מהר"ם שיף על כתובות פ״א

1 גמ' בפשטא דאח אני יורש אחר העיון נראה לדעתי בכוונת רש"י בריהטא דשמעתין דפריך רבא ולימא אח אני יורש וכו' אין אני יורש מינה כלום אלא מאחי אמר אביי משום דבאין עליו משני צדדין והשני צדדין המה הכל בהנחת אח אני יורש דאם את יורש כמו שקוברה הוא יקבור את אשתו מ או יתן כתובה שקבורה באה תחתיו והקשה לו רבא לימא אח אני יורש ואשתו איני קובר מאי אמרת דאם אינו קובר יתן כתובתה לא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל ואני במקום בעל עומד כאילו הוא חי וא"ל יקבור את אשתו כמו שקוברה הוא דע"כ צ"ל שאין זה יתד יקבור את אשתו כמו שקוברה הוא דהא אף בהנחת אחיו יורש הוצרך לומר צד השני ואם אינו קובר כיון דסוף סוף לאו אשתו היא לזה משיב לו על כך ואי משום כתובה דמצד שני שאינו קובר יתן כתובתה לא ניתנה וכו'. דהיינו באם ניתן הכתובה לגבות מחיים הא ניחא השני צדדים וא"כ לב"ה דלית ליה מדרש כתובה וניתנה כתובה כו' ניחא לזה השיב לו אביי אליבא דמאן אזלא הקושיא שלך אליבא דב"ש לב"ש מעיקרא לאו קושיא הוא ולא איצטריך לבא לשני צדדין כלל דליכא למימר אליביה כלל לימא אח אני יורש ועד כאן לא קשה לרבא מעיקרא דלימא אח אני יורש ואיני יורש אותה אלא אי לאו כגבוי דמי אבל לב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי א"כ מינה קא ירית לא מאח ופשיטא דחייב לקוברה אם יורש אותה ואף דגבי ארוסה לא מיחייב לקוברה ולא מהני הך דשטר העומד לגבות כגבוי דמי מ"מ שומרת יבם עדיפא מארוסה כמ"ש הגאון לקמן והדר פריך והא בעינן וכו' ופירש"י אלעיל פריך לב"ה דצריך לבא משני צדדין כיון שאחיו יורש סוף סוף אף אליביה דלית ליה מדרש כתובה מ"מ והא בעינן לכשתנשא לאחר כו' ומעיקרא לא משתעבד לכתובה אלא בתנאי לכשתנשא לאחר וכפירש"י לעיל סוף פרק נערה דף נ"ג דמה"ט ארוסה לית לה דין כתובה משא"כ לענין אם נשאת ע"פ עצמה שתוציא ממון ותטול כתובתה ע"פ עצמה משום דתלי חד באידך כל כך לא מדקדקין במדרש כתובה וק"ל ומשני יבם נמי כאחר דמי וא"כ שפיר באין עליו משני צדדין ולב"ש אין צורך לזה כיון דכגבוי דמי א"כ מינה קא ירית אף שלא בא שעה שראויה לגבות מ"מ כיון שהוא עומד לגבות ואף מבחיים דבעל כגבוי דמי וכאילו היא מוחזקת והתוס' בד"ה והא בעינן מיאנו בזה ופי' הקושיא אף לב"ש מידי דהוי אארוסה ולרש"י צריכין לחלק בין ארוסה ליבמה נ דאף להא"נ שבתוס' צ"ל כן: ועוד יש לפרש לפרש"י דאחר לא משמע יבם בלשון חכמים כבלשון תורה כדאמרי' גבי ואיש אחר יקחנה ולזה לב"ש דדריש מדרש כתובה מדקדקין בו כמו בלשון חכמים ודרשינן אותו כלשון מקרא וחכמים רק לב"ה י"ל יבם נמי כאחר דמי דס"ס הוא איש אחר ודי בזה ליישב לשון הכתובה ואין מדקדקין בו כאילו הוא משנה. ונוח לי קצת יותר לומר כן דהשתא י"ל דרבא ואביי תרוייהו שפיר ידעי הך דיבם כאחר דמי מ"מ פריך רבא והא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים למאן דדריש מדרש כתובה דלא סגי בזה ומשני מאן דריש ב"ש לב"ש מעיקרא לאו קושיא הוא דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. אבל לפירושי הראשון אי ניחא ליה לב"ה מטעם דכאחר דמי וחשיב קצת כגבוי אמאי לא ניחא בזה ג"כ לב"ש ומשמעות הסוגיא משמע שרבא אינו מקשה הא דוהא בעינן לכשתנשאי וכו' רק סתמא דגמ' ע"כ דרבא ידע מזה ופריך לעיל והא לא ניתנה לב"ש דוקא וק"ל. כ"ז נראה לי לפירש"י ז"ל. ובתוס' לכאורה מ"ש התוס' לעיל בד"ה יורשי הבעל וכו' היא בעצמו קושית רבא ולימא אח אני יורש ומסקנא דהכא דיבם כאחר דמי הוא שינויא דהתוס' לעיל מ"מ כוונת תוס' לעיל שהקשו בפשיטות היאך ס"ד יורשי הבעל קברי לה לפירוש הקונטרס שאין יורש אלא עיקר כתובה ולעיל ברייתא ערוכה דקבורה תחת נדוניא ותפשוט מברייתא דיורשי האשה קברי לה ואין זו קושית רבא דמקשה מכח סברא נימא אח אני יורש ותירצו דשומרת יבם היתה ראויה ליטול קצת כו' והיה מחלק קצת בין שומרת יבם לארוסה כאשר לפי האמת הוא חילוק בינם אבל רבא מקשה הוא גופא אמאי מחשבי' כאילו הוא יורש מינה הלא אינה ראויה ליטול ולימא אח וכו' דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים של יבם ודו"ק:

2 בתד"ה איזהו אלמנה כו' לית לה יתומים. עיין בח"ש שהניח בתימה דטפי הו"ל להוכיח דהא קתני ואין חייבין בקבורתה ואילו הכא אדרבה יורשי הבעל חייבין וי"ל דמ"מ מאי קאמר אף אנן נמי תנינא דלמא אה"נ פשטא דמתני' איירי בשומרת יבם ותפשוט בהיפך דיורשי הבעל אין חייבין ויורשי כתובה צאן ברזל חייבין וכמ"ד נכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה ולפרש"י דגם בשומרת יבם כן דא"ל דא"כ הול"ל יורשי נכסי מלוג וכמ"ש הגאון לעיל בתוס' בד"ה או דלמא דהא אין לטעות כיון דקתני בהדיא אין יורשי הבעל חייבין בקבורתה. ואין צורך לדחוק וליישב כמ"ש התוס' לקמן ר"פ אלמנה ניזונת ולומר ואין חייבין בקבורתה איירי בהניח מטלטלין וכו' ע"ש:

3 בתד"ה משום דבאין וכו' לפרש"י לא מיושב כל כך לשון ב' צדדים ועוד דלפי פירושם בולימא אח אני יורש כלומר זכותו אירש ולא חובתו מאי משני יקבור או יתן כתובה לזה פירשו דה"ק אם אחיו יורש כו' כלומר אם באת לומר כו' א"כ בעי למימר כו' משא"כ בפרה שאולה שיורשין זכות אביהם אף אם נחשבים כמת משא"כ כאן אם תחשבהו כמת באתה לידי גיבוי ויורש הוא ממנה ודו"ק:

4 לפירוש התוס' צ"ל הא דפריך אח"כ הכי קאמינא אח כו' ואי משום כתובה לא ניתנה כו' אף דכבר הקשה לו ממנ"פ מ"מ פריך לעולם צד השני אשתו איני קובר דלא חשיב כאילו הבעל חי ואפ"ה לא באתה לידי גיבוי דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם דבמקום הבעל עומד בזה דלא הגיע שעה שתזכה בכתובה או אף הצד הראשון דאח אני יורש ולא ממנה מ"מ אשתו איני קובר דאינו מוכרח לומר דא"כ בעי למימר הרי הוא כאילו אחיו קיים ולהכי לא באתה לידי גיבוי א"כ יקבור כו' דאף שנחשב למת אפ"ה לא באתה לידי גיבוי דלא ניתנה כו' ודו"ק:

5 בתד"ה מאן שמעת ליה כו' ולב"ה כו'. קשה להו דהא אף לב"ה ודאי אין ה"א בעולם שניתן כתובה לגבות מחיים ואף למאי דמשני יבם כאחר דמי מ"מ קודם חליצה אין ה"א שתטול כתובה לזה תירצו דמ"מ לענין קבורה כו' שיהיה נחשב כאילו הכניסה לו אותו שיעבוד וחייב לקוברה תחתיה כמו תחת נדוניא ולהכי במתניתין לענין שומרת יבם כתובת מנה מאתים לב"ה בחזקת יורשי הבעל וכן גבי סוטה לא נוטלת כתובה וכן בסמוך ואי ניתנה כתובה כו' נייחד כו' אבל בלא ייחוד לא משום דדוקא לענין קבורה שיהיה נחשב כאילו הכניסה לו שיעבוד כו':

6 בא"ד ולעיל ס"פ נערה פי'. דלא מטעם מדרש כתובה חזר אלא מק"ו התרתם ערוה החמורה כו' ועוד תירוצים ע"ש:

7 בסה"ד מצי דרשי ב"ה מדרש כתובה. ומטעם יבם כאחר דמי והיינו לפירושם בסמוך אבל למ"ש לעיל בפרש"י בדרך השני דוקא למאן דלא דריש מדרש כתובה. י"ל יבם כאחר דמי ודו"ק:

8 בתד"ה ושמעינן להו אע"ג כו' ע"ש בפרש"י דמקשה זה ומתרץ דדוקא לענין קבורה אית ליה דכגבוי דמי כו' והכא ליכא למימר כן דהא אביי מייתי הך מתניתין דסוטה לענין כתובה ומפרש לב"ש דכגבוי דמי וק"ל:

9 בא"ד משום חינא. ע"ש בהחולץ דמשמע בהדיא בהך סוגיא דכיון דמתה ליכא משום חינא וכפרש"י שם בהדיא וכן תוספות לא כתבו שם רק האי נמי דהכא וי"ל לענין שתהנה היא שיתחייב לקוברה אף שמתה מ"מ אמרינן כגבוי דמי ואיכא משום חינא וק"ל:

10 בתד"ה והא בעינן כו' דלא יהיב לה קבורה כו'. אף דלב"ה אדרבה טפי אמרי' ניתנה לגבות לענין קבורה כמו שפירשו התוס' לעיל בד"ה מאן שמעת יש לחלק דאי דרשינן מדרש כתובה לאו עומד לגבות הוא ודו"ק:

11 בא"ד מידי דהוי אארוסה כו' אין לה כתובה. ר"ל קבורה ונקטו כתובה משום דכן הוא לעיל ס"פ נערה בהדיא ארוסה אין לה כתובה ור"ל דין כתובה שהקבורה באה תחתיה ויהיה הקושיא דגמרא מ"ש מארוסה דאף דכגבוי דמי מ"מ אין לה כתובה משוס דבעינן כשתנשאי כו' כדלעיל סוף נערה:

12 בא"ד ואי הוי גריס אלא הוי א"ש. האתי שפיר הוא משום דאתיא האי טעמא לב"ה נמי ומצי דרשי שפיר מדרש כתובה ואף דלית להו כגבוי דמי כמ"ש אח"כ. אבל אינו נראה שר"ל א"ש משום דתיקשי באמת למה לי טעם דכגבוי דמי הא סגי ביבם נמי כאחר דמי ובלא אלא משמע דצריך שניהם יחדיו. חדא דא"כ הו"ל להתוס' לסיים מיד מ"ש אח"כ כיון דכאחר דמי חשיב כאילו גבתה והחזירה לו כו' ומדכתבו אח"כ משמע שהכל נמשך יחד ועוד דאי לא גריס אלא אינו קשה למה לי תרוייהו דנוכל לומר דאף דכאחר דמי מנ"ל לומר משום כך דחשיב כאילו גבתה והחזירה אף שהיא בת גיבוי קצת וק"ל:

13 בא"ד אי נמי כו' דלב"ה פריך. אבל לב"ש דס"ל כגבוי דמי יש חילוק בין ארוסה לשומרת יבם בלא טעמא דיבם כאחר דמי וז"ש הגאון לעיל ברש"י וכן צ"ל באי נמי:

14 התוס' כתבו לעיל בפרק נערה בד"ה שאין אני קורא בה הא דקאמר מאן שמעת דאית ליה מדרש כתובה ב"ש כו' משום דקי"ל בהא כוותייהו ולהכי מקשה מב"ש דאל"כ מאי קושיא כל הסוגיא דלעיל אזלא לב"ה אלא משום דקי"ל כוותייהו וא"כ קשה מאי משיב לו מאן שמעת ליה כו' דסוף סוף בהא דכגבוי דמי לא סבירא לן כוותייהו א"כ למאי דקי"ל מדרש כתובה ולא קי"ל דכגבוי דמי תיקשי. ואי גרסינן אלא גם לפי מ"ש דאדלעיל פריך היאך הוי ניחא לב"ה וע"ז משני לב"ה שפיר אף דלא גרסי' אלא אינו מוכרח דצריך לשני התירוצים דתירוץ קמא לב"ש ותירוץ בתרא לב"ה וע"פ דרך הראשון שפי' ברש"י די"ל יבם כאחר דמי אף למאן דדריש מדרש כתובה אתי שפיר:

15 בתד"ה הרוצה כו' דאי לא"ה מאי אהני ליה מה כו'. דחכמים לא תקנו לה כתובה משני ולא רצו לחייבו שיכתוב לה כתובה כדלקמן סוף פרקין משום דאשה הקנו ליה כו' ואם יהיה לה שיעבוד על נכסי שני אף שישנן משועבדים לראשון א"כ אינה גביא מן הראשון רק כששניהן בני חורין א"כ הוא ממש כאילו יש לה כתובה מיניה דמאי שנא אלו בני חורין ואלו בני חורין וק"ל. ועיין בתוס' פרק החולץ יבמות דף ל"ט:

16 בתד"ה מגרשה וכו' וא"ת וכו'. בהא דאם כהן הוא יעשה סעודה כו' אין קושיא כלל דעדיף קאמר שהוא רוצה למכור ושלא יהיה לה שיעבוד על נכסיו לטורפן אבל בהא דאם ישראל הוא מגרשה וכו' פירוש וכשמחזירה כותב לה דקנאי כו' א"כ יש לו קיצור יכתוב כו' ואף דגם אם לא כותב לה אח"כ דקנאי יכול למכור מה שירצה קודם שמחזירה מ"מ מדלא קאמר מגרשה בגט ומוכר ומחזירה משמע או שימכור קודם חזרה ובלא קנינא ומחזירה על מנת כתובה הראשונה או אח"כ ויכתוב דקנאי והכל בכלל העצה וק"ל:

17 בא"ד ואין לנו לכופה כו'. אף שתחלת התקנה שאין לה כתובה משני היה לטובת היבם מ"מ לבתר דתקינו אין לנו לכופה:

18 בא"ד ואפילו ג' שדות מקחו קיים כו'. הלא נצרכא אלא לג' שדות דקאמר אתיא עכ"פ למעוטי איזה שדה וקאמר דלא למעט שאר נכסים דכ"ש אלא למעט נכסי מלוג כדמסיק שם ונקיט ג' שדות וכ"ש שאר נכסים רק אפילו ג' שדות מכרה בטל ואין צורך לדחוק דנקיט אפילו ג' שדות קיים עד שעת טריפה כיון דיש לנו לומר האפילו אמקחו בטל דנקיט בהדיא וכפירוש הרשב"ם שם בהדיא והתוס' נקטו אפילו ג' שדות מקחו קיים כו' רק לשלול פרש"י שבג' שדות בטל לאלתר ובשאר קיים עד שעת טריפה וק"ל. ובעיקר הסברא בין לתוס' שנקטו אפילו ג' שדות קיים ובגמ' דאמר כ"ש שאר נכסים דמקחו בטל משמע דטפי קיים בג' שדות ובין לפירוש הקונטרס הסברא מבוארת דלענין עד שעת טריפה ודאי טפי קיים מכר של שאר שדות שאין לה אלא שיעבוד בעלמא דהא כל אדם מוכר קרקעות המשועבדים שהרי הפירות עתה המה שלו וכי מטי שעת טירפא טורפת מלקוחות אלא אפילו ג' שדות שהמה אפותיקי שלה ועיקר אסמכתא עליהן מכרו קיים משא"כ לענין שלא תוכל לטרוף הואיל ונתרצה למכור טפי ריצוי' בטל ומצית למימר נחת רוח בשאר נכסים דאמר לה עיניך נתת בגירושין כו' מבג' שדות וק"ל:

19 גמ' אלא עצה טובה קמ"ל וכו'. וליכא למידק השתא בהיפך מדקאמר וכן לא יאמר וכו' משמע כי היכי דבסיפא יכול למכור רק עצה טובה ה"נ ברישא די"ל דמתני' איירי אף ששניהם רוצין דהשתא מדינא יכול למכור מ"מ משום עצה טובה לא ימכור ובין ברישא ובין בסיפא לא נחית מתני' רק לענין עצה טובה:

20 קשה לי לכאורה מאי מדייק דאי לא תימא הכי וכו' דלמא סיפא נמי לענין דינא שלא ייחד לה כתובה ולהפקיע שיעבודה משאר נכסיו שלא תוכל לטרוף לכשתתאלמן או תתגרש וכפירש"י ומיהו כשימות או יגרשנה וכו' ואדרבא הו"ל לדחות הולטעמיך בלא עצה טובה רק בין רישא וסיפא דינא קתני ולענין טריפה ודו"ק:

21 גמ' דתניא מי שמת. מפירש"י ד"ה כיון דאמור רבנן כו' כדאמרינן לקמן בשמעתין מי שמת וכו' משמע כאילו לא היה לפניו הברייתא במקום זה:

22 רב יוסף לא הביא לא יאמר דמתניתין דלמא רק עצה. ודר' אבא. דמ"ש הך ברייתא מהך ואדרבא הכא תני בהדיא לא ימכור. ושלח ליה רבא דאייתי מדר' אבא לא הביא הך ברייתא דמפורש בה לא ימכור אף אם ידע דלמא לא ימכור היינו בלא ייחד וק"ל:

23 ברש"י בד"ה אע"ג דזבין כו' וקנו מידו כו'. דאי לא קנו מאי אע"ג דזבין הא לא הוי אלא דברים בעלמא ואף אם מכירתו מכירה סוף סוף זה לא מכר:

24 ברש"י בד"ה דלמא ר"מ הוא וכו' מיהו גבי מוציאין כו'. והדין של מוציאין מיהו אמת אם הוא קרקע רק במה שצייר הברייתא דינא במטלטלין היינו משום דסבירא ליה כרבי מאיר דמטלטלין משתעבדי ואין שייך לומר על זה אינה משנה:

25 בתד"ה ואם איתא כו' הואיל וכו'. אפשר שבאו ליישב דלמא דוקא לענין קבורה סבירא ליה לב"ה ניתנה לגבות וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה מאן שמעת ולזה כתבו דזיל בתר טעמא הואיל וחשבית ליה כאילו מכנסת לו השיעבוד א"כ דהיתה ראויה לגבות יכול לומר לה הילך כתובתך דהא מטי שעת גיבוי ואמכור את השאר. או ליישב למה לי ייחד לזה כתבו הואיל כו' והחזירה לו ולהכי צריך לחזור לייחד לה ודו"ק:

26 בתד"ה ולטעמיך פי' וכו'. דהא צריך לומר בכל ולטעמיך בשלמא לדידי ניחא ואילו לסברת רש"י אם ניתנה כתובה לגבות ודאי לא ניחא לזה כתבו דהקושיא ולטעמיך דלא אסקת כו' בשלמא לדידי טעמא משום איבה וכו'. וצ"ל לפי"ז דאי לא תימא הכי סיפא כו' ואימא סיפא נמי משום איבה. וכן הקשה מהרש"א הכל הוא באם לא נסיק אדעתיה הסברא משום איבה הוכיח לו דע"כ אין טעם שלא ייחד למכור השאר משום דינא רק משום עצה טובה וראיה מסיפא וקאי על ולטעמיך דפריך לו למאי דלא היית מסיק אדעתך איבה תקשי ממתני' הא בהכרח מתניתין תיובתא שלא יוכל למכור השאר משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ומשיב לו למאי דלא אסיק אדעתיה איבה ממתני' אין כאן הכרח דאדרבה באם לא אדע איבה נסתיים בהיפך שאין טעם המשנה משום דינא רק עצה טובה וראיה סיפא וכו' וק"ל:

27 בתד"ה אלא עצה טובה וכו' ולרשב"א נראה דגבי אשתו וכו'. וביבמתו משמע דניחא ליה בלא טעמא דצריך לכתוב כתובה אחרת או שלא תהא קלה וכו' וכן משמע מרש"י שמקצר ביבמתו וכתב עצה טובה שלא תאבד כתובה ובאשתו סיים וצריך לכתוב כתובה אחרת וכן תוס' תופסין בעצה טובה דאשתו. ואפ"ל ביבמתו שמא תאבד כתובתה ותצטרך לחזור אחר הלקוחות אף שישנו בני חורין מנכסי השני וא"כ לא סמכה דעתה ואיכא שלום בית טפי שלא ייחד משא"כ באשתו דאף שמיחד אם באה לידי כך שתגבה כתובתה גובה מבני חורין שעל נכסי בעלה ס. ועיין לקמן בפרש"י בפיסקא לא יאמר לה הרי וכו' ודו"ק:

28 יש לראות למה תלאה רש"י ותוס' לעיל ע"א וכן בגמ' לקמן בפיסקא לא יאמר לה במה שלא כתב לה דקנאי וכו' ולא במה שמנכסי בני חורין של הבעל נמי אינה גובה רק צריכה לחזור אלקוחות בעל הראשון לפי מ"ש תוס' לעיל בד"ה הרוצה ואולי אף גביית בני חורין תלוי בזה שלא כתב לה דקנאי דאילו כתב לה גביא מבני חורין של בעל ואינה צריכה לחזור על טריפת לקוחות הראשונים וק"ל:

29 בתד"ה לא יאמר וכו'. עיין לעיל כתובות דף י"ט בד"ה כגון שחב לאחרים וכו':

30 בתד"ה ודלמא דטבא ליה כו' שלא כתב לה וכו'. אבל באשתו לא איכפת לה דסוף סוף גביא מיניה ע וכן להאי נמי דלא זילי נכסי כ"כ כו' משא"כ באשתו אין שייך לומר שלא ימכור קרקע זו כדי שלא יזול קרקע אחרת דמ"ש הך קרקע מהך משא"כ ביבמתו אמרינן עצה טובה שיניח לה שיעבודה מבעל הראשון ביחד כדי שיוכל למכור נכסי עצמו ביוקר. ואין להקשות טפי יעכב המנה לעצמו לגמרי וימכור נכסי הראשון פ ויניח נכסיו שלו לכתובה דהשתא יכול למכור נכסיו שירש מאחיו ביוקר דזה הבל דכשרואין בני אדם שמוכר קרקע שירש מאחיו דעיקר שיעבודה עלייהו והיא חוזרת וטורפת מאותן לקוחות תיכף אף שיש בני חורין לשני א"כ זילי נכסי ואינו יכול למכור נכסים שירש מאחיו ביוקר:

31 בא"ד וא"ת וכו'. יש לקושרו דלפרש"י אין שום סברא להקשות כן דהא הך טובה עצמו שיהיה הקרן קיימת ולא יוציא המעות בהוצאות הוא בעצמו גבי הלוקח ג"כ ולמה נבטל מקחו ומאי אולמא משא"כ לפירושם משום שלום בית או משום זילי נכסי אותה טובה ליכא בביטול מכירה זו גבי לוקח וק"ל. אבל קצת קשה בוא"ת זה לפי האי נמי מאי זילי נכסי איכא אם המכר מכר והא סוף סוף צריכה לחזור על אותו הלוקח ואינה יכולה לטרוף מלקוחות של נכסי הבעל דהא אף כשהן בני חורין טורפת מלקוחות של נכסי בעל הראשון כמ"ש התוס' לעיל וכן הגאון בדבור שלפניו: וגדולה מזו נראה לי דאף דאשתדיף נכסי הראשון לא תקינו משני רק לגבות מבני חורין ולא ממשעבדי כיון דלא כתב לה דקנאי למה יפסידו הלקוחות ועוד מה תועלת היה בזה שיתקנו חכמים כן דאי לית לה מראשון שתגבה מן השני אף ממשעבדי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ס"ס אם אין לו בני חורין כיון שבאתה לגבות ממשעבדי תהא קלה בעיניו להוציאה דמאי איכפת ליה בטריפת לקוחות צ ובשלמא בהא דמוציאין המנה מיבם וילקח בהן קרקע ניחא שפיר דלא יהא זילי נכסי כו' משא"כ אילו יוציא מנה לדברים אחרים ועיין.

32 עוד שם בוא"ת כו'. משמע מזה דאף לאביי דאמר דטבא כו' מ"מ עכ"פ מוציאין וכו' פירוש בע"כ רק מקשה דלמא לכך מוציאין כאן בע"כ משום דטבא וכו' לזה אמר תנא תני מוציאין וכו' ואת אמרת כו' דאי משום דטבא ליה לא הוי לן להוציא בע"כ דאל"כ לא היה מקום לקושיתם כלל דאי אין מוציאין ממנו בע"כ היאך אפשר לבטל המקח ולהוציא ממנו המעות בעל כרחו ודו"ק: