מהר"ם שיף על כתובות ע״ח

1 גמ' לא ניחא לי דאיתסר בקריבי' וכו'. עיין בח"ש שהקשה תיפוק ליה שהוא לא יגרשנה שהבעל אינו מגרש אלא לרצונו ותירץ דה"ק ליתני אינה מקודשת דהיא נמי אמרה לא בעינא באיש נדרן ואפילו תאמר שרוצה נהתקשר שאם ידור עוד שיהיה חייב לגרשה סוף סוף יכולה לומר לא ניחא לי דאיתסר כו'. ודוחק גדול. דמי מדבר אם רוצה לקשר סוף סוף ברייתא אומרת פשטא דדינא אינה מקודשת וזה ניחא אף בלא טעם דלא ניחא לה דשמא לא ירצה לגרש ואם הוא רוצה לפייסה לתת לה מעות או קישורין דלמא אה"נ שמקודשת ומי מדבר בכך. ולי נראה דאשה המקפדת על מנת שאין עליו נדרים עיקר הקפידא הוא על שיראה שלא להדירה שלא ליהנות שלא לשמש ולקשט ולפירות ושלא לילך לבית אביה וכו' וכיוצא בזה כדלעיל אבל שאר נדרים שאין מגיעין לה מה לה לנדריו ואפילו אם היא נדרנית אמרינן לעיל דדוקא נודרת ואינה מקיימת אבל מקיימת לא דאינו יכול לומר אי אפשי בנדרנית אלא בנדרים שבינו לבינה או בעינוי נפש שלא תתקשט בבגדי צבעונים ושלא לאכול בשר וכו' וכדלעיל אף אם התנה על מנת וכו' לא הוי קפידיה קפידא לזה אמר שהיא תאמר אי אפשי בנדרן וכי תימא שאר נדרים ודאי לא איכפת לה ואף אם התנה היא על מנת שאין עליך נדרים בשביל נדרים כאלו ודאי מקודשת דלא הוי קפידה קפידא אלא שהיא יכולה לומר כיון שהוא נדרן למחר ידיר אותי בדברים הנוגעין לי הנזכרים לעיל במשנה הלא גם בזה הדין יוציא ויתן כתובה דהיינו כופין אותו להוציא כדלעיל לזה אמר מ"מ יכולה לומר לא ניחא לי דאיתסר ע"י גירושין בקריבי' וק"ל:

2 גמ' לא בעי טלפחי בסוף פרק האשה שלום ברש"י מפורש ברש"י שלפנינו כאן מפרש בזה הלשון ממש שכתב רש"י שם:

3 גמ' קול עבה כו' כי קולך ערב וכו'. אף שקרא בשבח ונוי קמדבר והעדר הנוי לא הוי בשביל כן מום וכן רש"י פירש בסמוך וכמה נוי הוא לה ולא מפרש וכמה לא הוי מום דכיון דאמר טפח הוי מום ש"מ דבציר לא הוי מום וקצת יש לראות למאי נ"מ ואפ"ל אם התנה עמה על מנת שתהיה מופלגת בנוי וא"כ פי' וכמה לא זו דלא הוי מום אלא אפילו הוי נוי ג' אצבעות אבל ג' אצבעות וחצי או ד' לא הוי מום ולא נוי א"כ דלמא ה"נ בקול עבה ודוחק לומר דקול ערב נוי ועבה מום לא ערב ולא עבה דרך נשים כך. אבל ודאי ממראך נאוה לא קשה דא"כ מכוערת הוי מום מ"מ ראה ונתפייס ועוד פירוש מראה חיתוך איברים לא הצבע. ועיין במפרשים יפה תואר ויפה מראה:

4 גמ' אמר אביי וחד וכו'. לתרץ יתורא דאיש ואיש באופן אחר לומר דאיש אחד הנולד בה שקול כאיש ואיש:

5 גמ' אמר רבא וחד מינן וכו'. אפ"ל כנגד אחד הנולד בה אמר איש ואיש דחד מינייהו כתרי מינן ונגד המצפה לראות אמר חד מינן כי סליק וכו' שהרי ר' ירמיה וכו' אפ"ה כדסליק להתם נתחכם כאחד מהן ע"י אוירא דא"י מחכים וקרי לן טפשאי א"כ אחד מאתנו היודע מה קאמרי רבנן כדסליק להתם עדיף כתרי מנייהו ודו"ק:

6 ברש"י בד"ה הזקן כו' וריח הפה וכו'. אף דלא מסיים בשינויא רק זיעה. ה"ה ריח מדקא מקשה והני בכהני לא פסלי כו' גם רב אשי מזכיר בתירוצו ריח הפה:

7 ברש"י במשנה בד"ה הבעל צריך וכו'. עדים וכו' וכ"ה ברש"י ברי"ף ובר"ן. ולא מפרש האב צריך להביא ראיה עדים דפשיטא דראיה הוא בעדים ודו"ק ואפ"ל דברישא לאו דוקא בעדים ה"ה רק שאר הוכחות שמוכיח האב לבעל שע"כ לאח"כ נולדה משא"כ בסיפא אם בהוכחות ואומדנא שהרי ראיתיה כגון ד"מ שהיתה כורכה בגד סביב המקום שהמום בו עתה וכמה וכמה הוכחות הרי ידע שהיה בה מומין וידע ונתפייס אע"כ שאינו יודע להוכיח מאומה רק צריך לראות אם ימצא עדים אנשים שיודעין מה שהוא לא ידע וק"ל:

8 גמ' ר' יהודה אלכתחלה כו'. ולפי"ז על החדשים אנו בושים ר"ל אנו בושים אפי' על זה שלכתחלה לא תמכור הנכסים שנפלו לה משנשאת ח או כיון שאנו בושין על מה שמכרה בטל אפילו בדיעבד בנכסים שנפלו משנישאת הולך בהדרגה שנכסים שנפלו קודם שנשאת למוכרן לכתחלה קודם שנשאת ודו"ק:

9 בתד"ה עד שלא תתארס כו' ואמאי והא הוי כר' חנניא בן עקביא כו'. פירש כאמרו לו לפני ר"ג דר"ח בן עקביא. יש לראות לפי' הקונטרס קמא דבסמוך בתוס' בד"ה איבעיא להו דמסיק דקאי אדיעבד דרישא וס"ל אף בנפלו עד שלא נתארסה ונתארסה מכרה בטל ע"כ צ"ל הא דפריך דלא כמאן משום דרב ושמואל ס"ל דוקא בנשאת ואילו אמרו לו דרבי יהודה ס"ל אף בנפלו קודם אירוסין ונתארסה וא"כ אף לפירוש הקונטרס בזה שפיר' דר"ג מיירי אפילו בנפלו עד שלא נתארסה ואף לפירוש השני של רש"י כמו שהוא ברש"י לפנינו שפיר קאמר דלא כמאן דאמרו לו דר' חנניא ס"ל ג"כ בנפלו משנתארסה ומכרה משנתארסה מכרה בטל כמ"ש בברייתא לא כך השיבן ופירש"י בעוד שדנו על הארוסה וכו' ש"מ דס"ל לאמרו לו מכרה בטל ואילו רב ושמואל כללו תרוייהו בחדא ואמרו ונשאת דוקא ודוחק לומר דנקטו ונשאת משום עד שלא נתארסה דא"כ הול"ל בין נפלו עד שלא נתארסה ונשאת ובין משנתארסה ומכרה באירוסין ואפ"ל דלר"ח חזרו האמרו לו מאירוסין לפי שהשיב להם תשובה גמורה ונצחת וכפירש"י בסמוך אמרו לו וכו' נראין דבריך במכרה בעודה ארוסה וכו' משא"כ בעד שלא נשאת ונשאת עמדו בדבריהן שהרי לא השיב להם טעם רק על החדשים אנו בושים וכו' וק"ל:

10 בא"ד מ"מ יכול רש"י לפרש כן וכו'. ודינו יכול להיות אמת אבל עד שלא נשאת ונשאת לא קאי רק בנפלו מן האירוסין ועלה קאי האמרו לו שיהיה מכרה בטל משא"כ אילו היה ראיה א"כ היה פי' עד שלא נשאת וכו' אף בלא נתארסה א"כ קאי האמרו לו עלה והיה רב ושמואל מצי למסבר כוותייהו:

11 בא"ד ואין להקשות לפירושו וכו'. אחרי שראינו מהכרח הגמ' שאין פי' עד שלא נשאת רק משנתארסה. דדוחק לומר דלשון עד שלא נשאת וכו' סובל כך וכך ולכך אין קושיא משם לפירש"י דאפשר דאה"נ פי' עד שלא נתארסה ומ"מ פריך דלא כמאן כיון דר"ג ודאי דלא כרב ושמואל ואמרו לו מצינו לפרש נמי דלא כוותייהו וכמ"ש התוס' לעיל כתובות דף ע"ד ע"א בד"ה דברי הכל בבעלו קנו. דא"כ הו"ל להגמ' לפרש כן בפירוש ולא לומר סתמא דלא כמאן. ועוד דזה דוחק. ועדיפא ופשוט טפי משני התוספות:

12 בסה"ד לאשמועינן דאפ"ה אי מכרה וכו'. דמכח דיוק דנפלו משנשאת אלו ואלו מודים כו' ליכא למידק רק הא עד שלא נשאת ונשאת אין מודין אלו ואלו ס"ל לב"ש מכרה קיים אבל ב"ה מצי למיסבר שפיר מכרה בטל דהא דנפלו משנשאת אלו ואלו מודים ר"ל אף ב"ש מודים דמכרה בטל להכי קאמר ר"ג עד שלא נשאת ונשאת אף לב"ה מכרה קיים. ועוד דנפלו משנשאת לאו דברי ר"ג הוא וק"ל:

13 בתד"ה נפלו לה וכו' בהדרת שבת אחת כב"ה. ר"ל דב"ה מיקל טפי לאשה שנוטלת כתובה בהדרת שבת אחת ובמה דסמוך הקושיא פתחו וי"ל שאין זה קולא לב"ה שיהיה ממילא חומרא לב"ש. אע"פ שרצונה בכך ומבקשת גט להתגרש מ"מ לאחר מכאן שמא תחזור בה. ועיין בח"ש מ"ש בזה. וכיון דהוי אצל האשה פנים לקולא ולחומרא לא מיחשב רק מי שמיקל או מחמיר גבי איש:

14 בתד"ה סיפא אימר כו' שהיא מוחזקת הוי ספק ודאי וכו' כצ"ל ודו"ק:

15 בתד"ה איבעיא להו וכו' ונראה לר"ת וכו'. האריך בפירושו ולא מפרש בקצרה דדיעבד כפירש"י ולכתחלה לא אפשר כפירש"י אב"ש אלא ארישא קאי. משום דלפירושו ישנה לישנים ב' פירושים ומה שקורא לחדשים בחד צד בצד דארישא קאי דקרי חדשים לנפלו משנתארסה כמ"ש התוס' וקא מהדר להו על החדשים אנו בושים כלומר נפלו לה משנתארסה קורא להן בצד השני ישנים. דלפירוש קמא דרש"י פירוש חדשים וישנים שוין. ולפירוש שני ג"כ בשני צדדי האיבעיא קורא לנכסים שנפלו ונמכרו משנתארסה ישנים ולאותן שמוכרת אחר נישואין חדשים אף שגם לפי"ז צריכין לטעמא שכתב ר"ת שהם ישנים משנשאת מ"מ אינו קורא פעם חדשים ופעם ישנים משא"כ לפירוש ר"ת לנכסים שנפלו משנתארסה ומכרה באירוסין קורא בצד שקאי ארישא חדשים ובצד שקאי אסיפא קורא לאותן נכסים עצמן ישנים וק"ל. רק למה באמת מפרש ר"ת אי קאי ארישא כמו בנפלו לה משנארסה ולא כמו בנפלו משנשאת ואי משום לישנא דאלכתחלה קאי דמשמע דפליגי רק לכתחלה לא תמכור ולכך כתבו כמו בנפלו משנתארסה לא כמו במשנשאת הא לא קאמר ר"י לכתחלה או דיעבד רק אלכתחלה ור"ל אבבא דלכתחלה ואף אם יסבור הוא בדיעבד. ואפשר שלשון אלכתחלה ר"ל דוקא אלכתחלה שהיא מוכרת לכתחלה על אותה סברא פליגי אבל אמה שבדיעבד מכרה קיים מודו. אך בלא"ה ודאי דחוק לר"ת לומר ברישא מכרה בטל אף בדיעבד. ועוד דא"כ לא יהיה הפשיטות ש"מ אדיעבד דהיינו אסיפא רק דוקא מכח גירסת אמר להם אף זו לא תמכור דע"כ אסיפא דברישא מודים דמוכרת לכתחלה וא"כ לפי התוס' דלא גריס לה באמת אין כאן פשיטות כלל. רק נימא באמת אלכתחלה פליג ומ"מ מדמי ליה לנפלו משנשאת ואי משום דדחיק ליה על החדשים אנו בושים דשם ראוי ליבוש משום דבטל בדיעבד כבר כתבתי לעיל מניה בגמרא דהיינו דיש להלוך בהדרגה ודו"ק: ועוד דלפי"ז לא היה מקום לאמרו לו לר"ג וכו' כאן הניחא לפירש"י בלשון ב' קאי בשני צדדין אבבא הסמוכה וללשון ראשון צ"ל שתלמודא קים ליה בודאי דעכ"פ קאי האמרו לו ג"כ ארישא אבל לפירושם דהשתא דמסופק בהא מהיכא תיתי לומר דקאי ארישא כיון דלא פרכי מידי ברישא ודאי מסתבר יותר לומר צד שני דאיבעיא. אבל לפי"ז דהיינו דמדמי ליה לנפלו משנתארסה אתי שפיר שהבבא השני עושה הקושיא של הואיל וזכה כו' כמו בנפלו משנתארסה דמודה אתה בזה אבל אם ההכרח מכח מה ששנה אח"כ דהיינו אם מדמי לנפלו משנשאת לא הו"ל למיסמכיה כאן אף דקאי ג"כ אבבא הסמוכה דהא בעי למימר דמכרה בטל אפילו בנפלו עד שלא נתארסה א"כ כ"ש בנפלו משנתארסה ומכ"ש אם נאמר שאין ה"א לר"ת לומר ברישא מכרה בטל ולא יקשה אלא כמ"ש לעיל רק נימא באמת אלכתחלה פליג וכו' א"כ הוי קאי ארישא לחודא ומאי מקומו כאן. ועוד יש לישב במ"ש התוספות כמו בנפלו לה משנתארסה כו' דלפי"ז האמרו לו היינו קושית מ"ש רישא מ"ש סיפא דבגמרא דסברתם דלא תליא בשעת נפילה רק כיון שזכה וכו' הואיל וזו אשתו וכו' ודו"ק. וכן מצאתי חוזר למ"ש האריך בפירושו דלפירש"י לא א"ש כלל לשון דישנים דפי' ישנים שהם ישנים כשנשאה ר"ל משום דאיירי אי מכרה בטל משנשאת דבאירוסין אין לו לבעל פירות ופשיטא דמכרה קיים עד שתנשא רק כל מכרה בטל דבמתני' פירושו לאחר שנשאת שהבעל אוכל פירות ומוציא הפירות מיד הלקוחות דבפירות עסקינן כדבסמוך מתני' בחיי' ולפירות ולכן קראו ישנים לנכסים שנפלו ומכרו באירוסין משום דהשתא בשעה שיהיה מכרה בטל דהיינו לאחר נישואין ישנים הן וקאמר על החדשים לומר על הנכסים החדשים מכרה בטל אנו בושים אלא שאתם מגלגלים עלינו כו' לומר מכרה בטל על נכסים שהם עתה ישנים וכן אם קאי ארישא ניחא כפשוטו ישנים אבל לפירש"י אי קאי אלכתחלה דב"ש לא יתכן כלל לקרותן ישנים דהא אלכתחלה קאיירינן אם יהיה רשאי למכור לכתחלה באירוסין ובאיזה בחינה קראן ישנים דהא בשעת מכירה חדשים הן שנפלו לה באירוסין והמכירה באירוסין ודו"ק:

16 בא"ד והא דלא נקיט רישא וכו'. לפירש"י נמי הו"מ למימר אב"ש או אב"ה:

17 בא"ד דארישא לא הול"ל מכרה בטל. שאין זה סברא כלל לפירוש ר"ת:

18 בא"ד והשתא פשיט שפיר. אף דלכל הפירושים פשיט שפיר מאמרו לו מכרה בטל ואולי דלאידך פירושא דלא גרסי לא תמכור דלמא אדיעבד דרישא אך עתה מדאמר להו אף בזו לא תמכור ע"כ אסיפא:

19 בא"ד דנקיט אלו ואלו וכו'. כך היו טועין בתחלה דהא באמת ר"ג סובר גם בהא מכרה קיים:

20 בסה"ד אבל ק"ק לרשב"א וכו' דמאי דהדר קאמרי הואיל וזכה באשה כו'. אין כוונתם שלא תמכור לכתחלה בנפלו עד שלא נתארסה דא"כ הו"ל למימר הואיל וזו אשתו וזו אשתו כדמעיקרא משמע שכוונתם בנפלו משנתארסה ונשאת גופיה הואיל וכו' ואמאי מכרה ונתנה קיים:

21 אין להקשות באם קאי אסיפא וכדמסיק באמת אמאי לא הקשו ארישא כיון דמשוו ארוסה ונשואה הואיל וזו אשתו וזו אשתו כו' א"כ ה"נ שוין אירוסין ונישואין בנכסים שנפלו עד שלא תתארס בין שנתארסה או נשאת כי היכי דמשוו ארוסה ונשואה בנפלו משנתארסה ורישא איירי בנתארסה אבל לא נשאת. מיהו י"ל דברישא אינו מוכרח לומר כן די"ל אה"נ דמיירי ג"כ בנשאת משא"כ בסיפא בנפלו משנתארסה דלא מסיים ונשאת משמע מסתמא דהמכירה בזמן הנפילה דמהי תיתי לומר המכירה שלא בשעת נפילה לאפוקי ברישא דצ"ל ע"כ המכירה לא היה בזמן הנפילה וק"ל:

22 גמ' טעמא דמייתי האב ראיה כו'. הומ"ל מני ר' יהושע דאמר לא מפיה וכו' עד שתביא ראיה לדבריה וא"צ לדיוקא דהא לא מייתי ראיה כו' וק"ל:

23 גמ' אמר רבא לא תימא טעמא דר"י וכו'. אמימרא דר' יהושע בפ"ק הול"ל מאי ענינו כאן וכ"ש אמתני' דמדברת ומעוברת דליכא חזקה דממונא כנגדה שם מקום לומר לא תימא וכו' לא תימא דלא מהני חזקה דגופא כלל דהא הכא ליכא חזקה דממונא נגדו אלא כו' והכא משום מעלה עשו וכו' אבל הכא מהיכא תיתי. ואולי לאפוקי מדרב נחמן בסמוך ע"ו ע"ב שמפרש צריך להביא ראיה דמתני' לקידושין דהיינו אף שמוחזק האב. וזה כפירוש התוס' לקמן שם דר"נ לא ס"ל תברא. או משום דקשה ליה ברישא הו"ל למיתני רבותא וכמו שהקשו התוס' בד"ה מי ששנה כו' ובשלמא סיפא נקיט נכנסה לאשמעי' אף די"ל חזקה אין אדם שותה כו' אפ"ה כשהביא ראיה הוי מקחו טעות דאין אדם מפייס וכמ"ש התוס' אבל לומר דרישא פליג נמי בהא הוא דוחק מפורסם אלא י"ל לכך נקיט רישא בכי האי גוונא להורות דמעות קידושין שהוא של אב ומוחזק בה אפ"ה צריך להביא ראיה ולכך לא נקיט ברישא נכנסה כו' משום דאז הכתובה שלה ונצטרך למיתני עליה להביא ראיה ולא נשמע מזה דינא דקידושין לכך נקיט עודה בבית אביה דהכתובה של אב וקתני סתם צריך להבי ראיה כדי לכלול אף מעות קידושין שהוא מוחזק והיינו מטעם כיון דלבעל יש חזקת מרא קמא וכדלקמן לזה אמר לא תימא וכו' דהא קתני סתם צריך להביא ראיה אלא כי לא א"ל כו' היכא דאיכא חזקה דממונא דהיינו חזקת מרא קמא דממון וזה כפירוש רש"י לקמן שם דר"נ ס"ל שינויא דתברא והוא דוחק גדול דאדרבה עדיין הו"ל למינקט ברישא נכנסה וכו' ולומר האב צריך להביא ראיה דהוי שמעינן שפיר טפי לקידושין כיון דהכתובה שלה מן הנשואין וק"ל וא"כ כיון דלא מיתרצא בהכי קושית התוס' ובע"כ צריכין לתירוץ התוס' א"כ מהיכא תיתי לומר דלא אזיל בתר חזקת הגוף כלל אפילו בקידושין שהוא מוחזק. או י"ל דלעיל ה"א דלכך לא אזיל בתר חזקת הגוף משום דאיתרע חזקת רשות האב דמיירי בענין שאינו יכול להיות שנאנסה תחת בעלה דמיד שכנסה לא מצא לה בתולים וע"כ זינתה בבית אביה אבל היכא שיכול להיות שזינתה תחת בעלה אין הכי נמי דאזלינן בתר חזקת הגוף אבל עתה דאמר דר' יהושע פליג בסיפא ג"כ אף שיכול להיות שמומין נולדו ברשות הבעל ולא איתרע חזקת רשות האב אפ"ה לא אזיל בתר חזקת הגוף וס"ל על האב להביא ראיה להכי אמר שלא תימא משום דלא תחשוב חזקת הגוף למאומה וק"ל.. מיהו דלמא רק אהא פליג ר' יהושע בסיפא אהא דצריך להביא ראיה שעד שלא תתארס וכו' וס"ל בסיפא שאין צריך להביא ראיה רק משנתארסה הוי בה מומין הללו ואיתרע חזקת רשות האב:

24 גמ' סיפא נמי כאן נמצא כאן היה. יתור לשון הוא ואינו נכון דהא באמת אף אם הביא ראיה שראו בה מומין משנתארסה דהשתא אדרבה י"ל כאן נמצאו ברשות האב וכו' אפ"ה לא מהני משום דאיכא תרתי כדמסיק. ויותר נכון אם הוא מלשון הקושיא וחסר ומדרישא כאן נמצא וכו' סיפא נמי כאן וכו' איתיביה וכו' ואמאי לימא כאן נמצאו וכו' ועיין בזה בר"ן שברוב ספרים לא נמצא הגירסא רק רישא כאן נמצא כאן היה וכן מורה לשון רש"י:

25 בפשטא דשמעתא חדא במקום תרתי כו' מחמת קושית התוס' הייתי אומר ב' דרכים אחרים לישב האחד הוא דלעולם אם יכולין לישב שני חזקות שיהיו לאחדים ולא יסתרו זה לזה אנחנו מישבים לכן ברישא דחזקת הגוף וחזקת כאן נמצא סתרי אהדדי ולאו דוקא סתרי אלא כאן נמצא מרע לחזקת הגוף כמשמעות לשון רש"י ואי אפשר לישבן להכי אזלינן בתר חזקת ממון על האב להביא ראיה וכן בסיפא אם הביא עדים עד שלא נתארסה דהשתא ע"כ קודם אירוסין הוי המומין מאי איכא חזקה אין אדם שותה וכו' וראה וניפייס וחזקה אין אדם מתפייס נמי סתרי אזלינן בתר חזקת ממון דהא אי אפשר לישבן שהרי ע"כ מקודם נולדו אבל משנתארסה כיון דיש לה חזקת הגוף וחזקה אין אדם שותה וכו' מאי אמרת חזקה אין אדם מתפייס וכו' מיישבין ב' החזקות ואמרי' אין הכי נמי אין אדם מתפייס וע"כ האי ראה דחזקה אין אדם שותה רק מאי הו"ל למיעבד שידע שהמומין לא היו בה בשעת אירוסין ונסתחפה שדהו וא"כ נשאר כאן נמצא כו' חדא במקום תרתי דחזקת הגוף וחזקה אין אדם שותה נשארו בתוקפן וק"ל. אבל בלשון הגמ' מגומגם זה מאי אמרת כו' גם לשון האי ראה וניפייס ובחזקה דאין אדם שותה היא קצת למותר דלא הול"ל רק חזקה אין אדם שותה אא"כ בודקו וחזקה אין אדם מפייס במומין וא"כ ודאי לאח"כ נולדו רק משום בעד שלא תתארס קאמר האי לישנא ודו"ק. הב' שבאשה זו ישנו ספק אם המומין קודם האירוסין או לאח"כ והנה בסיפא בנכנסה לרשות הבעל יש לה טענה בממ"נ בשני הצדדין אם לאחר אירוסין הרי נסתחפה שדהו ואם קודם מ"מ חזקה אין אדם שותה כו' והאי ראה ונתפייס משא"כ הבעל אלאחר אירוסין אין לו טענה כלום לכן ברישא שאף לה אין לה טענה אלא מצד אחד דהיינו לאחר אירוסין וכל עצמות טענתה הוא דוקא לאחר אירוסין דהא אקודם אין לה טענה דחזקה אין אדם שותה כו' שהרי לא כנסה עדיין לכן גם הבעל אף שאין לו טענה אלאחר אירוסין רק דוקא קודם אירוסין הדין עמו שמוחזק בממון וכן בסיפא אם מביא עדים עד שלא נתארסה שאינה יכולה לטעון שנעשה לאחר אירוסין רק אקודם אירוסין בלחוד מ"מ גם אם טענתו גם כן אינו רק אקודם אירוסין סגי מטעם שמוחזק משא"כ אם הביא עדים משנתארסה היא באה מב' צדדים בטענת אחר אירוסין ואת"ל קודם אירוסין אין אדם שותה וכו' והוא כל טענתו לומר קודם אירוסין שהרי כאן נמצאו וכו' ולא נתפייסתי שהרי אין אדם מתפייס וכו' לכן עדיפא טענתה וזה קרוב בעצמו לועי"ל שבתוס' ד"ה חדא כו' רק אין צריך להסברא שכתבו אבל בעל לא מיפטר עד שיהיו כל טעמים שלו אמת דאף אם יצויר שבטעם דכאן נמצא וכו' יכול לפטור עצמו בלא חזקה דאין אדם מפייס כגון שנאמר כיון שהתנה על מנת שאין בה מומין התנה ולא שייך לומר ראה וניפייס אף שיהיה חזקה דאדם מפייס במומין וחזקה אין אדם מפייס וכו' יהיה עוד טעם לפוטרו מ"מ הוא ב' טעמים על קודם אירוסין משא"כ ב' טענות דידה הוא על ב' צדדים א' על קודם אירוסין וא' אלאחר אירוסין והוא כענין ד"מ אם אומר קושיא על כל צד טוב יותר מאומר ב' קושיות על צד אחד ועל צד השני לא כלום וק"ל:

26 ברש"י בד"ה רבא אמר וכו' מהדר וכו' הלכתא וכו'. דאי לאו משום הלכה אף דנוח טפי לאוקמי כולה כחד תנא מלומר תברא מ"מ הו"מ לאוקמי כולה כר' יהושע ופ"ק נמי פלוגתייהו בענין שאינו יכול להיות שנאנסה תחת בעלה ולהכי אף שנכנסה לרשות הבעל איתרע לה חזקת רשות האב ת. מיהו ז"א דא"כ קשה איתיביה דאביי עד שלא תתארס אין כו' דליכא לשנויי משנתארסה הוי חדא במקום תרתי דגבי בעל נמי איכא תרתי דהעמד ממון על חזקתו ובשלמא לר"ג ניחא דחזקת ממון במקום חזקה דגופא לאו כלום הוא וכמ"ש רש"י בסמוך א וק"ל. *ואפ"ל מ"מ נוכל לאוקמי כולה כר' יהושע ולעיל לא אמר ר"י דאזיל בתר חזקת ממון אלא משום דחזקת פנויה מסייע ליה דומיא שכתבו התוס' בסמוך לר"ג דטעמי האשה עדיפא וכאן נמצאו וכו' דעדיפא מחזקת הגוף משום דמסייע ליה חזקת ממון וכו' אף שחזקת ממון לר"ג לאו כלום הוא מ"מ מסייע הוא לחזקה אחרת ולפי אותו התירוץ כה"ג י"ל לר' יהושע דחזקת ממון לא אמר דמהני נגד חזקת הגוף אלא משום דחזקת פנויה מסייע לו דהעמידנה בחזקת פנויה וקידושיה לא היו קידושין והוי מקח טעות לרבא מרא דשמעתא דס"ל לעיל מקח טעות לגמרי משמע לכן ברישא דליכא אלא חדא חזקה חזקת הגוף מסייע חזקת פנויה לחזקת ממון לשיצטרך האב להביא ראיה אבל בסיפא משנתארסה כיון דאיכא תרתי חזקת הגוף וחזקה אין אדם שותה אף דלגבי בעל נמי תרתי חזקת ממון וחזקה אין אדם מתפייס במומין מ"מ לתרוייהו בהדי הדדי לא מסייע חזקת פנויה אבל הביא עדים עד שלא נתארסה דליכא חזקת הגוף רק חזקה אין אדם שותה ישנו כנגדו חזקה אין אדם מתפייס וממון בצירוף חזקת פנויה וז"א דמה ענין חזקת פנויה לחזקה אין אדם מתפייס וכי משום שיש לה חזקת פנויה לא יוכל להיות שמתפייס. מיהו י"ל דטפי אמרינן לא ניפייס והרי היא פנויה כמו שהיתה ובלא"ה נמי י"ל חזקה אין אדם מפייס גופא עדיף משום כן משום דחזקת ממון מסייע וק"ל. מיהו גם זה אינו דמ"מ אף משנתארסה יש לו לבעל לר' יהושע חזקת ממון בצירוף חזקת פנויה גם חזקה אין אדם מפייס בצירוף כאן נמצא כאן היה או באופן זה כאן נמצא כאן היה בצירוף חזקת ממון וחזקה אין אדם מפייס בצירוף חזקת פנויה: ואפשר לומר כולה כר' יהושע ולא מטעמא דכאן נמצא כו' דלעיל פליג ר"י בנכנסה לרשות הבעל אף בענין שיכול להיות שנאנסה תחתיו אפ"ה לא אזיל בתר חזקת הגוף רק בתר חזקת ממון בצירוף פנויה ובסיפא היינו טעמא משום חזקה אין אדם שותה וחזקת הגוף מסייע לה דעדיפי מחזקת ממון עם חזקת פנויה וחזקה דאין אדם מפייס במומין ולכן עד שלא נתארסה אזיל לה חזקת הגוף דידה ועומדת חזקת ממון עם פנויה וחזקה אין אדם מפייס אבל חזקה אין אדם מפייס גרידא גרוע מחזקת אין אדם שותה בכוס נגד חזקה אין אדם שותה לחודא. וברישא שאין לה אלא חזקת הגוף גרידא עליה להביא ראיה דחזקת פנויה מסייע לחזקת ממון אבל בסיפא משנתארסה לא משום דתרי חזקה דידה עדיפי משני חזקות שלו דחזקה אין אדם מתפייס גרוע מחזקת אין אדם שותה כמו השתא לר"ג וכמו שאמר עד שלא תתארס העמד הגוף על חזקתו לא איכא למימר מאי איכא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו אדרבה חזקה אין אדם מתפייס במומין והעמד ממון על חזקתו משמע דבעי צירוף העמד ממון וכן לתנא דרישא למ"ד תברא עדיף ליה חזקה אין אדם שותה מחזקת אין אדם מפייס כמ"ש התוס' בד"ה מי ששנה ולא מהני לר' יהושע אף לאוקימתא דרבא אלא בצירוף חזקת ממון וכאן צריכה חזקת ממון בפני עצמו נגד חזקת הגוף ואכתי חזקת הגוף עדיפא אם לא דחזקת פנויה מסייע ונשאר השתא חזקה דאין אדם מפייס גרידא נגד חזקה דאין אדם שותה דעדיפא וחזקת פנויה לא מסייע אלא לחדא לא לתרתי משא"כ בעד שלא נתארסה ודו"ק: אבל נראה דחזקת פנויה לאו כלום הוא ואף שהתוס' לא כתבו רק דלא חשיבא חזקה כנגד חזקת הגוף דהיינו חזקת פנויה גרידא מ"מ גם לסיוע לא מהני תדע דאף לר"ג מ"מ נחשוב חזקת ממון וחזקת פנויה לסיוע אצל ב' חזקות דבעל אם חזקת ממון אין בו כח לסייע לתרוייהו אלא ודאי דלאו כלום הוא אפילו לצירוף סיוע:

27 בדפוסים הקודמין היה כאן ערבובי דברים. האמור ליתן למעלה ניתן למטה גם יש בו מדברים קשה ההבנה מחמת רוע הסידור. ואנחנו סדרנוהו כפי הנראה נכון לדעתינו. ועכ"ז נציג ג"כ הנוסחא הישנה כדי שיהיה לנגד המעיין ואשר יבחר נפשו יקרב: נוסחא ישנה ואפ"ל דמ"מ נוכל לאוקמי כולה כר"י כו' אבל בסיפא משנתארסה כיון דאיכא תרתי חזקת הגוף וחזקה אין אדם שותה אף דלגבי בעל נמי תרתי חזקת ממון וחזקה אין אדם מתפייס במומין מ"מ לתרוייהו בהדי הדדי לא מסייע חזקת פנויה ז"א דמה ענין חזקת פנויה לחזקה אין אדם מפייס וכי משום שיש לה חזקת פנויה לא יכול להיות שאיפייס. מיהו י"ל דטפי אמרי' לא ניפייס והרי היא פנויה כמו שהיתה ובלא"ה נמי י"ל חזקה אין אדם מיפייס גופא עדיף בשביל כן משום דחזקת ממון מסייע וק"ל. אבל בסיפא עד שלא נתארסה דליכא חזקת הגוף רק חזקה אין אדם שותה ישנו כנגדו חזקה אין אדם מיפייס וממון. אבל נראה דחזקת פנויה לאו כלום הוא ואף שהתוס' לא כתבו רק דלא חשיבא חזקה כנגד חזקת הגוף דהיינו פנויה גרידא תדע דאף לר"ג מ"מ נחשב חזקת ממון וחזקת פנויה לסיוע אצל ב' חזקות דבעל אם חזקת ממון אין בו כח לסייע לתרוייהו. מיהו גם ז"א דמ"מ אף משנתארסה יש לו לבעל לר' יהושע חזקת ממון וא"ת בצירוף חזקת פנויה גם חזקה אין אדם מיפייס בצירוף כאן נמצא וכאן היה או באופן זה כאן נמצא וכאן היה בצירוף חזקת ממון וחזקת אין אדם מיפייס בצירוף פנויה. ואפ"ל כולה כר"י ולא מטעמא דכאן נמצא כו'. כמו שכתוב בנוסחא דלעיל עד אבל נראה:

28 בתד"ה אבל במומין וכו' תימא וכו' מה שייך לחלק וכו' ונראה לרשב"א דכשהתנה וכו'. לכאורה הומ"ל דבסברא זו פליגי ר"מ ורבנן ולמה להו לדחוקי לעיל ע"א בד"ה וחכמים כו' דפליגי במרחץ ואף לשמואל דמוקי סיפא בסתם מ"מ רישא איירי בתנאי ודלמא עלה קאי פלוגתא דר"מ וחכמים ודו"ק בזה:

29 בא"ד כגון ריח הפה. וקול עבה וכה"ג:

30 בסה"ד וקאי בין ארשות האב וכו'. קשרתיו דבלא רשב"א שלא היה סברא לחלק בין גלוי לסתר כשהתנה א"כ בסיפא שאינו יוכל לטעון אלא הבעל צריך לברר לב"ד שהמומין היו קודם שנתארסה א"כ אף בגלוי כיון שהיו בה והתנה ע"מ כיון שהתנה התנה ולא שייך לחלק רק ארישא קאי שהבעל בלא בירור יכול לטעון כן אף שהאב מכחישו ולזה אמר אם שבגלוי הן אינו יכול לטעון ולא משום שראה ונתפייס דהא התנה בלא שיור וכו' רק אמרינן מסתמא אחר אירוסין נולדו דאל"כ היה רואה אותן המומין כיון שבגלוי הן והוא התנה ע"מ וכו' בלא שיור ש"מ דלא ראה לזה כתבו לפירוש הרשב"א השתא קאי וכו' ופירוש אינו יכול לטעון אי קאי אסיפא הלא אף בסתר אינו יכול לטעון בלא בירור לזה פירשו אינו מועיל וכו' כן נראה לי ודו"ק. ועיין בהגהת אשר"י בשם ר"י שמפרש דוקא אסיפא ע"ש ודו"ק:

31 בתד"ה תברא פירש ר"ח שבועה: יש משבשין תרגום של שבועה מומי וה"ה תברא דפי' שניהם אחד לשון שבר ומום. והבל. אבל חרם נקרא בגמרא תברא כדאיתא במ"ק מאי תברא תברא בתי רמי וחרם הוא השבועה ושבועה הוא החרם כדאיתא בפר"א וכ"ה בערוך. אבל במועד קטן פירש רש"י מאי תברא למה תוקעין שברים כשמחרימין:

32 בתד"ה אבל היכא כו' פשיטא דאזלי' בתר חזקת הגוף. דמהי תיתי נאמר לא ניזל והלא סברא הוא ובסמוך דקאמרי רבנן בהדיא טמא הוצרכו בד"ה ספק להביא ראיה מחולין:

33 בא"ד דהיכי מצי למימר כו'. אבל לר"ג חזקת פנויה לאו כלום הוא נגד חזקת הגוף דחזקת הגוף אלימא ליה כמו חזקת ממון לר"ג נגד חזקת הגוף דלאו כלום הוא:

34 בא"ד דכי האי גוונא חשבינן תרתי לריעותא וכו'. אף דהתם משום דאיכא ריעותא בטהרות שהרי נטמאו ודאי ובמקוה שהוא חסר דריעותא לפנינו מ"מ באמת הכא גם כן הוא כן:

35 בתד"ה ספק וכו' שחין או מכוה וכו'. ולא נקטו בהרת אחרת קודם שנזקק לטומאה נראה משום דא"כ אין לומר העמידנו בחזקת שלא היה בו נגע דבשמעתין אמרי' קודם מומין אלו לא היה בה מומין וכן צ"ל קודם נגע זה היה בחזקת שלא היה בו נגע והכא היה לו בהרת ואף דשחין ומכוה קרוי ג"כ נגע מ"מ קודם ספק זה היה בחזקת שאין בו נגע בהרת ועכשיו נחזיקנו לבהרת:

36 בסה"ד בראוה מדברת ומעוברת וכו'. ולמ"ד שניהם להכשיר בה דאילו בבתה ליכא חזקה דכשרות:

37 גמ' אם אמרת בנשואה שכן בעלה זכאי וכו'. לכאורה טפי הול"ל שכן בעלה אוכל פירות וכדלעיל נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות וכו' ולהכי אם מכרה הפירות מכרה בטל ודו"ק:

38 גמ' תני מוכרת וכו'. רחוק לומר שלא הרגיש רש"י בהדוחקים של גירסא זו וכמ"ש ריב"ם בתוס'. והנראה אלי בכוונתו תני מוכרת ונותנת קיים וכ"ה בגמרות ישנים ור"ל תני בברייתא קיים בלא ו' ונופל שפיר אדיעבד אבל לא אלכתחלה משא"כ וקיים דנופל אלכתחלה לא אדיעבד וק"ל:

39 לר' חנניא הא דקאמר על ארוסה ששאלו לא כך השיבן כו' משמע שמודה בשאלה הראשונה הואיל וזו אשתו כו' א"כ לפי הקונטרס בלשון ראשון לפי יישוב התוס' לעיל בד"ה איבעיא להו שכתבו ועוד יש ליישב כו' דמדנקיט אלו ואלו מודים כו' ע"כ לר' חנניא לא שאלו האמרו לו מה זו מכרה בטל כו' מנפלו לה עד שלא נשאת ונשאת דהיאך קאמר אף זו לא תמכור לכתחלה הא ס"ל לר"ג מוכרת לכתחלה בין לשינויא דרב זביד בין לר"פ ואף אם לא גרסינן בברייתא אף זו לא תמכור או גרסינן ור"ח פליג ע"ז שלא השיב כך מ"מ צ"ל לר"ח ששאלתם מה זו אשתו מנפלו לה משנשאת דעד שלא נתארסה ונשאת ס"ל לר"ג אליבא דר"ח מוכרת לכתחלה ובמה טעו שסברו דאית ליה מכרה בטל בעד שלא נשאת ונשאת דאי משום דנקיט אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים במכרה באירוסין משמע דמודים משנשאת דמכרה בטל כמ"ש התוס' לעיל הא ר"ח ע"כ לא ס"ל הך אלו ואלו מודים דאם מכרה ונתנה קיים דהא אפילו בגדולה מזו סבירא לו. מוכרת לכתחלה ולא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה כלל וק"ל:

40 בתד"ה תני וכו' ולגירסא זו ל"ג כו'. וה"ה לגירסת רש"י לרב זביד רק רש"י מוחקו בלא"ה:

41 לגירסת ר"ח ולר"פ דצ"ל דלר"י לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה צריך לעיין באיבעיא לעיל ר"י אלכתחלה או אדיעבד ודו"ק:

42 לגירסת ר"ח אין להקשות דתקשי ליה אפשטא דמתני' בלא רומיא דברייתא ור"ג כב"ש די"ל דבבא עד שלא נשאת ונשאת ר"ג כו' הכל מדברי ר' חנניא הוא דכן רישא מדברי ר"י וקאמר עלה האמרו לו וכן סיפא עד שלא נשאת ונשאת מדברי רבי חנניא הוא וקאי עליה האמרו לו ור"ח פליג ארישא וסובר דמוכרת ונותנת דלא דחיק לתלמודא בהא דפריך השתא ור"ג כב"ש רק בהיפך או אם אותו בבא דסיפא לר"י ולא לר' חנניא משום דמשמע מדקאי עליה ר' חנניא דמודה בה אבל לר"ח בן עקביא דלמא אה"נ דלא פליגי ב"ש וב"ה בדבר זה אבל לר"פ פריך שפיר דר' חנניא אית ליה אם מכרה דיעבד אין וא"כ מוכרח דסיפא דמתני' מדברי ר"י הוא ע"כ ומרישא משמע כאילו הוא המדבר פלוגתא דב"ש וב"ה דקאי עליה אמר ר"י אמרו לו לר"ג וכו'. אף דבגירסא דרש"י משמע ליה למקשה דר"ח דאמר כאן כאילו ר' חנניא מודה בפלוגתא דרישא אין בכך כלום להקשות על גירסת רבינו חננאל וק"ל:

43 בתד"ה לא כר"י ולא כר"ח כו' פירוש ולא כאמרו לפניו כו'. דאילו ר"ג פשיטא דלא ס"ל כוותיה דהא איהו מכרה קיים קאמר אלא אפילו כא"ל דאית להו מכרה בטל לא ס"ל. תבא על כוונתם יותר בעיונך בר"ן ריש הכותב ע"ש:

44 בא"ד דתרוייהו מודו בעד שלא נתארסה ונשאת כו'. לא כתבו זה לפירוש קמא דרש"י דס"ל מכרה בטל בעד שלא נתארסה ונשאת רק מ"מ דלא כוותייהו מטעם אחר דאינהו ס"ל אפילו עד שלא נתארסה ונתארסה ואילו רב ושמואל דוקא נשאת. ולכאורה רב ושמואל בנפלו משנתארסה ומכרה באירוסין ס"ל מכרה קיים כמ"ש לעיל כתובות עח ע"א בד"ה עד שלא תתארס ואילו בנפלו קודם אירוסין ומכרה כשנשאת ס"ל מכרה בטל ואילו הא"ל ס"ל בהיפך ט דבנפלו כשנתארסה ומכרה באירוסין ס"ל בטל ובעד שלא נתארסה ונשאת קיים וא"ל מאי מקשה דלא כמאן דלמא כ"ש הוא מדאית להו לא"ל מכרה בטל אף בנפלו ומכרה כשנתארסה דקיים לרב ושמואל כ"ש בעד שלא נתארסה ונשאת דאף רב ושמואל מודו דבטל דס"ל לאמרו לו בטל ומנ"ל דפליגי בסברות הפוכות ושס"ל לא"ל בעד שלא נתארסה ונשאת דמכרה קיים. דסוף סוף הוא דלא כוותייהו בנפלו משנתארסה ומכרה בעודה ארוסה. רק תוס' נקטו דתרוייהו מודו בעד שלא נתארסה ונשאת דמכרה קיים וק"ל:

45 בא"ד ולא פליגי אלא כשנתארסה ונשאת. וה"ה מכרה באירוסין לאמרו לו דר"י רק נקטו היפך מעד שלא נתארסה ונשאת דאף בנשאת דוקא שמכרה נכסים שלאחר אירוסין:

46 בא"ד והא דמשמע לקמן בהכותב וכו'. בל"ז י"ל דלמא עד שלא נשאת ונשאת פירושו שנפלו אף קודם אירוסין ובהאי אמר ר"ג מכרה קיים ובהאי דהכותב דאיירי בנפלו משנתארסה ונשאת מודה דמכרה בטל וא"כ הא"ל ס"ל אף בהא מכרה בטל והא דאמר הכא דלא כמאן פירוש לא כר"ג דר"י או דר"ח וק"ל:

47 בא"ד א"כ אותן נכסים נפלו לה עד שלא נשאת. דהא עתה היא ארוסה וכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך משמע שיש לה עתה ועוד דא"כ אף בכותב לה והיא נשואה כיון שלא זכתה בנכסים מהני סילוקו ואה"נ דמצי מיירי אף קודם שנתארסה רק דאם כן צריך לומר בהכרח כרבותינו וזה לא מסתבר:

48 בא"ד ובנשאת איירי דהא משמע וכו'. אינו מחוור דמאי כוונתם להכריח דבנשאת איירי וע"כ בנשאת איירי דהא אוכל פירות. מיהו בזה י"ל שאוכל אח"כ פירות. ומה הכריחו דהא משמע דאי לא כו' אף בלא נשאת דלמא כא"ל דר"י דס"ל דמכרה בטל משנתארסה. ואולי כצ"ל א"כ אותן נכסים בנפלו לה עד שלא נשאת ונשאת איירי משמע וכו' ועכ"פ נראה דתיבת דהא ט"ס הוא ודו"ק:

49 בתד"ה לימא תנינא כו'. מדתפסו בקושית הגמרא ולא הביאו תירוצא משמע קצת דוי"ל בלא"ה משני שפיר ר"ל התם בהחובל דכן הוא סוף קושיתם ועלה קאי הוי"ל מיהו מדלא קאמרו בלא"ה משני לה התם שפיר גם מדמשני התם הגמ' איזה תירוצים אחרים משמע קצת דאהכא קאמרי דמשני שפיר וק"ל:

50 בתד"ה כתבינהו וכו' ואינו נראה כו'. גם המיתיבי דבסמוך לא מקשה מידי. ויתכן קצת לישב פ"ה שמפרש היאך עושין כשעושין שטר מברחת דודאי בשעת כתיבת שטר המתנה בעדים לאחר צריכה להודיע לעדים שדעתה רק להבריח כי למה תשתוק ותעשה שטר גמור בלי דבור שאין כוונתה שיזכה המקבל ואילו היינו יודעים בודאי שעשתה שטר מתנה ונתנה לבתה או לאחר מבלי תנאי אה"נ דקיים רק אם בא שטר כזאת לפני ב"ד יקרעוהו דאמרי' מסתמא הוא שטר מברחת ובודאי הודיעה לעדים בשעת כתיבה כוונתה דאומדנא הוא דלא שביק אינש נפשיה ויהיב כל אשר לו בלא שיור לאחרינא: