מהר"ם שיף על כתובות ס״ו

1 גמ' והא כי אתי רבין וכו' ופירש"י והיכי פליגי בה. וע"ז קשה קושית התוס' והא בריש סוגיא וכו'. ויש לראות דמש"ה א"צ למחוק הגירסא ויש לקיים דהכי פריך אמאי מפכינן דלמא לעולם לא תיפוך והעדפה אמר ר"ע לעצמה היינו ע"י הדחק אבל מציאה דקס"ד דכהעדפה שלא ע"י הדחק הוא ס"ל לבעל ות"ק ס"ל דמציאה טפי לעצמה אפילו יותר מהעדפה שע"י הדחק דכן הוא באמת לפי' התוס' שמקשה רבא מציאה לא כ"ש אפילו נגד העדפה שע"י הדחק ואף דאכתי הוי סברות ת"ק ור"ע הפוכות מ"מ רבא לא הקשה זה גם אפשר שהם חכמים אחרים וקצת משמע כן ממ"ש התוס' בקושיא הא בריש סוגיא משמע כו' ולא כתבו מהא דס"ל לת"ק כן מציאה לעצמה והעדפה לבעלה אלא משום דאפשר דתרי חכמים נינהו מיהו אין זה הכרח כל כך ומשני ר"פ מציאה וכו' וא"כ הדרא קושיא דרבא לדוכתיה ולהכי אפיך. רק קושיא ב' של התוס' קשה עדיין ודו"ק:

2 במשנה בתחלה הפוסק כו' אח"כ פסקה כו'. אפ"ל דבפסקה היא והמעות שלה כשמת הארוס שלה קם אחיו תחתיו וזוכה בשלה ואינה יכולה לומר לאחיך הייתי רוצה להכניס לנכסי צאן ברזל ולך איני רוצה להכניס רק לנכסי מלוג דהא באשר"י משמע דוקא הפוסק מעות לחתנו אבל לבתו זכתה בו היא ואם מת הארוס צריך לתת לה ומכניסה ליבם ע"ש. ובסיפא אפ"ל דוקא פסקה היא אבל פסק האב להכניס שומא אה"נ שאין הדין כן לפחות חומש דדוקא בדידה שייך שמין דעתה של אשה שרוצה לכלות כליה ולפחות חומש ואם פסק אלף זהובים מכניס אלף לפי שומת הנועדים שם דאפשר נמי שאין דרך להעלות בשומא אלא בפסקה היא הוא הטעם השני שברש"י וק"ל:

3 ברש"י בד"ה וכנגד השום כו' שתכניס וכו'. לשון להבא ואח"כ הוא פוסק כו' שאם הכניסה וכו' לשון עבר וזה ניחא שחתן פוסק היינו שהיא הכניסה מקודם וכדבסמוך ואפשר שתכניס מפ' על ב' תיבות וכנגד השום לבד שקאי על הכל גם על היכא שכותב בכתובה תחלה מה שהיא תכניס כגון שום במנה היא נותנת כו' דלקמן:

4 בתד"ה והא כי אתא רבין וכו' ונראה כגירסת רבינו חננאל וכו'. יש לדקדק בכוונתם באריכות דבריהם לא הול"ל אלא דלא גרסינן והא והוא מלתא באפי נפשה ופירוש אמר ר"פ פשיטא מציאה כו' ובעי ר"פ כו' יניחו כמו לפירש"י מי הוי כע"י הדחק או לא. עוד קשה מ"ש דהא שמעינן מרבא וכו' ורבין וכו' או למה ליה לר"פ לתלות מציאה בהעדפה שע"י הדחק והא מציאה שמעינן לה מברייתא דפליגי בה בלא רבין ורבא ואפ"ל לכאורה משום דקשה לפי' שר"פ אינו תירוץ רק פשיטא לי וכו' מאי קאמר פשיטא לי אמלתא שמפורש בברייתא דפליגי במציאה בהדיא או מה לו לר"פ לתלות מציאה בהעדפה שע"י הדחק לזה פי' מציאה ר"ל מציאה שמגבהת בשעת עסקה במלאכה ומשום דבמלאכה בכה"ג קמיבעיא ליה עשתה שתים וכו' משום דהוי בכלל מעשה ידיה ועוסקת בה בשעת מלאכה של בעל אף שאינה מבטלת בכך ממלאכת הבעל משום דשמא העדפה שע"י הדחק היינו דוקא בשעה שאינה עוסקת במלאכת הבעל אבל במציאה אף שמגבהת בשעת מלאכה פשיטא ליה דהוי כהעדפה שע"י הדחק בלילה ולר"ע לעצמה ומפשטא דברייתא הוי אפ"ל דלמא דוקא מציאה שלא בשעת מלאכה ודאי קודם בואינו לרבין דס"ד דפליגי בהעדפה שלא ע"י הדחק ואפ"ה ס"ל לר"ע לעצמה פשיטא דכ"ש מציאה לעצמה אפילו בשעת מלאכה רק לרבין דשלא בשעת הדחק לכ"ע לבעל א"כ שמא מציאה בשעת מלאכה נמי הוי לבעל דדמיא להעדפה שלא ע"י הדחק ואף דקודם בואינו לרבין אפ"ל נמי דוקא בהעדפה שלא ע"י הדחק לאחר שגמרה משקל ה' סלעים הוי לר"ע לעצמה אבל מציאה בשעת עסקה במלאכת הבעל שמא הוי לבעל. מיהו אין זה סברא. אבל מרבא ורבין שמעינן דמאי מקשה רבא השתא ומה העדפה וכו' דלמא ברייתא איירי מציאה בשעת מלאכה הוי לר"ע לבעל משא"כ בהעדפה שע"י הדחק שלא בשעת מלאכה הוי לר"ע לעצמה אלא ס"ל לרבא דכל מציאה הוי כהעדפה שע"י הדחק דגבי מציאה אין חילוק בין בשעת מלאכה או לא דפליגי בה ר"ע ורבנן וסובר ר"ע לעצמה ובלא רבין דה"א דפליגי בהעדפה שלא ע"י הדחק מקשה רבא שפיר אף אי איירי בשעת מלאכה כ"ש מהעדפה שלא ע"י הדחק. ולא נתקרר דעתי בזה. גם אם נפרש הא דכתבו כגון שמגבהת מציאה עם מעשה ידיה לאפוקי שאינה מבטלת מעשה ידיה כ"ש שאינו מחוור כוונתן ודו"ק:

5 בתד"ה אלא מעתה כו' מאי פריך מבייש סוסתו כו'. ור"ל דקארי לה מאי קארי לה בשלמא אם נוסף לבושת שלם לאשה נותן לבעלה הוי קצת דומיא לבייש סוסתו דכיון ששילם בשתה הרי הוא כבייש סוסתו שמה שהיא בת בושת כבר שילם לה בושת שלם וק"ל:

6 בתד"ה עני וכו'. ור"ן מישבו בענין אחר וע"ש:

7 בתד"ה פוחת כו' דזה הטעם דקדק מדאיצטריך לאשמעי' שומא כו'. דאי משום סיפא שום במנה ושוה מנה כו' ואי לאו טעמא שדרך לשומו ביותר רק משום פחת הו"ל לפחות חומש ז"א דע"כ השתא נמי דמפרש ב' טעמים ודאי כל טעם לחוד עושה שפוחת חומש דלכך נקיט בגדים ופרקמטיא לומר אף היכא דליכא אלא חד טעם פוחת חומש ופרקמטיא כגון בגדים שאינם תפורין שאין משתמשין בו ואין פוחתין אפ"ה פוחת חומש כיון שדרך להעלותן ובגדים שפוחתין וכל כלי כסף שפוחת אף שאין דרך לשומן ביותר ששומתן ידוע רק כיון שהן כלי תשמיש ופחתי ולא דמי לפרקמטיא העומד לסחורה דהוי ככספים ומוסיף שליש מטעם שעושה סחורה בו כיון שאין כלי תשמיש משא"כ כלי כסף פוחת חומש וא"כ שום במנה ושוה מנה צ"ל ע"כ הטעם שאינו פוחת חומש שפי' שוה מנה בכל עת שאינו נפחת ואיירי בפרקמטיא דעיקר מתני' איירי בפרקמטיא דבו איצטריך לאשמעינן שומא רבא ושומא זוטא וק"ל:

8 בתד"ה שום במנה כו' ופירושו מגומגם. האחד דלא הול"ל אח"כ שום במנה היא נותנת כו' רק אינו שוה מנה דבתרוייהו הכניסה לו שום במנה וההפרש הוא שוה מנה או אינו שוה מנה ולפירוש ר"ח א"ש וק"ל. ועוד דהול"ל הכניסה לו שום השוה מנה אין לו אלא מנה אבל השתא לא הוזכר אכתי שהכניסה לו דלימא עלה ושוה מנה:

9 בא"ד ר"ל שתכניס לו כו'. דהיה אפשר לומר אדרבה שתכניס לו שום במנה שיכתוב בכתובה שום השוה מנה לא מנה הנישום רק השוה באמת מנה ותכניס לו חומש יותר על מנה לזה השמיענו שר"ל וכו' ומ"ש וא"צ שישום ל"א סלע ודינר ר"ל לפי שומת הנועדים שם ודו"ק:

10 גמ' אלא בירושלים. ורשב"ג דאמר הכל כמנהג המדינה וכו' ארישא קאי עיין באשר"י:

11 גמ' במנה הנישום וכו' פירש"י לפי חשבון וכו' פוחת חומש. דהכי משמע לשון מנה הנישום לאפוקי שלא תימא האיבעיא לפי שליש שמקבל עליו מפני שמשתכר נמי מוסיף וכו' דעלה קאי במתני' וק"ל:

12 גמ' מלח ממון חסר. משמע באיזה אופן שיוחסר. ואמרי לה חסד משמע דוקא גמילות חסדים דגדולה מן הצדקה בג' דברים:

13 בתד"ה כשחתן פוסק כו' פי' ר"ח כו'. דלפרש"י הול"ל וכנגד השום פוסק פחות חומש כמו ברישא ולא הול"ל וכשהחתן פוסק הוא פוסק כו' ועוד דלפירש"י למה לי הך בבא דמה לי שומא דידיה לדידה לפירש"י שפי' הכניסה היא תחלה או כתב הכתובה קודם עיין בברטנורה אף שנראה מפרש"י שמיישב קצת במ"ש בד"ה תנא שומא כו' שאף הוא שם כו' והנראה שר"ל דשומא דידה היינו שום שקיבל הבעל עליו במנה וכתב כבר כן בכתובה ודאי היה דעתו על שוה מנה דהא לא ראה עדיין לפניו דברים הנישומין ולא סבר וקיבל וכיון שדרך להעלות צריכה להביא חומש יותר לפי שומת הנועדים אלא אפילו שומא דידיה דהיינו מה שהחתן פוסק נגד השום שהכניסה לו כבר והוא פוסק כנגדן ומקבלן בשטר הכתובה דהשתא ראה שומתן וה"א דסבר וקיבל קמ"ל דאפ"ה פוחת חומש שאף הוא יודע וניחא ליה להעלות השומא משום כבוד ולאו דוקא הוא שם דהא רש"י כתב במתני' וכשהחתן פוסק כו' ואם הם שמו תחלה רק הוא שם היינו שראה שומתן וק"ל. ופירש ר"ח כשהחתן כו' תוספת לכתובתה כו'. אין לפרש דבריהם כגון שפסק לה לתוספת ד"מ ה' מאות ומייחד לה כלי בכך צריך להיות מה שנישום עוד חומש משום שדרך הנועדים להעלות חומש בשומא ושמו הכלי ביוקר ולטעמא דפחתא לפי שהיא משתמשת וכו' ולעת גביית התוס' אינו שוה רק ד' מאות כיון שפחתה ע"י השימוש דאי אפשר לומר כן א' דאמאי נקטו תוס' ולא מה שמייחד נגד כתובה מנה מאתים או נדוניא אף שאין מיחדין מטלטלין לכתובה כדלעיל מ"מ בנדוניא מיחדין ועוד מאי ולכתוב שויים בכתובתה וכו' ה' מאות שפסק לה צריך לכתוב בכתובה כמה שויים של הכלי בכתובה ועוד לטעם דפחתי וכו' אדרבא כיון שהיא משתמשת בו למה יפסיד הבעל דמה"ט ברישא מה שתכניס היא מקבל הוא עליו בפחות חומש כי מצד הדין אינו מחויב להניחה להשתמש בהן ועשו חכמים תקנה שיפחות חומש ותשתמש היא בהן שניחא לה וכו' וא"כ ה"נ אדרבה תפסיד היא שאינו חייב להניחה להשתמש שחיוב התוס' לכשתתאלמן או תתגרש. אבל ר"ל אם רצה להוסיף מה שרוצה לפי נדבת לבו ולא פורט סך מעות כמה רוצה להוסיף רק מיחד לה כלי למתנה נוסף לכתובתה דהיינו תוספת ובא אח"כ לשומם שמא יאבדו ולכתוב שוויים בכתובה פוחת חומש ד"מ אם שמו השמאים הכלי שהוסיף לה לכתובה בעד ה' מאות אינו מקבל עליו לכתוב אם יאבדו אלא ד' מאות משום שמעלין בשויים מפני הכבוד ולטעמא דפחתי לא מפני שמעלין ה"נ לפי שמשתמשת וכו' ובההוא הנאה שמניחה להשתמש בו פוחת לה חומש אם מקבלים עליו בתוך שטר הכתובה וק"ל:

14 בתד"ה תנא שומא רבא וכו' ולר"י נראה וכו'. דלפירש"י מה לי דידיה או דידה גם לפי מ"ש בדבור הקודם וכשהחתן פוסק א"כ הוא ענין אחר כלל ול"ד לרישא גם לפירש"י למה מפריד במתני' בין שומא רבא דידיה בין שומא זוטא דידיה וק"ל:

15 בסה"ד דאתרוייהו קאי כשהחתן פוסק נראה דכצ"ל. וקצת קשה לפי"ז למה סיים התרצן תנא שומא דידיה כו' הקושיא לא הוי רק מהיא נותנת ל"א סלע כו' הניחא לפירש"י ודוחק לומר שלא תימא אמאי לא קתני נמי ב' שומות בדידיה ולזה אמר תנא שומא דידה ועלה קאי שומא דידיה דומיא ודו"ק:

16 בתד"ה ליום ראשון וכו' אלא כדי קישוטה ליום. ואת"ל כל יום ויום שבת ראשונה כו' ולהלאה נותנין לה הכל בבת אחת כי אחרי שבוע הראשונה לא נשאר עוד כ"כ הרבה או דוקא שבוע הראשונה שמרבה בתכשיטי קישוטין איכא למיחש שמא תכלה. ואפ"ל עוד:

17 בתד"ה שפסקו כו' אע"פ שלפי חשבון כו'. אולי לא גרסי לבו ביום או פירוש בו ביום פסקו וא"כ אכתי מיבעיא לעיל שפיר דאפשר אותה הפסיקה היתה לצורך אותו יום ונותנין לה כל יום רק כדי קישוטה או הפסיקה אלעולם ונותנין לה הכל בבת אחת וע"ז מקשו התוס' תיפשוט ליה דלצורך יום ומתרצין כו' מיהו אין צורך לזה דלא קאמר רק שפסקו לה לא שנותנין לידה ויהיה הפירוש מוחלט הפסיקה לעולם ומקשו תוס' בפשיטות ומ"מ האיבעיא שפיר אנתינה ולא רצו לפרש לצורך אותו יום וכפרש"י ולא היה קשה קושיתם דאל"כ נפשט האיבעיא מזה ודו"ק:

18 בתד"ה וענו וכו'. דאילו לפרש"י צ"ל דוקא לעיל שהיתה שומרת יבם לא ענו ולפי' התוס' כיון שמת בעלה נמי לא הו"ל לענות אמן אלא בחיי בעלה היה ושל"ת א"כ למה פסקו חכמים פסק בעל הול"ל הניחא לפירש"י לז"א בעלה הטיל וכו':