מהר"ם שיף על כתובות ב׳

1 בגמ' שיהיה טורח בסעודה ג' ימים א' בשבת כו'. ג' ימים אינו מוכרח מהא דדלמא שקדו יום א' לחודא ובשאר ימים לא תנשא משום טענת בתולים רק ממילא הוא כן במה ששקדו שלא תנשא ליום א' משום שיהא טורח א"כ לא תנשא עד יום ד' משום טענת בתולים ממילא יש לו ג' ימים לטרוח. אבל יש נפקותא לדינא אי אמרי' שקדו ג' ימים כדאיתא לקמן בשני לא יכנוס ופירש"י שלא התירו לעקור תקנת חכמים אלא יום א' ויהי טורח מיהת שני ימים כו'. עוד נ"מ א' ג"כ בסמוך:

2 שם ועכשיו ששנינו שקדו כו'. בקישור ועכשיו אמתני' הול"ל עכשיו ששנינו ליום הרביעי כו' הגיע זמן ביום ב' ג' ה' ו' ז' מתוך שאינו יכול לכנוס משום טענת בתולים כו'. ואף ביום א' יהיה הטעם מה שיהיה ואפ"ל דבמתני' שא"י לכנוס הוא לרעתה מציא היא למימר ידענא אנא דבתולה אני וכיון דהיא עומדת וצווחה לא קנסו לה להפסיד מזונות שלה משא"כ שקדו הוא משום תקנת בנות ישראל וכיון דלטובתה היא ההמתנה אינו מעלה לה מזונות. אך לפי"ז יש לחלק בין חלה הוא כו' לשקדו גם יש נ"מ בהא דשקדו ג' ימים. ואפשר דלרבותא קתני דעכשיו כו' אף ביום א' דליכא בו משום טענת בתולים אפ"ה אינו מעלה וכו' רק דמ"מ מתני' נמי קתני ליום הרביעי ולא ליום א' וזה אין לומר דדלמא אה"נ ביום א' כדקתני שפעמים וכו' וישנו טעם אחר למה קתני ליום רביעי משום עצה טובה דברכה ושה"ה ביום א' אם ירצה דפשטא דמתני' משמע דכל הימים משום תקנה. ומש"ה לא משני כן אקושית ותנשא באחד בשבת ואפשר לפרש לרבותא דפשיטא דהיכא דאנוס בתקנתא דרבנן משום טענת בתולים מה בידו לעשות אבל שקדו דהיכא דטרח לי' יכול לכנוס ביום א' כדלקמן וא"כ ה"א כיון שידע שזמנו של י"ב חדש כלה ביום א' הו"ל לטרוח מקודם ולכנוס ביום א' וכיון שהיה בידו לכונסה אע"פ דהשתא דלא טרח אינו יכול לכונסה מ"מ יהיה מעלה לה מזונות. ולז"א לפיכך כו' דנאמר צד כ"ש ממעוכב בתקנת שקדו שהיה בידו לטרוח.. ויש לישב עם זה לישנא קמא דר"י מפני מה ליום ד' ולא ליום א' היכי דטריח ליה הל"ל במתני' בתולה נשאת ליום ד' ולא ליום א' היכא דלא טרח. לז"א לפי ששנינו כו'. וא"כ ה"א כי היכי דיום ד' מיקרי זמן לענין שיהא מעלה לה מזונות מיום ד' ה"נ יום א' דהו"ל לטרוח כיון שהיה בידו לכך שנינו וכו' אין לה זמן אחר רק ביום ד' אבל יום א' לא הוי בכלל הגיע זמן בדלא טרח וק"ל: ובהא דפירסה נדה אין מעלה לה מזונות. טעמא מבואר בר"ן די"א דחופה היינו יחוד וכיון שפירסה נדה ולא בעיל אסור להתייחד כדלקמן הוא ישן בין האנשים וכו' וכן כשפירסה אשתו נדה ולא בעיל וכיון דלאו בת חופה היא מן הדין אין מעלה לה מזונות. ובעה"ע ורמב"ם הוסיפו שאין מכניסין לחופה עד שיכתוב כתובה שקודם לכן אסור לבעול. ולא נהירא מדלקמן רב אמי שרי למבעל בתחלה בשבת אמרי ליה רבנן והא לא כתיבא כתובה כו' ובודאי ביום ד' כנסה כתקנתא דרבנן אלמא שרי לכנוס בלא כתובה וכן בדין שלא מצינו איסור להתייחד בלא כתובה וכו' ולכך אף באת"ל דחופה היינו יחוד כיון דלא מיתסרי ביחוד בלא כתובה שרי לכנוס לחופה אבל פירסה נדה אי חופה היינו יחוד כיון שאסורה להתייחד לאו בת חופה היא ומיהו דיעבד לא גרע מהא דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול כו' ולי ראיה דחופה יחוד ולא מה שמביאה מבית אביה ממה דאיתא לקמן האי דאתי לקמיה דרבי אמר בעלתי ולא מצאתי דם הכניסום למרחץ והאכילום והשקום והכניסום לחופה נראה שהיה כתוב כן בגי' ובגמ' שלפנינו ליתא כן בעל ומצא וכו' וכן לקמן היו מעמידין להם שושבינים למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה. ומיהו גם שם איתא בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה קודם כניסתן לחופה משמע דיחוד לאו חופה. ע"כ הוספת המחבר בתוך דברי הר"ן וי"א דחופה לאו היינו ייחוד אין זה ראיה ואדרבה משמע קצת להיפך ע"ש א מדלקמן אלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה אע"פ שעדים מעידין עליה שלא נסתרה ולא נבעלה אלמא חופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין כו'. וטעמא דפירסה נדה אין מעלה כו'. כיון שאין חופה זו מסורה לביאה לא חייבו חכמים לכונסה. ולפי שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד אין אנו מקפידין אם היא נדה אם לא ומ"מ כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר וכן נמי משמע שהמנהג לא ב היה לכתוב כתובה קודם החופה כיון שלא שאל רב אמי אי הוי כתיבא כתובה. עכ"ל הר"ן ודו"ק:

3 ברש"י בד"ה בשני ובחמישי וכו' ושמא היא זינתה תחתיו וכו'. דבזינתה בלא תחתיו מה נפקא לן מיניה דליכא איסורא לקיימה אי למיתב לה כתובה ליתב לה ויתקרר דעתיה וכ"ת ס"ס אף שלא ימצא לה בתולים מותר לקיימה משום ס"ס דהא ע"כ הוא לא ידע שזינתה כלל מדנשאה וכמו שהקשו התוס' לז"א מתוך כך יתברר הדבר כשיצא הקול וכו' וליכא לאקשויי אכתי יש ס"ס שמא אף עתה יתפייס ויתקרר. ושמא לא יצא הקול ושמא לא זינתה ואת"ל שזינתה שמא לא זינתה תחתיו ואת"ל תחתיו שמא לא יתקרר וכו'. דז"א דכל מה דמצינו לתקן מתקנינן אף בהרבה ספיקות רק הקושיא הי' מה הועילו בתקנתן סוף סוף מותרת לו מכח ס"ס וק"ל:

4 בתד"ה בתולה וכו' שאינו דבוק. שיהיה פירושו עבד של עברי דאז הוי מצי שפיר למיתני העבד עברי אבל אינו דבוק ופי' עבד שהוא עברי וא"כ היה צריך למיתני העבד העברי וכמו בא אלי העבד העברי לצחק בי וגו' וזה אין דרך כו':

5 בא"ד ומיהו גבי איש ואשה כו'. כיון דקאי פעם אחד אקרא קתני האשה:

6 בתד"ה נשאת כו' כמו האיש מקדש. דה"נ פריך התם אהא דאשה נקנית ע"ש בגמרא ריש קדושין:

7 בא"ד ה"א אפילו בע"כ. אבל בפ"ב בהאיש מקדש ליכא למימר בע"כ כיון דקתני מקודם האשה נקנית מדעתה אין משא"כ הכא לענין נשואין ה"א אפילו בע"כ כיון שמקודשת לו מקודם כ"ה שם בתוס':

8 בתד"ה ליום הרביעי כו' אפשר לומר דמשמע להו דהתנא ע"כ העיקר בא להשמיענו ליום ד' לאפוקי להלאה דעל קודם יום ד' הול"ל טעמא דשקדו וא"כ משמע דמיום ד' והלאה לא ואף בליל ה' לא. ואדרבה כ"ש דעדיף ליל ה' דליכא למיחש כ"כ לאיקרורי דעתא לז"א דאדרבה כ"ש דאיכא למיחש לאיקרורי:

9 בתד"ה שאם היה לו טענת כו' אלא שהוא בקי ומכיר כו'. בהא דנאמן לאוסרה עליו פריך לקמן פשיטא דשויא אנפשיה חד"א תנינא כו' ומשני מהו דתימא הכא מיקם הוא דלא קים ליה וכו' ולזה מביא ראיה דודאי בקי ומכיר וכו'. אבל במה שלא נאמר דלמא משקר במזיד ע"ז אינו מביא ראיה גם ר"א לא מדבר בזה לכאורה. ועכ"פ ר"א איירי באשת כהן או בפחותה מבת ג' כדלקמן בהדיא ועיין בר"ן שתירוצו מיושב קצת יותר:

10 בא"ד משום דזנות ל"ש כו' זנות דאתי לידי מיתה כו'. ולא משני זנות כה"ג של בת אחותו דא"כ טפי הו"ל בת אחותו לא שכיח:

11 בתד"ה ותנשא כו' לא בעי לשנויי וכו'. אמתני' ל"ק להו דצריך טעמא דטענת בתולים דאי משום ברכה תהיה נשאת בה' ונבעלת בו' דברכה דאדם עדיפא וק"ל:

12 בא"ד ועוד ל"ל כו'. דשתי ברייתות הם בחדא טעמא דשקדו דבתולה ובחדא טעמא דברכה והקשו על המתרץ. ועל הברייתא מכח קושיא אחרת. להך קושיא של ותנשא באחד בשבת אף דאת"ל שצריך לשקדו היה סגי בתי' דברכה. ועוד לפי האמת ק' על הברייתא מה מכריחנו לטעמא דשקדו. והנה טעמא דברכה אצטריך ולא סגי בשקדו וטענת בתולים כדי שתהא נבעלת בה' ולא בד' דאיכא שקדו וליכא איקרורי דעתא בהאי פורתא. ושקדו וברכה לא סגי דא"כ תנשא בה' ותבעל בו' שנאמר בו ברכה דאדם דעדיף. ולתי' התוס' אף טענת בתולים וברכה לא סגי דא"כ לא הוי עבריינא ביום א':

13 גמ' ודלמא לאפוקי מדרבותינו כו'. ק' ס"ס נסתיים דאין אונס מדהתירוה רבותינו נהי דמשום גט לאחר מיתה אין כאן דס"ל כר' יוסי זמנו של כו' מ"מ ליבטל גיטא מטעם אונס. י"ל דמת שאני דלא ניחא וכו' כדבסמוך רק למאי דרצה להוכיח מסיפא קודם שנחית להך סברא ניחא ליה למידק ממתני' גופיה דמ"ש אי מדייק מן מעכשיו או מהיכא דכתיב בו זמן דהוי כמו מעכשיו לרבותינו ועדיפא טפי להוכיח מהיכא דכתב בפירוש מעכשיו דלכ"ע הוי גט וש"מ דאין אונס וכו' וק"ל:

14 ברש"י בד"ה היא גופא קמ"ל כלומר כו'. דקשה אכתי ליתני אפילו חלה אינו גט וידענא במת במכ"ש מטעם אונס לז"א אפילו בלא אונס משום דאין גט לאח"מ:

15 בתד"ה לפיכך וכו' בחלה קודם הגעת זמן כו'. ולפי"ז איכא דבעי מבעיא בחלה קודם הגעת זמן ומאי פשיט רב אחאי מהגיע זמן ולא נישאו דלמא התם בהגיע זמן ואח"כ אירע אונס שחלתה שכבר נתחייב לה מזונות ולהכי אף דאיתניס והעיכוב מצדה מעלה לה מזונות אבל בחלתה קודם הגעת זמן שלא נתחייב מעולם במזונות אפילו בחלה הוא אינו מעלה לה מזונות ואפשר לפרש דודאי בחלה הוא לא קא מבעיא ליה אלא בחלה קודם שהגיע זמן דבחלה לאחר כך אמרי' שם ברח וה"ה חלה מעלה לה מזונות אבל חלתה היא מבעיא ליה בכל גוונא ופשיט ליה מיהא חדא דהיינו חלתה לאחר זמן אבל קודם זמן נוכל לומר אף בחלה הוא אינו מעלה לה מזונות. והא דקא מבעי דוקא באת"ל חלה הוא מעלה לה מזונות חלתה היא מאי משום דרוצה למיבעיא בחלתה בין קודם זמן בין לאחר זמן דהשתא נמי לא נפשט פירסה נדה שלא בשעת וסתה גם אין להקשות דמאי קמיבעיא ליה ללשון ב' תפשוט מהתם דדוקא עמד בדין שהגיע זמן חיובא אלא צ"ל דארוסתו אגידא ביה טפי כמו לפ"ה ודוקא ודוחק כצ"ל דמיבעיא ליה אי עמד בדין דוקא נקיט או לא דודאי דוקא נקיט כדקתני בהדיא שלשה חדשים ראשונים ניזונת משל בעלה מכאן ואילך אין ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם די"ל דשאני התם ייבמה שצריך העמדה בדין דמקודם מנ"ל שיכנסנה. או שמא אחד מהאחין יחלוץ לה או ויבמה וכה"ג. וקשה לי לפי' התוס' נהי דהא ל"ק ליתני רבותא אפילו חלה דכי ברח מחמת מרדין הוי אונס כחלה. אבל לאיכא דמבעיא ליתני אפילו חלתה או ברחה דהוי רבותא טפי דאפ"ה מעלה לה מזונות אלא צ"ל גם לפירושם דארוסתו אגידא טפי כמו לפ"ה ודוחק לומר דבחלתה היא מבעיא ליה נמי לברייתא ואפשר דנקיט ברח דאיירי בין באונס בין בפשיעה משא"כ פשיעה גבי דידה אין מעלה לה מזונות:

16 בא"ד ולפירושו אין להקשות כו'. אפ"ל דרש"י מפרש שפיר דהאמת הוא כלישנא קמא דבגמרא ולאיכא דבעיא מבעי ליה פי' ברח מחמת אונס וה"ה חלה לא ברח בפשיעה דוקא ועיין לקמן כתובות דף כ"ז ריש ע"ב בתוס':

17 בתד"ה מת הוא דאינו גט כו' הא חלה וכו'. וכפירש"י דאי ס"ד חלה כו' ניתני חלה כ"ש מת שהוא אונס גדול. ק' למה להו לפרש כן לא יהא מת אונס כלל. ואף כי אסיק אדעתיה דבהאי אונס דמת לא ניחא ליה דתבטל גיטא. מ"מ למאי קתני מת אינו גט אי לאו לדייק חלה ה"ז גט דלגופא דאין גט לאחר מיתה לא אצטריך דמרישא שמעינן לה וכה"ג מפרש רש"י גופיה בהיא גופיה קמ"ל כלומר וכו' לאו לדיוקא וכו'. ואפ"ל דהוצרכו לפרש כן. דל"ת דמרישא שמעינן דאין גט לאחר מיתה. והך מציעתא אתי לאשמעינן דאונס מבטל גיטא ומטעם אונס נמי אינו גט ונ"מ היכא דלא הוי גט לאחר מיתה כגון במעכשיו אפ"ה אינו גט משום דיש טענת אונס בגיטין וכ"ת הא קתני סיפא מעכשיו אם מת ה"ז גט השתא אכתי לא נחית לדיוקא מסיפא ומדקדק מרישא כל מה שיכול לדקדק וא"ל דלמא לעולם אסיק אדעתיה הך סברא רק ידע דא"א לאומרו לה"א מדבסיפא הוי גט ש"מ דלקושטא נשאר סברא דאונס דמת לא מבטל גיטא ג לכך כתבו דאי חלה נמי אינו גט וטעמא דהכא אינו גט משום אונס א"כ לאשמעינן חלה דהוי אונס מועט כו' אע"כ לדיוקא נקיט דחלה הוי גט ואינו אונס לבטולי גיטא: וא"ל דהו"ל לתלמודא לשנויי כן מכח של"ת דלא ניחא ליה דתבטל כו' להכי קתני מת לרבותא דאפילו אונס דמת מבטל גיטא אע"ג דה"א דלא ניחא ליה וכו' דהא ע"כ לפי האמת הך סברא דלא ניחא דתבטל כו' קיימא מדבסיפא מעכשיו ה"ז גט וק"ל:

18 בתד"ה ודלמא כו' ואתי לאשמועינן תרוייהו דיש אונס כו'. כתב מוהר"ש משום דכיון דלסברא דהשתא גט זה פסול מב' טעמים דיש אונס ואין גט לאחר מיתה וכיון דהתנא דינא אתי לאשמעינן ואנן חד מנייהו נמי לא שמעינן מינה דבכ"א מנייהו י"ל דלא מטעם זה פסול אלא מאידך טעמא ולא הו"ל למיתני הך בבא כלל דאית ביה תרי פסולין ולא שמעינן מאיזה טעם וקאמרי דשפיר שמעינן מיניה תרוייהו וכו' ע"כ. ויותר נראה דקשה להו למה שאמרו היא גופיה קמ"ל דאין גט לאחר מיתה א"כ איך תליא זה בתנאי אם לא באתי וכו' נימא כפשוטו ה"ז גיטך לאחר מותי ואף שפירש"י לאשמעינן היא גופא ואפילו בלא תנאי מ"מ הו"ל לאשמעי' במתני' אפילו בלא תנאי בשלמא אי אין אונס וכל עצמות התנא בהך בבא לדיוקא אתי דחלה דומיא דמת הוי גט נקיט תנא שפיר תנאי. לז"א לאשמעי' תרוייהו וכו' ואף למאי דאמר לקמן דבא לאשמעי' לאפוקי מדרבותינו מ"מ יכול להורות בלא תנאי ובדכתב בו זמן דאין תלוי בתנאי כדמשמע ממ"ש התוס' בסמוך בד"ה דלמא לאפוקי אבל מרישא לא שמעי' לאפוקי מדרבותינו דאיכא לאוקמי כשאין כתוב בו זמן וכו': ויש לראות לפי האמת דנסתיים מסיפא דאונס דמת ע"כ לא מבטל גיטא מדהוי גט במעכשיו משום דלא ניחא ליה וכו' א"כ נידוק ממציעתא דאין אונס וכו' ונקיט מת לדיוקא דחלה הוי גט ולהכי נקט תנאי דאי יש אונס וקמ"ל דאין גט לאחר מיתה ולאפוקי מדרבותינו לא הו"ל למינקט תנאי דא"ל לאורויי נמי דיש אונס כתי' התוס' דהא קושטא הוא דבמת אין אונס ואפ"ל דודאי במעכשיו הוי גט מטעם דלא ניחא ליה כו' דרוצה שיהיה גט למפרע ולא תיזקק ליבם אבל בלא מעכשיו ישנו ב' טעמים לפסול משום דהוי גט לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה ואת"ל יש גט לאחר מיתה מ"מ פסול מטעם אונס כיון דמ"מ זקוקה ליבם שאין הגט חל עד לאחר מיתה ואז כבר זקוקה ליבם ואף דלגבי מת אין נ"מ השתא דממה נפשך בלא מעכשיו פסול מטעם אין גט לאחר מיתה ובמעכשיו כשר ואף הך אונס דמת לא מבטל משום דלא ניחא וכו' מ"מ נ"מ לשאר אונס כחלה דפסול משום דיש אונס ובזה ניחא דל"ק כלל מסיפא אמ"ש לעיל דאכתי לא אסיק רבא ועיין ד: ומ"ש מוהר"ש יצ"ו ומיהו למאי דמסיק לאפוקי מדרבותינו לא שמעי' מיניה אלא הא דאין גט לאחר מיתה עד כאן לא אבין למו. א' דזה הודילמא לעולם אימא לך כו' והוא גופא כו' סמך עצמו אודילמא לאפוקי מדרבותינו אף שי"ל שכ"א הוא קושיא באפי נפשיה מ"מ מי דוחק אותם לכך דכי היכי דיתיישב בתר דמסיק לאפוקי מדרבותינו אף דלא נשמע ייהו. רק הא דאין גט לאחר מיתה כך י"ל בתי' קמא דסמיך עלה דתי' בתרא ועוד היאך תלוי לאפוקי מרבותינו בתנאי לפי' התוס' דלפירש"י מסיק הגאון לקמן דתלוי בתנאי הא כתבו בסמוך אבל מהאי דרישא וכו' וכמ"ש לעיל. ח ואפשר לומר דמ"ש בסמוך דמרישא לאשמעינן לאפוקי מדרבותינו כו' אין ר"ל אבל ממציעתא שמעי' מכח משנה יתירתא דבאמת גם ממציעתא לולי דמיירי בתנאי לא שמעינן לאפוקי דאפשר דליכא זמן. ומיתורא לא שמעי' רק בזה דנקיט תנאי הורה לן זמן דכ' אם לא באתי מכאן יום פלוני עד יב"ח א"כ בהכרח כתוב בו זמן של היום יום הכתיבה דאל"כ מנא ידעי' אימתי כלו היב"ח דא"ל שכתוב בו היום שיבא א"כ הו"ל לומר לר"ח פלוני ולא הו"ל למתני' להזכיר מכאן עד י"ב חדש א"ו מכאן יום פלוני עד יב"ח כך יש ליישב דברי התוספות ול"ק אמהרש"א די"ל גם תוס' ס"ל דלא מוכח כ"א מחמת דנקיט תנאי וק"ל:

19 בתד"ה ודלמא לאפוקי מדרבותינו אבל מהאי דרישא כו' והא דאמרי' ג' גיטין פסולין וכו'. אפ"ל שרש"י מיישב זה. דתקשי במ"ש רש"י בד"ה זמנו של שטר מוכיח עליו. לא לחנם נכתב זמנו כו' הא צריך לכתחלה לכתוב זמן בו דאי לא"ה לא תנשא ודלמא להכי כתוב בו זמן. אף דיש לדחוק לומר לא לחנם נכתב בו זמן כה"ג דהוי סגי בשבוע שנה חודש ואף לשינויא א' של תוס' שכ' נשאת כו' דלכאורה לא אסקי אדעתייהו הא דשבוע שנה כו'. י"ל דבאמת גם בתירוץ הראשון נחתו להכי דסגי בשבוע שנה. רק החילוק שבין התירוצים דלראשון איירי רישא דמתני' באין כתוב בו זמן כלל ולשני בכתוב בו שבוע אבל באמת לב' התירוצים סברי התוס' דבכתוב זמנו ביום מיוחד שפיר הוי זמנו מוכיח עליו מדלא כתוב בו שבוע וזה פשוט. אבל נראה יותר דעת רש"י ז"ל דלאו לחנם נכתב בו יום הכתיבה אם לא להודיע שמעכשיו מגרשה אם לא יבא דאי לא משוי גיטא עד יב"ח למה כתב זמן של יום כתיבת הגט בתוכו לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני יהא גט דהשתא נמי הוי זמן בתוכו. והזמן שניתקן הוא להודיע אימתי נתגרשה וחל הגט אי לטעם שמא יחפה או פירי א"ו כוונתו מהיום ולהכי איצטריך ליה למיכתב זמן מהיום וק"ל. ובזה מיושב קושית התוס' דאי מרישא לא שמעי' לאפוקי דאף דכתוב בו זמן אין מוכיח עליו שמגרשה למפרע מהיום דהא אצטריך למיכתב זמן שתנשא לכתחלה ולא היה אפשר למכתב זמן לכשימות דמנא ידע מאי אמרת דלא הוי צריך למיכתב זמן כלל כיון דכתוב בו לכשימות הוי זמן שפיר ול"ש שמא יחפה כו' כ"ש דלא הקשו התוס' מידי מרישא דפשיטא דמצי איירי בלא כתוב בו זמן כלל כיון דא"צ למיכתב בו זמן כלל ודו"ק:

20 בתד"ה ודלמא מת דוקא וכו' וא"ת בפרק מי שאחזו וכו'. לא תפסו בפשטא דמתני' ארבא דס"ל אין אונס וכמו שהקשו התוס' בסמוך באמת דלמאי דס"ל אין אונס משום דאסיק אדעתיה האונס ואפ"ה נתן גט ודאי דאיכא לאיפלוגי בפשיטות דאונסא דאכלו ארי לא אסיק אדעתיה אבל למאי דקאמר עתה דיש אונס משום דלא אסיק אדעתיה שיארע אונס ולהכי חלה אינו גט ואפ"ה מת הוי גט משום טעמא דאנן סהדי אילו אסיק אדעתיה שימות אפ"ה היה נותן גט וא"כ באכלו ארי נמי אף דודאי לא אסיק אדעתיה מ"מ אלו אסיק אדעתיה לא הוי ניחא ליה לבטולי גיטא בהכי משום דלא ניחא ליה כו' ותי' דאף בזה כיון דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה שירצה כו' משא"כ במת אע"ג דלא אסיק אדעתיה שיהיה וסבר שלא יעלה ושלא יבא מ"מ אסיק אם יארע שיהיה שיהא גט. ובזה א"ש מ"ש דל"ש כלל דלא הול"ל כלל. ואף ששכיח כחלה הא חלה נמי אינו גט ודוקא בסמוך היה צריך לחלק בין ג' אונסים. ל"ש כלל כו' אלא דאי שכיח כחלה ודאי היה גט משום דלא ביחא כו' כמו במת דהוי כשכיח דחלה ושניהם ל"ש כ"כ מדחלה אינו גט דלא אסיק אדעתיה אפ"ה במת הוי גט וק"ל: