כ לפירוש התוס' דמלתא באפי נפשיה היא ונהגו העם בג' ה"ה בב' שרי רק שנהגו כן ואף שהסכנה אינו רק על יום ד' עקרינן ב' ימים כדמסיק ואם מחמת האונס מותר והיינו אף דהאונס היה ביום ד' אפ"ה מותר אף בב' ולהכי פי' התוס' בסמוך התם בשלישי נהגו ואורויי לא מורינן אף לעקור יום א' והכא מותר לכתחלה אף לעקור ב' ימים: ומ"ש בסמוך בד"ה איספרווא דידיה בג' אתי אין לתמוה כו' ומשום סכנה לא עקרינן אלא יום אחד כו'. דזה קאי לפירש"י ולפי מ"ש כאן אליבא דפירש"י שניהם שוין דמה לי עקירה מיום ד' לג' או מג' לב' דהא איספרווא ביום ג' בא משום דלפי האמת דואם מחמת האונס י"ל סעודה ובשני לא יכנוס קאי אדלעיל לפי' הקונטרס פי' לגמרי לא יכנוס בב' אף שיש סכנה מלכנוס בשלישי רק אם מחמת אונס סעודה שרי אף בב' אבל מחמת סכנה לא. כן משמעות הברייתא לפרש"י. דלא תי' הריצב"א כן אלא מחמת דלא תיקשי לפי מה דסבר דאונס וסכנה חדא הוא ותקשי רישא לסיפא לזה כתבו אין לתמוה כו'. ולפירוש ר"י דאף בב' מותר משום סכנה. רק נהגו בשלישי ודבשני לא יכנוס מלתא באפי נפשיה כו' מ"מ קשה גם כן מחמת סכנה נהגו אבל אורויי לא מורינן ומחמת סעודה מותר וצ"ל נמי כתי' לפירש"י דבעילת הגמון שכיח כו' ודו"ק:

13 בתד"ה ולדרוש כו' וא"ת כו'. ואקרא לא קשה דהקרא והיא לא נתפשה מיירי רק דאנוסה שריא לבעל אבל מ"מ תהרג כו'. ולא ק"ל מאי פריך ולדרוש דאונס שריא הא הוי פרהסיא דודאי י"ל קרקע עולם היא כדמשני תלמודא גבי אסתר דליתא חילול השם כיון דלא מעשה קעבדי. אבל מצד איסורא בלא חילול השם רק דחמיר איסורייהו דעכו"ם גלוי עריות וש"ד וחייב להרוג א"ע לא ניחא להו לחלק בהכי. ואפשר דגי' בגמ' תהרג ואל תעבור עיין כאן באשר"י ובתוס' פ' י"ה באורך:

14 בא"ד ובפ' מצות חליצה דפריך כו'. עי' בזה בתוס' י"ה:

15 בתד"ה ולדרוש להו דאונס שרי כו'. דבריהם נראין פשוטים שמפרשים דפריך ולדרוש דהשתא דנהגו לכנוס בג' ולא מיחו אמאי לא מיחו יקיימו תקנתא דרבנן להנשא דוקא ברביעי ולא יבא סכנה ממנו דלדרוש להו דאונס שרי. והשתא משני שפיר דלהכי הניחו מנהגם על יום ג' משום פרוצות דשמחים בדבר שילקחו להגמון תחלה וכיון דלגבייהו הוי רצון נאסרו על בעליהן ובאמת בין נדרוש ובין לא נדרוש לא יתוקנו הפרוצות להכי הניחום ליכנוס בג' דהשתא לא אתי ההגמון כלל והשתא מתוקנים תרוייהו צנועות ופרוצות ול"ק וכי משום פרוצות צנועות יהרגו וגם אין מקום לקושיא הראשונה דהשתא נמי דלא כו' דהשתא דהניחו על ג' ולא דרשו לא יבא ההגמון כלל. א"נ משום כהנות הניחו מנהגם דאף דלדרוש לגבייהו הוי סכנה. וכ"ת יקשה ס"ס מתחלה קודם שנהגו אמאי קרי ליה סכנה הא לא היה סכנה משום דלדרוש להו כו' י"ל משום כהנות דלגבי דידהו הוי סכנה ובאמת היינו דורשים להם ואפ"ה היה להם סכנה והמקשה למאי דלא ידע זה משום כהנות עדיפא פריך לפי האמת אמאי לא מיחו בידם. או דתיכף שנגזרה קודם הדרשה היה סכנה ובזה מתורץ גם המקשה דלא ידע מכהנת ועפ"י האמת בלא כהנת ועוד דאפשר דהוי ס"ל דדלמא להכי הוי סכנה משום דאיכא אחד מני אלף דמחמירים על עצמן ומוסרים נפשייהו לקטלא אף לאחר הדרשה להכי הוי קרי סכנה משא"כ משום אותן מחמירין שלא כדין לא הו"ל להניח מנהגן ולעקור תקנתא דרבנן ולהכי פריך ולדרוש כו' כנ"ל. אבל א"ל דפריך ולדרוש אקודם שנהגו והוא האין לפרש שבתוס' וה"פ מדקרי לי' ומן הסכנה ש"מ דלא היו דורשין דאונס שריא דא"כ לא היה סכנה ולהכי פריך ואמאי היה להם לדרוש להו כו' וא"כ יהיה משום פרוצות תירוצא להך קושיא דלכך לא דרשו להם וז"א חדא דא"כ איך הניחו הדבר בסכנה לגבי צנועות במה שלא דרשו משום פרוצות הוא הדיחוי שניה שבתוס' על האין לפרש ועוד הוא הדיחוי הראשון מה הועילו חכמים במה שלא דרשו אי משום שיעשו ברצון וכיון דלגבייהו הוי רצון אף שנעשה ע"י אונס הגמון אסורות לבעליהן הא השתא נמי במה שלא דרשו להם וסברו אונס אסור הא לא מסרו נפשייהו אף שסברו אונס אסיר כמו רצון ואכתי נאסרו דהא רצון הוא לגבי דידהו ואדרבה צד כ"ש הוא דבלא הדרוש אין כאן צד היתר להו דאף אונס סברי דאסירי לבעליהם וכיון דלית להו צד היתר ונפשייהו ודאי לא מסרו א"כ טפי מזנה ברצון דמ"ש אונס או רצון משא"כ בדדרשו להו דאונס שרי יש להן צד היתר וק"ל. ומ"מ פריך שפיר לפי' התוס' וליעקרי' דאף דדרשי' להו ואפשר דדרשי להו באמת ולא הוי סכנה לגבי צנועות ח מ"מ הוי סכנה לגבי כהנות צנועות:

16 בתד"ה בשלישי כו' דא"כ יכנוס בד'. לפיר"י דאתי וחליף בו ביום גופיה ניחא ולפירש"י דאתי וחליף לאחר ד' ואתי וקבע ימים רבים קשה יתרץ דאתי שר צבא בג':