מהר"ם שיף על כתובות ע״ו

1 ברש"י בד"ה ומודה ר"מ וכו' וקס"ד בכל מומין שיש לספק וכו'. לכאורה תמוה דא"כ על הבעל להביא ראיה דמתני' במומין שאין לספק רק ודאי אח"כ נולדו ועל מה יביא ראיה אי דלא ראה וניפייס מה בכך סוף סוף נסתחפה שדהו כיון שנולדו אח"כ ב אבל פי' בכל מומין שיש סברא ודבר הניכר בו לספק היינו מומין הראוין לבא ואפילו אינו יתרת וכה"ג שודאי נולדו מקודם רק אפילו כל מומין שישנו מקום ריעותא לספק וכו' שראוי לומר על אותן מומין שמסתמא באו מקודם שניכר במום שאינו מום חדש ונראית כאילו היה בה זמן ארוך קודם שכנסה אבל בסתם מום שאפשר להיות מקודם או עתה מהיכא תיתי לומר מקודם רק עתה נראה כאן נמצא וכאן היה ואמרי' עתה נעשה. ועלה קאמר במתני' על הבעל להביא ראיה. ובזה מבוארין שפיר דברי התוס' בד"ה ואמאי מנה וכו' ודו"ק:

2 בתד"ה רישא מנה לאבא בידך כו' ואע"ג דהכא איכא נמי כו' כצ"ל:

3 בא"ד ואינו מטעם ברי ושמא אלא משום דנולד הספק ברשותו כו' לא הוי פריך מידי כו'. יש לראות דהא לעיל בפרק שני אמרינן בהדיא דלא אמר ר"ג אלא בברי ושמא כו' ונראה שר"ל כיון דנולד הספק ברשותו מקרי כברי לזה שכנגדו אף אם באמת טוען שמא ולכן בסיפא שנולד הספק ברשות הבעל אף אם הבת טוענת שמא הוי כברי והוי ברי וחזקה. ולכן על הבעל להביא ראיה וכן על בעל הפרה להביא ראיה למסקנא שבעל החמור טוען ברי כיון שנולד הספק ברשות בעל הפרה דהא אחר משיכה מת וחזקה דהשתא הוא דמת וכן במחט פריך שפיר כיון דחזקה וברי הוא לבעל הבהמה דספק ברשות טבח אתיליד הו"ל לטבח להביא ראיה. ואולם א"כ ניחא פשט ר"י וברישא דנולד הספק ברשות האב צריכה היא לטעון ברי וכיון דרישא מנה לאבא בידך וברי דידה לא מהני כלפי האב לכן על האב להביא ראיה. אבל לא הול"ל בסיפא מנה לי כו' דאף אם יהיה שמא מ"מ כיון שהספק נולד ברשות הבעל הוי כאילו טוענת ברי ודו"ק. מיהו י"ל כיון דלא אמר ר"ג אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא אמר א"כ אף אם יהני ברי שלה לגבי אב מ"מ הוי ברי וברי ג וא"כ צ"ל סתירתם הוא שע"כ דכיון שנולד הספק ברשות האב שמא דבעל הוי כברי וברי וחזקה לא מהני אלא כנגד שמא וא"כ ע"כ לא מטעם ברי הוא כו' דנולד הוא כברי וכו' אלא משום חזקה הוא וכפירש"י. ואה"נ דפליגי שמואל ורב אשי אהא דפרק שני דאי לא"ה אף יהיה ברישא חזקת הבת מהני לגבי האב מ"מ גם לבעל יש ברי כיון דנולד הספק ברשות האב וזה ע"כ מיחשב לברי מדקתני סיפא הבעל צריך להביא ראיה אף בטוענת שמא ע"כ דמיחשב טענתה ברי וברי וחזקה לא מהני רק נגד שמא אלא על כרחך דפליגי ודו"ק:

4 בתד"ה ואמאי כו' בין בית אביה וכו'. אף שניכר מתוך המומין כאילו הן ישינים ואת"ל שנולדו ודאי בבית אביה הא תנא דסיפא דעל הבעל להביא ראיה פליג אף ברישא בנמצא בעודה בבית אביה:

5 בא"ד ולמ"ד כאן נמצא כו'. ולהכי בסתם מומין אמרי' על הבעל להביא ראיה דכאן נמצאו כו' אבל במומין הראוין לספק ולומר שמסתמא מקודם היו מודה ר"מ שעל האב כו' דכאן נמצאו משנתארסה וכאן היו הא הוי חדא וכו' כדלעיל וק"ל. וה"ל להקשות בפשיטות דמתני' קתני בסיפא שעד שלא נתארסה ומשנתארסה לא ובברייתא מודה ר"מ וכו' ולא יהיה עדיף המומין הראוין לבא כו' מאלו מביא עדים בודאי שבבית אביה היו לה מומין רק נקטו מלתא בטעמא דטעמא דמתני' גופא הוא משום דהוי חדא במקום תרתי:

6 בא"ד דא"כ מאי פריך לרב אשי וכו'. דבשלמא כפי שפירשו מעיקרא וכמ"ש בפירש"י ניחא דאף שניכרין כאילו הן משנתארסה קודם כניסה סוף סוף נשאר חזקת הגוף בתוקפו שמשנתארסה ונסתחפה שדהו ולכן מקשה שפיר לרב אשי וק"ל:

7 בא"ד ומיהו י"ל וכו'. מבואר דמתני' דעד שלא נתארסה אין משנתארסה לא איירי במומין הנבדקין וא"כ הוי חדא במקום תרתי במשנתארסה:

8 בא"ד מומין אלו ע"י בדיקת קרובותיו וכו'. כצ"ל. דמפלוגתא דחכמים משמע דאיירי ר"מ במומין הנבדקין וקאמר בברייתא דמודה ר' מאיר במומין שאינן נבדקין שאותן מומין נקראין ראוין לבא עמה מבית אביה וכו' שאין הבעל מרגיש בה וראוין מומין כאלו להסתיר אותן באופן שתביא מבית אביה וכו':

9 בסה"ד מיהו לא יתכן וכו' במומין הראוין להוולד עמה מבית אביה. דמשמעות הלשון כולל כל מומין הישנים רק שניכר בהן קצת שנולדו בבית אביה נבדקין או אין נבדקין וק"ל:

10 בתד"ה על בעל החמור כו' ופריך ולחזי כו'. מהא דיחלוקו במתני' תי' שם במסקנא סומכוס כו' רק מהא דפריך תלמודא בפשיטות וליחזי כו' ושמואל משני לאותו קושיא שם:

11 בא"ד לפי המסקנא דהכא כו'. אף דלמסקנא לא תלינן במוחזק רק במי שנולד הספק ברשותו אמרי' ברשותו נעשה כן דהיינו הכא אמרינן ברשותו נמצא מת וברשותו מת דכאן נמצא כאן היה וה"ה התם אחרי משיכת החמור ילדה הפרה וברשות בעל החמור נמצא הולד ונימא כאן נמצא כו' כבר הקשו התוס' באמת בסמוך ע"ב בד"ה כל הנולד ותירצו דיש חילוק בין טיבותא לגריעותא ע"ש אבל לענין חזקת מרא קמא ליכא לפלוגי כלל בין טיבותא לגריעותא ודו"ק:

12 בא"ד ודוקא גבי מיתת חמור כו'. דאי לא"ה הא אמרי' בחולין דאזלינן בתר חזקה מן התורה כמ"ש התוס' לעיל גם במשארסתני נאנסתי אזלי לר"ג בתר חזקת הגוף ולא בתר שעת מציאה ומ"מ לא פירשו הטעם למה דוקא באלו. ובנגחן וכור בל"ז לא שייך כלל כשעת מציאתן. ובהשואל אזיל בתר מסקנא כדלעיל. או חילוק בין טיבותא לגריעותא. ושעת מציאתן הוא היפוך מכאן נמצאו כאן היו באותו רשות גם היפוך מן חזקת הגוף:

13 בא"ד והא דכלה בבית חמיה כו'. לתירוץ קמא וכן לפי האמת היינו מסקנת תוס' דהכא דטעמא משום חזקת מרא קמא י"ל משום דחזקת הגוף מסייע לה ד אבל אי אמרי' כשעת מציאתן לא אמרי' חזקת הגוף כלל. ועיין בסמוך בשמעתין אכתוב עוד מזה באי"ה:

14 בא"ד קודם ב' רשויות וכו'. אין להקשות מ"מ למה יביא ראיה עד שלא נתארסה לא לייתי אלא משנתארסה ואולי כיון שנמצא עתה בבית הבעל מקרי ב' רשויות אף שיש עדים שהיו משנתארסה מיהו הא למ"ד תברא פליג אף ברישא בנמצא ברשות האב ונראה דהתוס' אזלי לשיטתם דבסמוך דשמואל כרב אשי ללישנא קמא דר"י אמר שמואל וחזקת החמור לא מהני לדידי' כי היכי דבבת לא מהני חזקת הבת לאב וכולה כר"ג וברישא אה"נ דצריך האב להביא ראיה ודו"ק. ואפשר שזה ג"כ חילוק שכתבו ודוקא גבי מיתת חמור וגבי מום וגבי מחט כו' משום דחזקה דידהו לא מהני לגבי דידיה כיון שאין החזקה בגופא. וז"א דא"כ מאי כתבו והא דכלה בבית חמיה כו' התם יש לה חזקה לא אמרינן כשעת מציאה ודוק היטב. ולמה לא פירשו באמת כן דטעם דשמואל כיון דליכא חזקת הגוף לגבי דידי' אזלינן בתר שעת מציאתן ולא קשה מכלה בבית חמיה דהתם יש חזקת הגוף:

15 בא"ד ואיני נראה דדוקא משום חומרא דקדשים כו'. לכאורה קשה לי דכל הטומאות כו' הוא בין לקולא ובין לחומרא כדאיתא בטהרות פ"ג משנה ה' ה גם שם אמרי' דוקא במקום מציאתן עי' בפי' הרע"ב:

16 בא"ד דר' יעקב ור' נתן דגבי ממון כצ"ל:

17 בא"ד עצמו מסופק בפרה כצ"ל:

18 בא"ד הוי לך לפרושי. ומ"מ טעמא משום דלא אזלינן בתר רובא דאילו אזלינן לא הוי צריך לפרושי דסמך עצמו על הרוב אבל אילו היה דרך לדקדק אם הוא נגחן לא תליא ברוב וק"ל:

19 בא"ד שבאיזה שארצה אתפוס כו'. ושני הלשונות לטובת הלוקח אם ירצה יחזיר או לא יחזור אף דאפשר לומר בהיפך שהמוכר אמר ב' לשונות לטובתו לענין חזרה מ"מ כיון שהלוקח מוחזק ויש לו טענה כו':

20 בסה"ד לפי"ז א"ש כו'. ובח"ש לפי"ז לא א"ש. ועיין מה שאכתוב בסמוך אי"ה ודו"ק:

21 גמ' ותנא תונא כלה כו'. כל אלו תנא תונא צ"ל שאינו מייתי ראיה רק שמצינו שצריך להביא ראיה אף שנולד הספק ברשות חבירו וכן פירש"י. יש לראות אמאי לא קאמר ותנא תונא מגופא דמתני' דר' יהושע במשארסתני נאנסתי לפירש"י דאזיל למ"ד תברא דאף שנולד הספק ברשות הבעל על האשה להביא ראיה ודוחק לומר דבה"א ותנא תונא כלה כו' הומ"ל אילימא כלה בבית אביה כו' הול"ל ותנא תונא גופא דמתני' דר"י במשארסתני רק מדחה ליה מיניה וביה ובאופן שאינו ראיה כלל. וכדמסיק ללשון קמא ולקידושין לא מצי מייתי ממתני' דלעיל דדוקא ממתני' דהכא דקתני על האב כו' דמשמע קידושין השייכין לאב. דזה דוחק. דהא באמת כי מסיק כלה בבית אביה ולקידושין ר"ל תנא דרישא דכלה בבית אביה אבל כוונתו אסיפא בבית חמיה דשם פליג נמי ת"ק דאיירי בנמצא ריעותא ברשות חבירו דמשם ראיה וכן בכולה שמעתתא כי אמר כלה בבית אביה ר"ל חמיה וכן בהיפך וק"ל אלא י"ל דלעיל י"ל דאיירי בענין שלא נאנסה תחתיו ואם כן נמצא ריעותא ברשות האב וכן י"ל בהיפוך אם נייתי מר"ג דהתם נאמר דהתם בענין שיש שהות שנאנסה תחתיו רק מ"מ בממ"נ הו"ל להביא ראיה ממתני' דלעיל איירי באיזה אופן שתהיה או מר"י או מר"ג. ועוד קשה דא"כ שידע שיש לחלק בין נמצא הספק ברשותו או לא ולהכי לא קאמר ר"י גם ממ"ש ותנא תונא שמבקש סיוע שלא תחלק בין נמצא ריעותא ברשות חבירו או לא א"כ מי מכריחנו לתברא הא מצינו לאוקמי כולה כחד תנא ומודה ר' יהושע בסיפא וק"ל. י"ל אף שידע סברא לחלק בין נולד ספק ברשותו מ"מ ע"כ מוכרח במתני' תברא מדקתני סיפא עד שלא נתארסה ומשנתארסה לא וק"ל. ואף שרש"י פי' תחלת השמעתין תברא שאין לנו טעם לחלק כו' וק"ל:

22 גמ' כלה בבית חמיה כו'. יש לראות דהא לא סגי דלא מסייע אלא אף סותר ממש דין דשמואל דבעל מביא ראיה ברישא למ"ד זה משום חזקת הגוף אף שמתנגד לו חזקת מרא קמא וחזקת ממון דהשתא שהרי הבעל מוחזק בממון מתחלה ועד סוף ושמואל ס"ל דאזיל בתר חזקת מרא קמא אף שמתנגד לו חזקת הגוף וחזקת ממון דהשתא ואף שי"ל דלא קאמר ותנא תונא כלה בבית חמיה רק אף שנולד ספק ברשות חבירו ואפילו הוא מוחזק לשלול מי דמיא הקודם ומדחה מי דמיא כו' ואה"נ דסותר לשמואל ומשני אלא כרבי יהושע ועל האב להביא כו' ולקידושין משום דעדיף חזקת מרא קמא. אבל אין זה בכח מאמר מי דמיא דמשמע שלא בא לשלול אלא ראיה של ותנא תונא אבל הדין דין אמת גם דקארי לה מאי קארי לה. מיהו י"ל בזה דחשב עתה לחלק בזה שאינו סותר לדין דשמואל דבחמור כיון שאין לו טענה ברורה אזלינן בתר חזקת מרא קמא משא"כ במתני' שהיא טוענת ברי לא מהני חזקת מרא קמא כנגד זה אלא אזלי' בתר חזקת הגוף. וא"ל שזה דוחק דלמה אין טענה ברורה של בעל הפרה ומרא קמא עדיף מאין טענה ברורה דבעל החמור וחזקת הגוף ובטענה ברורה וחזקת הגוף עדיף מטענה ברורה וחזקת מרא קמא דז"א כי במתני' אין לבעל טענה ברורה רק לה וא"כ עם חזקת הגוף הוי ברי ומרא קמא הוא שמא וק"ל. וראיה של ותנא תונא הוא על שנולד ספק ברשות חבירו וכמ"ש ודו"ק:

23 גמ' נמצא עליה קורט דם כו'. בנמצא קורט דם אף מצד א' טריפה בלא נמצא אף במשני צדדים כשר וא"כ לכאורה מאי חילוק יש בין מצד א' לשני צדדים ופשטא דלישנא משמע דקאי אב' צדדים דאי מצד אחד הול"ל נמצא כו' בידוע שניקב כולה ומאי קאמר בידוע שלפני שחיטה מה בכך שהוא לפני שחיטה סוף סוף לא ניקב אלא מצד אחד וכן לא נמצא כו' בידוע שהוא לאחר שחיטה וכשירה הא אף אם יהיה ידוע שהוא לפני שחיטה כיון שאין עליה קורט דם כשירה בלא ניקב אלא מצד אחד. ועיין בב"י י"ד סי' מ"ח ועיין מה שהביא הגאון בחולין לישב זה וביאור הרי"ף בסוגיא דשמעתין תמצא במאור עיין עליו:

24 בתד"ה כלה בבית אביה ולקידושין כו' ועוד מקשה ר"ת דלעיל מוכחינן כו'. במ"ש לעיל בגמ' באמר רבא לא תימא דפליג אהא ניחא ו:

25 שם ועוד מקשה ר"ת כו'. י"ל דלעיל היכא דליכא חזקת ממון ולא מרא קמא כנגדו משא"כ כאן דסוף סוף חזקת מרא קמא מתנגד לאב. מיהו כבר כתבו דדוקא היכא שמחזיק עצמו מסופק כו' ובמתני' יש לו לאב טענה ברורה או הבת טוענת ברי ולהכי נראה יותר שצ"ל לעיל בסוף ד"ה על בעל החמור כו' ולפי"ז לא א"ש כו' דאילו לשיטה ראשונה שבתוס' דחזקת מרא קמא עדיף בין שיש למחזיק טענה ברורה או לא לא היה קשה קושית ר"ת גם הקושיא הראשונ' אימר דאמר ר"י כו' לאוקומי ממונא מי אמר דלא תליא בלאוקמי ממונא כיון שחזקת מרא קמא מתנגד שעדיף מחזקה דהשתא. אף שבגמ' מקשה בתחלה מי דמיא התם מייתי האב ראיה ומפיק הכא מייתי כו' ומוקי ולא אמרי' דחזקת מרא קמא מתנגד וע"כ משום דהתם יש לבעל חזקת מרא קמא וחזקה דהשתא ומנ"ל להיכא דליכא אלא חזקת מרא קמא וא"כ יש להקשות נמי אימר דאמר ר"י וכו' ודו"ק:

26 בא"ד לימא דהאי כר"ג כו'. וכ"ת דלר"ג קשה אי לא יהיב טבח דמי בעל הבהמה בעי לאתויי ראיה ואמאי ניזל בתר חזקת הגוף דעדיף מחזקת ממון י"ל דלישני כמו ללשון שני דיהיב טבח דמי ומאי פסקא סתמא דמלתא וכו' וק"ל. אבל קשה לי דבלשון שני לישני הא מני ר' יהושע דאזיל לעולם בתר חזקת ממון ואפילו חזקת הגוף וברי כנגד ממון ושמא ולכן לעולם המוציא מחבירו עליו הראיה בין טבח בין בעל בהמה ואפשר לומר דלר"י מאי אריא בטוען שמא ושמא אפילו בברי ושמא ס"ל כן וק"ל. אבל דוחק לתרץ דלא ניחא. ליה לאוקמי סתם ברייתא דלא כהלכתא היכא שיש לו תירוץ אחר:

27 יש לישב בשמעתין קרי לכלה בבית אביה נולד ספק ברשות האב מה בכך שהיא בבית אביה סוף סוף אילו השתא נולדו בה המומין נסתחפה שדהו של הבעל כיון שנתארסה הוי כמו החמור שמת באחריות בעל הפרה וקרי נולד הספק ברשות בעל הפרה אף שמת בבית בעל החמור. ובכל סוגיא דמימרא דרב יהודה אמר שמואל היה ניחא טפי לפרש כן והוי כפשוטו אילימא כלה בבית אביה כו' אותה בבא גופא וכן לר"נ ולקידושין. מיהו לשיטת רש"י לא היה אפשר לפרש כן דא"כ מאי קאמר ר' אבא כלה בבית חמיה דבא להוכיח אפילו לא נולד הספק ברשותו ואייתי ראיה מרישא כדפירש"י הא התם בין ברישא ובסיפא שפיר ברשות הבעל נולד ולהכי צריך להביא ראיה אבל לתוס' דלא מפליג מידי בין נולד ספק ברשותו או לא ללישנא קמא יש לפרש כן בלשון ראשון וק"ל. והאשר"י כתב בטעמא לפי האמת כיון שהיא ברשות האב לכל מילי והכתובה שלו אמרינן כאן נמצאו כאן היו קודם אירוסין אבל בוגרת כיון שיצאה מרשות אביה ואינה נקראת עוד על שם בית אביה כך לי עומדת בבית אביה כאילו עומדת בבית אינש דעלמא וחשיבא כאילו נכנסה לרשות בעל עכ"ל:

28 בתד"ה כל הנולד כו' ואוקי לכלה דמתני' כרבא כו'. ומ"מ כתבו לעיל ע"א בד"ה רישא דמסתמא רב אשי לא פליג אשמואל כו' עיין באשר"י ועיין:

29 בא"ד ואפילו הוא מוחזק כו' כדפרי' מהאי דמחט כו'. שלא תימה כל הנולד כו' על בעל הפרה להביא ראיה משום דבעל החמור מוחזק ג"כ וא"כ לא פריך מידי ממחט. וסיפא דמתני' דעל הבעל להביא ראיה אף שהוא מוחזק אין ראיה משום דחזקת הגוף מתנגדו אף שגם גבי מחט חזקת הגוף מתנגד ללוקח ז מ"מ צריך אתה לומר בלא"ה דל"ד חזקת הגוף דמחט וחמור לחזקת הגוף דידה דאל"כ אמאי לא מקשה ממחט אסיפא דמתני' בלא שמואל:

30 בא"ד משמע דאי הוי ברשות בעל החמור על בעל הפרה להביא ראיה כו' והלא נולד ספק כו'. וכי היכי דכאן בשמעתין בעל הפרה יביא ראיה הואיל והספק לגריעותא נולד ברשותו שהרי מת ונמצא ההפסד ברשותו אמרינן כאן נמצא כאן היה ה"נ התס לענין הריוח נמצא הריוח ברשות בעל החמור שהרי לאחר משיכת החמור נמצא הולד והול"ל כאן נמצא וכאן היה. ותירצו שצריך לחלק וכו'. ופירש בתשובת הריב"ש סי' רע"ג משום דכאן תלוי הקנין בזה קיומו או ביטולו מקיימין הקנין משא"כ התם הקנין לא תלוי בזה והוא דחוק:

31 בתד"ה ותנא תונא כלה היינו כלה בבית חמיה כו'. משום דמרישא לקידושין אין ראיה דעל בעל הפרה להביא ראיה דהא כל עצמות טעמא דלישנא קמא דשמואל שעל בעל החמור להביא ראיה הוא מטעם שחזקת מרא קמא מסייע לבעל הפרה אף שבעל החמור מוחזק השתא וא"כ בלשון שני דקאמר כל הנולד כו' ולא איכפת בחזקת מרא קמא וקאמר על כך ותנא תונא צריך להביא ראיה על כך וא"כ ברישא דמתני' דלמא להכי על האב להביא ראיה אף שמוחזק כיון דחזקת מרא קמא מסייע לבעל משא"כ בבעל הפרה הוי בהיפך חזקת מרא קמא מסייע לבעל הפרה לזה אמר סיפא וכו' וזה נכון. ולזה פריך ממחט ומהיכא פסיקא ליה למיפרך דלמא דוקא היכא שאינו מוחזק משום דע"כ ותנא תונא הוא מסיפא ושם הבעל מוחזק השתא ש"מ דלא תליא בחזקה: