מהר"ם שיף על כתובות ט״ז

1 גמ' ודקארי לה מאי קארי לה וכו'. אע"ג דהכא ברי טוב והתם הברי דידה גרוע שיודעת שאין הבעל יכול להכחיש וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה ר"ה ור"י מ"מ עדיף מדהכא כי ברי טוב משמא טוב עכ"פ. גם א"ל דלעיל הוי ס"ס דשמא ברצון ושמא אינו תחתיו ואפ"ה היא מהימנא וכו' דהא עיקר הקושיא היא ממ"ע דליכא טעמא דמגו רק חזקה כמ"ש המחבר לקמן וא"כ י"ל מיד שמא מ"ע ול"ש באת"ל מ"ע וק"ל:

2 גמ' מכדי האי מגו וכו'. יש לראות לרב אסי בנסתרה ואמרה נבעלה נאמנת במגו א"כ תקשי ליה בלא"ה מכדי האי מגו וכו' מ"ש מגו דלא נבעלתי ממגו דמשארסתני דהא הך קושית הגמ' קיימא לרב אסי ודאי בשינויא דהכא נמי מיושב הך דנסתרה הוי אין שור שחוט אע"ג דלזעירי ודאי צ"ל דמקרי שור שחוט כיון שאומרים לה מה טיבו של איש זה ומטעם דאין אפוטרופוס ולא מחשבינן מגו דהוי כתובעו לפירש"י או משום מעלה עשו ביוחסין וכפי' המחבר לעיל מ"מ לרב אסי מקרי אין שור שחוט אבל המקשה הו"ל לאקשויי כן דהא מדברי המקשה הוכיחו התוס' לעיל בד"ה ואין אוסרין על היחוד דזעירי מודה באומרת לא נבעלתי ובאומרת נבעלתי פליגי ולפירוש התוס' בשור שחוט תקשי לזעירי אמאי לא מהימנא במגו דלא נבעלתי שהיתה נאמנת ולפי מ"ש לעיל בחילוקי ניחא וצ"ל לזעירי מטעם דאין אפוטרופוס כו' לא חשוב מגו דיראה לומר לא נבעלתי וכ"כ התוס' להדיא לעיל כתובות דף י"ג ע"ב ד"ה השבתנו גם אמאי לא תני ומודה ר"י בזה האופן דמודה בהך מגו אי לזעירי בלא ראוה מדברת רק היא אומרת נתיחדתי ונבעלתי לכשר במגו דאי בעי שתקה ולרב אסי אף ביש עדים שנסתרה והיא אומרת נבעלתי וכו' ואם יש עדים שנבעלה אינה נאמנת וכו' ויש ליישב כ"ז ועיין:

3 ברש"י בד"ה הבעל מהימן ול"א הואיל וכו' גבי משארסתני נאנסתי וכו'. בהא י"ל דטעמא משום מגו דאי בעי אמרה מ"ע אבל סמך אבבא דהיא אומרת מ"ע וכו' ולר"י דאמר במאתים ומנה:

4 בתד"ה דאי ר"ג וכו'. אע"ג דאף למ"ד דלא מצי לטעון פרעתי מ"מ איכא מגו דאי בעי אמר אין את אשתי במקום שאין מכירין כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ודקאמר אם יש עדים שיצאה בהינומא היינו שיודעין שזאת האשה יצתה בהינומא ביום הנשואין שאומר שנשאה אבל אין מכירין אם הוא בעלה של זו מ"מ סתמא דמתני' איירי במקום שמכירין ודו"ק:

5 בתד"ה ה"נ מסתברא. א"ל יניח התוס' פירש"י וכיש ליישב שכתבו מאי קשה דלא הול"ל אמגו קאי לזה יפרשו דהמקשה סבר דקאי אברי ושמא ומ"מ הה"נ מסתברא קאי דמתני' אתיא כר"ג וכמ"ש אי אמרת בשלמא איירי ר' גמליאל במודה וכו' דזה הבל דא"כ אכתי לא הול"ל אמגו קאי דלמא אף הה"נ מסתברא מפרש אמגו רק סבר דוקא אי איירי רישא במודה שייך למתני תו ומודה וק"ל. בשלמא לפי' התוס' ניחא דאף להמקשה לא משום דאיירי רישא במודה רק משום כי היכי דליהוי מענין א' וק"ל. וא"ל לפירוש התוס' אכתי למ"ל למתרץ לומר אמגו קאי יהיה קאי אברי ושמא לא הול"ל רק אפירקא קמא קאי היינו משום דאכתי הוי שייך למימר ה"נ מסתברא כי היכי שיהיה רישא וסיפא בענין א' ושניהם בברי ושמא כיון דסיפא בהכרח איירי בברי ושמא דמש"ה מודה ר"י מסתברא לאוקמי רישא נמי בברי ושמא ולז"א דאדרבה סיפא איירי בברי וברי וק"ל. גם קשה לפי' התוס' לסברת המקשה דאיירי באינו תובעו וכפי' הקונטרס האיך הבין אם יש עדים וכקושית התוס' לעיל בד"ה ומודה ר"י לפירש הקונטרס דז"א דודאי עתה בה"א לסברת המקשה דמודה ר"י מטעם ברי ושמא קתני סיפא רבותא אף בטוען שמא אם יש עדים וכו' ופשיטא ברי וברי אבל לפי' הקונטרס הקשו שפיר לפי האמת דטעמא משום מגו א"כ מאי קמ"ל אם יש עדים דהשתא ליכא מגו טפי הול"ל אף באין עדים דאכתי איכא מגו אפ"ה בהלה תובעו אינו נאמן כיון דשור שחוט לפניך וק"ל:

6 בתד"ה כיון דרוב נשים כו' לרב פריך וכו'. אף שי"ל דרב ס"ל כמ"ד דיכול לטעון פרעתי אחר מעשה ב"ד דהשתא בליכא עדים יש לבעל מגו וכמש"ל ק מ"מ מקשה לרב ולאותו מ"ד דאית ליה לא אמר כלום ואין סברא לומר דאיירי במקום שאין מכירין דוקא וכמש"ל וכן הוא הניחא לר"א וכו' אלא לר"י וכו' אע"ג דמצינו למימר דר"י אית ליה כזעירי וכן רב אסי כר' אלעזר וק"ל: ובמאור כתב דלכ"ע פריך מטעם דהוי הכא חזקה ורובא נגד חזקה דממונא מידי דהוי אאומרת משארסתני נאנסתי דמהימנא משום האי טעמא דאיכא תרתי גבי דידה ברי וחזקה דגופה וגבי דידיה חדא חזקת ממון ושמא והרמב"ן השיג עליו דליכא הכא חזקה דבשלמא כונס נערה שלא נישאת איכא חזקה דגופא דלא חיישינן שמא זינתה דבנות ישראל בחזקת כשרות הן עומדת אבל במשנתינו אינו טוען בחזקת בתולה כנסתיך ונמצאת בעולה אלא בחזקת אלמנה נשאתיך או אלמנה מן הנשואין או שכנסה לחופה ולא נבעלה ואין בשתים אלו חזקה דגופא שאין אשה עומדת בחזקת שלא נישאת מעולם ואין לך בה אלא רוב אבל בחזקת שלא זינתה עומדת עכ"ל. אבל רש"י פירש לעיל חזקה כדמקשה לימא תנן סתמא דלא כר"ג וכו' ודו"ק. ובאמת מוכרח רש"י לפרש כן דאל"כ מאי פריך מר"ג דהתם איכא מגו או חזקה וכ"ה בפ"י:

7 גמ' פיסקא דאם יש עדים וכו' צ"ל אם יש עדים שיצתה בהינומא וכו'. ותופס במתני' וליחוש דלמא מפקא עידי הינומא כו':

8 גמ' במקום דלא אפשר ודאי כתבי' שובר. כ"ז אזיל לר"פ כמ"ש רש"י וק"ל:

9 גמ' אטו אלמנה מי לא אכלה בתרומה כו'. ודעת רב אדא בר אהבה דמ"מ הסי' מורה שבתולה היתה ולכך מעבירין עתה לפניה כוס של בשורה שעתה נתבשר הדבר שראויה לאכול בתרומה שהרי בתולה שלימה היתה אבל אילו אלמנה היתה היאך תלוי הסימן עתה כאן מה נודע היום יותר מקודם לכן דשמא טמאה היתה וק"ל ומ"מ מקשה דאין זה קאי מסימן זו דהסימן אינו מורה רק על הראויה לאכול בתרומה ואלמנה מי לא אכלה נמי בתרומה ודו"ק:

10 גמ' זימנין דתפסה כו' ואמרה איתניסא כו'. אע"ג דהשתא אכתי נמי זימנין דאיתניס ולא עברו לפניה חבית פחותה והיא אלמנה ותפסה מאתים ואמרה בתולה אני והאי דלא עברה איתניסי וכו' מ"מ מה שבידם לתקן תקנו דודאי אונס באמת לא שכיח רק חששא הוא זימנין דתפסה וכו' אף היכא שבאמת לא היה אונס וכל אלמנה שתתפוס תטעון אונס הוי אף שאינו משא"כ השתא בכל אלמנות מעבירין לפניה פתוחה ואי איתניס ולא העביר הוא לא שכיח ואיהו דאפסיד אנפשיה דהו"ל להעביר לפניה משא"כ אם היה סימן באלמנה שלא להעביר מה הו"ל למיעבד וק"ל:

11 גמ' כיצד מרקדין. הגמ' מפרש קודם העבירו לפניה כוס של בשורה ואח"כ כיצד מרקדין דקאי ארקדו לפניה שנזכר מקודם בברייתא:

12 בתד"ה זאת אומרת וכו' דאיכא למיחש דלמא תשרוף וכו'. ודאי מהא דלמא תיגבה כתובתה ותחזיר הכתובה לבעל ותחזור ותגבה בעידי הינומא מהא לא מוכח דהכא הוי לא אפשר דמ"מ דייק שפיר זאת אומרת כותבין שובר מדיכלה לגבות בעידי הינומא בלא כתובה והול"ל שלא תגבה אלא בכתובה דוקא וא"כ לא תוכל לחזור ולגבות בעידי הינומא דאף למ"ד הטוען אחר מב"ד לא אמר כלום ואף במקום שכותבין כתובה מ"מ ס"ל דיכולה לתבוע כתובתה בלא כתובה ולא מצי למיטען פרעתי וא"כ בכה"ג ודאי כותבין שובר דלא אפשר לתקן בחזרת הכתובה דאף דתחזיר הכתובה מ"מ יכולה לתבוע בעידי הינומא בלא כתובה ול"ד לשטר דיכול לטעון החזר לי שטרי דוקא דאז בלא שטר לא תוכל לתובעני משא"כ בכתובה דהטוען אחר מב"ד ל"א כלום וא"ל דהיא גופא נתקן שלא תוכל לגבות כ"א בכתובה כדי שלא תגבה כמה פעמים דתקנה כי האי לא מצינו רק היכא דאפשר בחזרת השטר אמרינן דיחזור לו השטר דוקא אבל לבטל כח מב"ד שהוא כמאן דנקיט שטרא זה לא אמרינן אם לא היכא שיוכל לומר החזיר לי שטרי כדי שלא יהיה לי הפסד ע"י מה שתחזיק השטר וכמ"ש התוס' בדבור הקודם וליחוש דלמא מפקא וכו' כיון שיכול לבא לידי הפסד במה שנשארה הכתובה ת"י וכו'. דקשה להו אלא מאי אם תגבה בכתובתה בתחלה מ"מ למ"ד לא אמר כלום תוכל לחזור ולגבות ומה נ"מ אם גובית בעידי הינומא בתחלה או בכתובתה לזה כתב דמ"מ מפסיד במה שהכתובה ת"י וכו' ומש"ה דייק שפיר זאת אומרת כותבין שובר מדיכלה לגבות בעידי הינומא הא יכול הבעל לבא לידי הפסד ע"י כתובה במקום שאין מכירין או בדליכא עידי הינומא וא"כ היה לנו לומר מחמת חששא זאת שיכול הבעל לפעמים לבא לידי הפסד ע"י הכתובה לא תגבה לעולם במקום שכותבין כתובה אלא דוקא שתחזיר הכתובה דהשתא לא יבא הבעל לעולם לידי הפסד דבלא כתובה לא מצי לגבות והזאת אומרת קאי אע"ג דלא יוכל לטעון אחר מעשה ב"ד פרעתי והיינו במקום שאין כותבין או אף שכותבין ויש עדים שנשרפה הכתובה אף דבשאר שטר יכול לומר פרעתיך בכתובה דהוי מעשה ב"ד לא מצי למיטען פרעתי אבל היכא שיכול להיות שהכתובה בידה לא הו"ל לבעל לפרוע לה רק לעכב המעות בידו עד שתחזיר לו כתובתה כיון שיוכל לבא לידי הפסד במה שתעכב בידה אלא אמרינן שתכתוב לו שובר דהשתא לא יוכל לבא לידי הפסד וש"מ דכותבין שובר וצריך הבעל לשמור שוברו מן העכברים דאם יפסיד שוברו תוכל היא לתבוע הכתובה אף במקום שאין מכירין אף בלא עידי הינומא ע"י הכתובה משא"כ אם נאמר שתחזיר הכתובה א"צ הבעל לשמור הכתובה מן העכברים דאף שיאבד הכתובה ג"כ כיון שהכתובה אינה ת"י לא יוכל לבא לידי הפסד כ"ז פירוש דברי התוס' ד"ה וליחוש. ולכך לא הקשו תוס' כפשוטו דהוי לא אפשר בלא שריפת הכתובה דאף אם תחזיר הכתובה תגבה בעידי הינומא דכיון דנאמר דע"י שיוכל לבא לידי הפסד צריכה להחזיר הכתובה דוקא א"כ לא תוכל לחזור ולגבות בעידי הינומא כנ"ל אבל הקשו דהכא לא אפשר אף אם נאמר שלא הי"ל לגבות אלא בכתובה מטעם הנ"ל מ"מ אם רוצה לעשות ערמה תיזל ותשרוף הכתובה בעדים דהשתא ע"כ גביא בעידי הינומא ותחזור ותגבה וכו' אבל לעולם בשטרי הלואה דליכא למיחש לכך דאם ישרוף בעדים כשירצה לגבות בפעם שנית יוכל הלוה לומר פרעתיך שאינו מעשה ב"ד אין כותבין שובר לזה כתבו דמ"מ דייק שפיר וכו' דאף באם תשרוף תוכל לגבות הרבה פעמים מ"מ כ"ז שלא תשרוף יש לו הפסד יותר במה שהכתובה בידה דהיינו במקום שאין מכירין וכו' ובדליכא עידי הינומא ודו"ק:

13 בתד"ה ותו איבדה למ"ל וכו' הוי פי' דנאבדה וכו' אע"ג דזה דוחק הוא דהא מפסיק בהטמינה מ"מ לא ניחא להו לפרש דה"פ למאי דמשני איבדה באור א"כ היינו נשרפה בעצמו. ותו ר"ל א"ת דאיבדה אין פי' באור רק במים או בדבר אחר מ"מ איבדה למ"ל מה לי באור או בדבר אחר דא"כ לא הו"ל איבדה ל"ל אלא ותו נשרפה למ"ל כאשר הוא קושיא ראשונה א"ה היינו נשרפה ולמ"ל תו נשרפה וכן א"ת איבדה היינו בדבר אחר מ"מ אכתי למ"ל נשרפה ולכך פי' התוס' דהאי ותו היינו אם נפרש דנשרפה הוי פי' דאיבדה דהשתא ליכא לאקשויי למ"ל נשרפה דא"כ לא הייתי מפרש איבדה באור רק כפשטיה וק"ל: