מהר"ם שיף על כתובות פ״ד

1 גמ' ואיידי דאמר ר"ט מותר. דלא שמעינן מרישא אלא היכא שבשעת מיתה היתה חוץ מרשות היורשין דהיינו ביד אחר משא"כ בסיפא דע"כ בסיפא גרע טפי דהא ברישא הב"ד נותנין לכתחלה לבעל חוב או לכתובת אשה ואילו בסיפא כל הקודם זכה וה"א מה שתפס זכה והמותר דינו כמתחלה קמ"ל כיון דהשתא מיהו בא ליד אחר בהיתר הוי דינו כאילו היה מתחלה ר"ל מחיים ביד אחר ולהכי נמי לא קמ"ל ציור דהמותר ברישא דברישא כיון דהיה מתחלה ביד אחר פשיטא דאם יש מותר הב"ד נותנין לכתחלה להשני וזה פשוט:

2 ברש"י בד"ה ינתנו לכושל כו' ואע"ג דלא משתעבד כו' דלאו ברשותייהו מנחי כו'. בהכי ניחא טפי ליישב קושית התוס' לעיל כתובות דף פ"ב ע"א בד"ה לא אשכחן תנא דמחמיר ב' חומרות בכתובה טפי מתירוץ התוספות לעיל ת ודו"ק:

3 ברש"י בד"ה ינתנו ליורשים ולא מהני תפיסה. מדתלי בטעם שכולן צריכין שבועה וכדפריך בסמוך כולהו נמי דיורשין הוי כו' וכפרש"י שם:

4 בתד"ה וסבר רב כו'. יש לראות דא"כ לימא הלכה כרשב"ג דאם מתה יירשנה ולא מטעמיה דמתנה כו' דאף בדרבנן אם לא כתוב בתורה תנאו בטל כיון דלא ידע דמחיל י"ל דא"כ כהלכה וכטעמיה הוא ורב מוסיף הוא רק לימא ולא מטעמיה דס"ל תנאו קיים בדבר שבממון כר"י אף שמתנה על מה שכתוב בתורה והכא טעמא אחרינא לא משום מתנה על מה שכתוב בתורה דאף אם הוא מדרבנן כיון דלא ידע וכו' ועוד קשה מאי מקשו התוס' בד"ה וקסבר דלמא בפירות כיון דידע דמחיל תנאו קיים לכ"ע משא"כ בירושה וצ"ל דכיון דלא ידע דמחיל א"כ לאו מצד מחילה אתינן עלה רק מצד תנאי והוי מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל ולא ידע דמחיל עושה דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה דאילו ידע בדבר שבממון כיון שבידו למחול לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה משא"כ במילי דרבנן אין לחלק והשתא לא קשה מידי דהוי שפיר כטעמיה דגם ברשב"ג י"ל זה שכל המתנה על מה שכתוב בתורה וזה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דהא לא ידע דמחיל אבל הסברא בעצמה דחוקה. אכן מוכרח לכאורה מכח קושיין. גם צ"ל דלר"י בירושה אם מתה יירשנה דלא מוכרח במתני' כלל שיסבור ר"י תנאו קיים בירושה ודקתני במתני' אם מתה אינה יורשה לאו מדברי ר"י הוא ואף שהוזכר בהך בבא גם פירי פירות היינו דסתם לן תנא בפירי פירות כר"י וכמ"ש התוס' בריש פרקין בד"ה דין ודברים דירושה שכיחא וממ"נ אם הוא דרבנן חכמים עשו חיזוק לר"י בדבר דשכיחא כדלעיל בפ' אע"פ כתובות דף נ"ו ואם דאורייתא כיון דלא ידע דמחיל תנאו בטל ודו"ק. ועיין במלחמות שהעיר בקושיא הראשונה שכתבתי ע"ש:

5 בתד"ה ורב סבר כו' אפילו לר"י כו'. דס"ל לעיל בפרק אע"פ חכמים עשו חיזוק כו':

6 בתד"ה משום פגם משפחה כו' הול"ל דרבנן וכו'. דהא ס"ל לעצמו דרבנן ועוד דא"כ אתיא ינכה להם מן הדמים כפשוטו כיון דחוזרת בלא"ה ביובל יחזיר להם בדמים קלים וק"ל.

7 בסה"ד כל הירושות חוזרות כו'. ניחא יותר כל השדות חוזרות ודו"ק:

8 בתד"ה לכתובת אשה משום חינא פר"ח שימצאו הנשים חן כו'. ע"י שנותנין לה כתובה ויש לה מעות תמצא חן בעיני כו':

9 בא"ד דאין לדמות כו'. ולפירוש רש"י סברת חינא וסברת יותר ממה שהאשה רוצה כו' קצת הפיכה וצריך ליישבם:

10 מכאן עד משנת הוציאה גט הכל דינים גדולים ועיקרן בדיני ממונות שרשן מבואר בפוסקים רי"ף ור"ן ואשר"י ובכן קצרתי הכתיבה בהן גם הייתי טרוד בדיני ממונות שבין איש לחבירו ולא דקדקתי בהן כדחזי למיעבד:

11 בתד"ה ולר"ע כו' כאילו תפסה בחיי הבעל כו'. ומיהו רש"י פירש לעיל קדמה היא זכתה כו' ומחיים דבעל בעינן תפיסה כו':

12 בא"ד דלא מהני תפיסה לכתובה כו'. אבל לפרש"י קאי הך דוהוא שתפסה מחיים אבעל חוב וכן משמע ממ"ש רש"י בסמוך בד"ה מחיים תפיסנא להו בחוב שהיה חייב לי החזקתי בהן משא"כ לפירוש ר"ת דקושית הגמ' אכתובה דלעיל קשה:

13 בא"ד משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. לכ"ע דהא בעינן לכשתנשאי לאחר תטלי כו'. מ"מ כו' בחיי יבם נמי מהני כו'. דיבם נמי כאחר דמי וקרינן ביה שפיר לכשתנשאי לאחר כו' וא"כ ניתנה לגבות וכיון דבבע"ח מהני תפיסה מחיים מהיכא תיתי דלא יהני תפיסה ביבמה וק"ל:

14 בסה"ד כדפירשתי התם. לעיל כתובות דף פ"ב ע"א בד"ה והתלושין כו' שיש חילוק בין לגבות לשיעבוד ולהכי לא מצי להקשות ממתני' אבל לקושטא למאי דמסיק והוא שתפסה מחיים י"ל דאין חילוק בין לגבות לשיעבוד וקדמה היא זכתה מחיים דבעל עיין פי' רש"י שם במתניתין שפירש כן וכמו שהביא הגאון לעיל א:

15 בתד"ה שפיר תפסתוה כו' ושמא כו'. ומפרש"י מטין ההוראה כו' לא משמע כן. ובסמוך קאקי חיוורא משלחי כו' אע"פ שכבר תפסו והוי דיעבד רבא דאמר משום ר"נ לא ס"ל כן רק כר"ל דאהדר עובדא:

16 בתד"ה אית לן כו' לא גרסינן דלאחר מיתה כו'. לכאורה יש ליישב הגירסא פשוט דאי לא"ה הו"ל מגו דהחזרתי דגוזל חבירו בעדים א"צ להחזירו בעדים כמו שהוכיחו מדלא קאמר בפרק שני ומודה ר"י באומר גזלתיך מנה וכו' ואם יש עדים אינו נאמן ע"ש בר"ן ועיין כאן בר"ן ובפוסקים וק"ל:

17 בתד"ה מגו כו' דשליח נוגע בעדות כו'. דאילו טען אהדרינהו ללוה בעי שבועה משא"כ פרעינהו למלוה א"צ שבועה ע"ש בפרש"י בקידושין. ולא משום כיון שצריך שבועה אף דבכל ענין בין אמר הכי והכי צריך שבועה סוף סוף נוגע הוא דז"א וק"ל. ומשום דהשליח צריך לשלם כדמסיק לא הוי נוגע קודם שנתקנה שבועת היסת דהא יכול לומר אהדרינהו ללוה וק"ל. מוכח מדברי התוס' דבעד אחד לא מצי למיטען סיטראי דאילו לא הוי השליח נוגע לא היו יכולין לומר סטראי ותמיהני שהפוסקים לא זכרו זה ואדרבה כתבו סי' נ"ח דוקא ב' עדים אבל לא בעד א' ודו"ק:

18 בתד"ה ואמר ר"י כו' מגו דזכי כו'. ולזה פסקי דאם היה חייב לשליח יכול לתפוס לחבריה רק היינו כפי שיעור שהיה יכול לתפוס לנפשיה ד"מ חובו ק' זוז יכול לתפוס ק' זוז או כוליה לחבריה או פלגא לנפשיה ופלגא לחבריה אבל יותר מחובו לא דומיא דמציאה דאי הוי בעי הוי תפיס כולו לנפשיה והא דנקיט לישנא מגו דזכי לנפשיה והול"ל מגו דאי בעי זכי ליה לנפשיה אין זה דיוק דבמציאה נמי קאמר בהאי לישנא ולא קאמר מגו דאי בעי כו' אבל הב"י בסי' ק"ה לא כתב כן ע"ש ובסמ"ע וק"ל: