1
שאלות באתיקה
קראתי בכל לב, מטות ב׳
2
משה רבנו נמצא על סף פרידה מעם ישראל, והנה, השאלה שהוא עוסק בה בפרשתנו, בערוב ימיו, איננה שאלה הלכתית, אלא שאלה מוסרית. בקשתם של בני גד וראובן וחצי המנשה אינה שאלה של אסור או מותר, אלא שאלה של הנהגה ראויה ונכונה. המאמץ שאליו נדרש משה בדיון הזה הוא שונה מאשר עיון בשאלת דינו של המקושש או נחלת הארץ על ידי בנות צלפחד. הוא נדרש למנהיגות, לעיצוב מדיניות, ולהכרעה מוסרית. משה רבנו אינו פותח ספרים ואינו שואל בה' במקרה הזה, אלא מגיב בדחייה מיידית, שנימוקה מנוסח בתוכה:
3
הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?
4
משה חש שיש לו התובנה והנגישות לסוגיה המוסרית המועלית וכי יש לו הסמכות לטפל בה. ברור לו כשמש שלא ייתכן שחלק מן השבטים לא יעברו את הירדן כדי לנחול שם חלקות גדולות ודשנות מחוץ לגבולות הארץ המוכרים.
5
נימוקו לסירוב יכול להיות מוסבר במספר אופנים.
6
על פי הפשט נראה שיש למשה תלונה כפולה על בני גד וראובן.
7
ראשית, לא ייתכן שבני גד וראובן לא ייטלו חלק במאמץ המלחמה. מאמץ זה חייב להיות הנטל המשותף של כלל ישראל.
8
שנית, משה "מריח" כאן חטא מרגלים מזן חדש. בני גד ובני ראובן מציעים כאן "תוכנית אוגנדה", מציאת חלופה שתספק בטחון ונחלה מתוך חוסר הבנה לסגולתה של הארץ המובטחת. הם מביעים חוסר חיבור או קשר לארץ האבות.
9
הפתרון של בני גד וראובן להילחם כתף אל כתף עם שאר השבטים על כיבוש הארץ הוא פתרון לבעיה הראשונה בלבד. הם לא מתכוונים לשבת בחיבוק ידיים, הם מתכוונים להיות שותפים מלאים למשימת הכיבוש. אולם מה באשר למאיסה בארץ חמדה? ככל הנראה משה סבור שהנשיאה בנטל היא מספקת, גם אם המשפחה נותרת בעורף, גם אם הילדים נותרים מאחור. עצם ההתגייסות מעידה על אהבת הארץ או חורתת בלבבות את עוצמתה.
10
האברבנאל הבין את תלונתו של משה באופן מעט שונה. הוא מבאר שמשה חשש שהימנעותם של בני גד וראובן תשבור את רוחו של שאר העם. החשש של משה אם כן, איננו רק מן הניתוק של השבטים הללו ומן הפתרון האישי והעצמאי שמצאו להם אלא מההשלכות של ניתוק זה, והסיכון של המשימה כולה.
11
'ולמה תניאון' ל"ב, ז — רצונו לומר תשברו את לב בני ישראל, שבשמעם דבריכם יאמרו גם הם שאינם חפצים לעבור אל הארץ שנתנה ה' להם אברבנאל.
12
האלשיך ביאר שהטיעון של משה היה בגדר של הבהרה רוחנית. לדבריו, משה סבר ששבטי גד וראובן מניחים שכיוון שממילא ה' הוא הנלחם לישראל הרי שאין צורך בעזרתם. ולמעשה, מה לה' איתם או בלעדיהם. על כך השיב להם משה שיש חשיבות גם לנראות. האמונה אינה פוטרת מן ההתגייסות.
13
ואף שאמרתם 'הארץ אשר הכה ה'' ל"ב, ד, שרמזתם כי ה' הוא הלוחם לכם... זה אינו כלום, כי ההתייצבות בפני האויבים והלוחמים לא דבר רק הוא, אף שהנצוח בודאי לה' הוא כנודע.
14
על זו הדרך ניתן להציע שחששו של משה לא היה קשור למוסר מלחמה, למדיניות של חלוקה שווה בנטל, לשאלה הלאומית והציונית או לתביעה להשתדלות למרות האמונה בה'. חששו של משה היה קשור לשלמות העם. על כך ניתן ללמוד מן העובדה שמשה קבע שאם השבטים הללו לא יילחמו על הארץ, אזי יצטרכו לנחול נחלה בתוך עם ישראל כמובטח. נראה שדאגתו של משה הייתה נתונה לכך שיתרחש נתק בין חלקי העם. הוא רצה לראות את השבטים הללו בתוך עם ישראל. ריחוק המקום הגיאוגרפי והשוני באופיו עלול לגרום למתחים מיותרים. על כן, הציע משה שתי אפשרויות: או שותפות ונשיאה בנטל, שתיצור לכידות, או נחלה משותפת ושכנות. ודוק, הדרך שמתווה משה רבנו איננה שוללת את ההצעה של השבטים. למרות שאולי היה מצופה שיתנגד ויצא חוצץ כנגד רעיון הפירוד והחלוקה המחודשת או לטישת העיניים למחוזות זרים. משה מאזין לצרכים ומאזן בין הצרכים הלאומיים לצורכי הפרט, ומציע מוצא שמכיל את האינטרסים של כל הצדדים.
15
וממשה אלינו: כל אחת מן השאלות הללו אמורה לטרוד את מנוחתם של גדולי ישראל בכל הדורות. החובה של המנהיגים איננה רק לסרטט את קווי המתאר ההלכתיים, עליהם לסרטט בקווים עדינים גם את ההוראות המוסריות המגדירות כיצד נכון לפעול. ובהקשר של פרשתנו, כיצד מביאים את כלל ישראל לידי הכרה במטרות המשותפות, כיצד מביאים את עם ישראל לתחושת אחריות אישית, כיצד גורמים לכל אחד להיות מעורב בנעשה, כיצד מעוררים את הלבבות לאהבת המולדת ולתרומה.
16
תפקידו של המנהיג הוא להתייחס לכל ההיבטים של הקיום האנושי, לקיים דיון נחרץ בשאלות המדיניות. הקריאה האתית והמוסרית הנובעת מלב יהודי מורתח של מנהיג שנוטל על עצמו אחריות כוללת, היא בבחינת מגדלור לכל הדורות כולם.