מהר"ם שיף על כתובות כ״ב

1 גמ' צריכין למכתב במותב תלתא וחד ליתוהי. עיקר דינא דר' זירא שבא להשמיענו במת א' מהן דהשתא לא הוי אלא ב' חתומים ויטעה הרואה לומר שקיום שטרות בשנים ולכן צריכין לכתוב במותב תלתא משא"כ כשהמה חיים א"צ לכתוב שהרי ג' חתומים וקיום דנפק מבי דינא דמר שמואל לעיל לא כתוב בי' במותב תלתא. מיהו רש"י פי' לעיל וחותם עמהם על מה שכותבין אשרנוהו וכו' במותב תלתא וכו' משום דהכי טפי שפיר דמי אבל אינו חובה רק וחד ליתוהי יכתוב לכתחלה במת א' מהן אף שאינו מעכב בדיעבד שלא יאמרו אחד מהתלתא קרוב או פסול היה ולכן לא חתם. אבל מה שאמר ואי כתוב ביה ב"ד תו ל"צ היינו משום דב"ד ודאי כשרים היו. עיין בר"ן ובתשובות הריב"ש בזה ובאשר"י. ולמאי דמסיק דכתוב ביה ואמר לנא רבנא אשי לפי"ז ל"צ למיכתב לא בי דינא ולא חד ליתוהי וכן משמע בש"ך ועיין באורים ותומים:

2 גמ' ואמר לנא רבנא אשי. ואף אם ר"א כשמואל ס"ל וכן ר"נ גופא לשיטת רש"י בגיטין דהוא ר"נ בר יצחק ס"ל כן. מ"מ כיון דב"ד חצוף מיהו הוי ודאי לתלתא אמר:

3 בתד"ה תרי וכו' ועוד לר"ח וכו'. יש בכאן להעמיק קצת ודו"ק ועיין בח"ש מ"ש בזה גם עיין באשר"י ורי"ף ור"ן באורך:

4 בתד"ה ודלמא רבנן וכו' ור"נ גופא. סבר דקיום שטרות בג' בפרק חזקת הבתים וכו'. אף דהכא גופא קאמר ר"נ אי כתוב ביה בי דינא תו ל"צ לא הוכיחו מכאן ואפ"ל שהוכיחו סתם ר"נ מסתם ר"נ שהוא ר"נ בר יעקב כדאיתא בתוס' פ"ב דגיטין בסופו ויש לישב בלא"ה דקאמר ל"צ לדידך ועיין ודו"ק:

5 בתד"ה מנין להפה שאסר וכו' נתתי לזה או לאיש הזה ביחד וכו'. מכח הכרח יתורא דקרא מוקמי' ומפרש לקרא בזה האופן בסותר את דבריו ומהימן בתכ"ד במגו. ולועוד אומר ר"י צריכא לאוקמי לענין אחר לגמרי לא לענין הך נידון דבת. וא"ל לפירוש ראשון מה מקשה בגמ' הזה למ"ל הא אצטריך דאי לאו הכי אם לא נכתב הזה הוי נאסרה אכ"ע אי הוי ילפינן מקרא אף שלא אמר תיכף הזה נאמן אח"כ ואפ"ל לאיש הזה למ"ל מקשה בגמ' לא ליכתב רק את בתי נתתי וכ"מ קצת מרש"י את בתי נתתי אלמא בדידי' וכו' ולא תפס לאיש הזה. מיהו בלאו הכי נמי אינו קושיא וק"ל:

6 גמ' א"ה אפי' לכתחלה נמי וכו'. לא רצה לפרש ע"א אומר מת ושנים אומרים לא מת וכן ע"א אומר נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דהשתא שפיר לא תנשא לכתחלה ולא היה צריך להגיה בשניהם י"ל דא"כ תיקשי אף דהוא כשנים תרי ותרי נינהו הבא עליה כו' דא"ל שניסת לעד דכיון דעד אחד מעידה אסור לנושאה משום חשד כמ"ש התוס'. אבל א"צ לזה דודאי במקום שני עדים לא מהימן ע"א כדאיתא בהדיא שם בהאשה שלום עד אומר מת ושנים אומרים לא מת תצא ופריך פשיטא וכו' ודו"ק:

7 גמ' תרוייהו באשת איש קמסהדי וכו'. דבלא העדים היינו מחזיקים לה לפנויה כסתם הבאים לפנינו ולכן אם ע"א אומר נתגרשה ואין עד מכחישו היה נאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ו ואף שאין דבר שבערוה פחות משנים היינו אילו היתה ודאי אשת איש ודו"ק:

8 ברש"י בד"ה באומרת ברי לי וכו'. לא מפרש כפשוטו ידעתי שמת שראיתיו מת כמו בנתגרשה שצ"ל נמי ברי לי שקבלתי את הגט וכ"מ בסמוך מיתה אינה יכולה מכחישתו גירושין יכולה מכחישתו וכו' דלא הו"ל להזכיר הכחשה דידה רק מיתה דייקא דאם יבא יראה לעין שעדים שקרנים. גירושין אף אם יבא לא תצא כי תסמוך על העדים שמעידים שגירשה והיא לא ידעה שסוברת שגט שקיבלה ע"י שליח גט מעליא הוי כמו שהעידו העדים והשתא לא קשה ומי חציפא כולי האי אע"כ באומרת ברי לי ר"ל ידעתי בודאי ודו"ק. ואי משום הלשון דהול"ל באומרת מת ז"א דאנתגרשה נמי קאי ועיין בר"ן מה שכתב בזה ודו"ק:

9 בתד"ה וחזרה וכו' מועיל אמתלא וכו'. דשמא דוקא לעיל מועיל משום דאיכא חזקה ואמרי' דל דיבורא שסותר זה את זה מהכא ואוקמי אחזקה קמייתא דהוי מחזקינן לה בחזקת פנויה קודם שאמרה א"א אני משא"כ הכא דליכא חזקת טהרה באשה כ"כ ויתכן יותר כמ"ש הר"ן דלעיל ודאי מועיל שלא לעגנה שאין בידה לתקנה ומה לה לעשות אבל הכא נימא הא מיא בנהרא זיל טבול דבידה לתקן:

10 בא"ד אם צריכא אמתלא וכו'. דנהימנה במגו דאי בעי אמרה אתמול טמאה ויומא דין טהורה ר"ל שטבלתי היום ואינה סותרת דיבורה הראשון משא"כ לעיל אף באמרה עכשיו נתגרשתי לא היתה נאמנת כדבמתני' ותיכף שאמרה א"א אני הוחזקה בא"א וכי חזרה ואמרה לאחר כ"ד נתגרשתי אינה נאמנת ודו"ק:

11 בתד"ה ואפ"ה וכו' ר"ת הביא כו'. אפ"ל שהביאו הירושלמי להורות דאף בזה האופן דאיכא מגו אפ"ה לא עביד שמואל דהיינו בב' ימים דאיכא למימר היום כלו ימי נדה וכ"ש כשהכל ביום אחד דליכא מגו. מיהו י"ל אף ביום אחד שייך מגו דאי בעי אמרה טמאה שלא טבלתי ועכשיו טהורה שטבלתי ודו"ק:

12 בתד"ה הבא עליה כו' דבחטאת קאי. בשוגג שלא ידע מאומה מן העדים וסבור פנויה היא ועכשיו נודע שא"א היא אבל עד בחנק קאי דמסתמא העד יודע מן העדים שמכחישין אותו והוי מזיד עיין ודו"ק:

13 בתד"ה כגון שניסת כו' וכן מוכח נמי כו'. לא מייתי בקצרה מהא דתנן העדים שחתמו על השדה וכו' אפ"ל שלא לחלק בין עדי חתימה לעדים המעידין בע"פ בפני ב"ד או י"ל התם כשחתומים שלשה שאף שא' נוגע נשארו שני עדים כשרים אבל מהא דמפני שהוא ב"ד דמקשה מהא דעדים הוכיחו שפיר דכשאין האחד נוגע ג"כ כשרים. וסברא זו תמצא בר"ן עיין שם ודו"ק:

14 בא"ד אלא כלומר שהרגו עם אנשים הרבה. ורק אחד הוא שעומד ומעיד לפני ב"ד אני וחבירי אשר איננו פה הרגנוהו יחד ודו"ק:

15 בתד"ה אי הכי וכו' בבת אחת אפילו אם ניסת תצא. ר"ל המקשה דפריך א"ה וכו' לא רצה להקשות אמתני' שם משום דיש לאוקמי בב"א ואה"נ דאם נשאת בדיעבד תצא ואף דבמתני' לא אמר רק לא תנשא ולא מסיים ואם ניסת תצא ה"נ לא מסיים אם ניסת לא תצא אבל כאן דקאמר בהדיא אם ניסת לא תצא א"כ ע"כ איירי בזה אחר זה וכיון דמוקמינן לה בע"א פריך א"ה וכו':

16 בא"ד וצ"ע בפ' מי שקינא וכו'. כיון שהוכיחו שיש חילוק מהאי רישא דיבמות אבל מהא דלא מקשה אמתני' דיבמות אינו אלא ס"ד לסברת המקשה למאי דלא ידע לזות שפתים מיישב ומחלק כן מכח קושית דלכתחלה נמי אבל בתר דמשני לה הכא משום דרב אסי קושטא היא דביבמות מצי לאוקמי נמי בזה אחר זה ולא תנשא משום לזות ואם ניסת לא תצא ודו"ק:

17 בא"ד עד אומר נטמאת. ואז אינה שותה דמים מאררים לברר הספק בא וזו בדוקה ועומדת דע"א נאמן. וע"א אומר לא נטמאת פי' באותה שעה שאומר העד הראשון נטמאת יודע זה בודאי שבאותו פעם מיהת לא נטמאת דאל"כ לשניהם אינה שותת:

18 בא"ד משום דמשמע ליה דמיירי בזא"ז כו'. לשון התוס' ביבמות דאיירי נמי בזה אחר זה ור"ל במלת נמי כי היכי דעולא איירי בזא"ז ה"נ מתני' מיירי בזא"ז אבל ודאי א"ל דאיירי בבת אחת נמי דא"כ אמאי לא היתה שותת. ומ"מ לא נתברר משמעותא דאיירי בזא"ז יותר מהך מתני' דיבמות עד אומר מת ועד אומר לא מת ה"ז לא תנשא דאיירי לסברת המקשה בב"א ודו"ק ז: