קראתי בכל לב, קדושים ג׳

1 לא תיקום ולא תיטור

2 התורה כופלת את איסור הנקמה וקובעת כי אין לנקום וגם אין לנטור. נקימה ונטירה הן לכאורה מילים נרדפות, אלא שהנחת המוצא הפרשנית של חז"ל היא שהתורה אינה נוקטת בלשון פיוטית ובריבוי מקבילות רק לצורך היופי הספרותי ולכפילויות הללו יש משמעות. על כן יש לדרוש וללמוד מהו ההבדל בין שני הביטויים בהנחה שמדובר בשני איסורים שונים.

3 במדרש מובא שנקימה היא הימנעות ממעשה חברי וידידותי כגמול על הימנעות דומה שנהג בו הנזקק כעת:

4 אמר לו השאילני קרדומך ולא השאילו. למחר אמר לו השאילני מגלך. אמר לו איני משאילך כשם שלא השאלתני זו היא נקימה יומא כג ע"א; מדרש אגדה, קדושים סי' יח.

5 מדובר באיסור לנקום 'נקמות מתוקות'. ההתבוננות בחבר שהתנשא עליך בעבר, הכושל בעצמו כעת וזקוק לעזרה לא פחותה מזו שנזקקת לה אתה.

6 נטירה, על פי אותו מדרש, היא המקרה שבו אתה דווקא נענה לבקשה, אך טורח להזכיר למבקש שבמקרה ההפוך, דווקא לא נענית בחיוב. ונדיבותך הגדולה היא שגורמת לך כעת להתגבר על הרגשות השפלים של הרצון לנקום, אך כל זאת בחסד. לא בדין:

7 אמר לו השאילני קרדומך ולא השאילו, למחר בא אליו אמר לו השאילני מגלך, אמר לו הא לך קחנו איני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה שם.

8 לפי זה, נכון יהיה לומר שנקימה היא במעשה ונטירה היא בדיבור, במילים. המדרש בחר לתאר את ההלכות הללו בדרך אגדית וסיפורית מפני שנראה שהוא רוצה לפתוח פתח גם להבנת הסיטואציה האנושית. החטא טמון כאן במפגש השגוי בין שני האנשים. הוא טמון בעומק המעשה ולא במעשה עצמו. הוא טמון במשמעות המילים ולא במילים עצמם.

9 הסיפורים הללו מחדדים את העובדה שאף שמבחינת המבקש תוצאת הנקימה גרועה מתוצאת הנטירה, הרי שמהבחינה האנושית המצב הוא הפוך. מצד הפגיעה המעשית, הנקמה חמורה מן הנטירה. אולם מבחינת הפגיעה הנפשית הנטירה חמורה מן הנקמה.

10 ההדדיות שבנקמה מאזנת את התמונה. הנפגע יודע בליבו מעתה שהפוגע אינו טוב ממנו. אף הוא נכשל באותו הדבר. הוא גם אינו נאלץ לעשות שימוש במכשיר שהוא נזקק לו אך טעם מר מלווה את השימוש בו. אולם הנוטר נוקם בעצם המעשה הטוב שהוא עושה. בעצם המעשה הצדקני שנעשה תוך הודעה והכרזה על חוסר ההדדיות, על חוסר השוויון ועל עליונותו האנושית והמוסרית מכפילה את הפגיעה.

11 ה'חזקוני' שואל מה דינו של אדם שאינו משאיל את חפציו לא כנקמה, אלא סתם מתוך צרות עין? מדוע אין התייחסות של התורה למצב הזה. והלוא רוב המקרים בעולם של אי־סיוע או הענקה והשאלה אינם נובעים ממערכת יחסים מקולקלת, מקטטה או זיכרון מר.

12 על כך משיב החזקוני:

13 ויש לומר שהראשון לא הניח להשאיל לו אלא מחמת צרות עין שהיה מגלו =המגל שלו חביב עליו ואין הקדוש ברוך הוא מכריחו להשאיל כליו שלא מרצונו. אבל זה שהיה משאיל לו לולי השנאה שהוא רוצה להינקם, אם כן מחמת שנאה הוא עושה כך, לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא תנצח האהבה שיש לך עמו את השנאה שיש לך עמו ומתוך כך יבא שלום בעולם.

14 החזקוני סבור שאין חובה להשאיל. זכות הקניין יכולה להישמר גם אם היא נגועה באנוכיות. קל וחומר אם צרות העין נובעת מחשש לקלקול או השחתה של הכלי המבוקש. התעלמות כזו מצורכי האחר נתפסת בעיניו כלגיטימית.

15 נקמה ונטירה, לעומת זאת, אינן לגיטימיות. אין חובה לעשות טובות, אבל יש חובה להימנע מיצירת מעגל שנאה, ויש חובה להימנע מיצירת תחושת נחיתות ועליונות מוסריות הגורמות לאדם לשנוא את עצמו.

16 אם כן, אף לדברי החזקוני הדגש באיסורים הללו אינו בהכרח על התוצאה המעשית, אלא על המהות הפנימית. על ההתרחשות שבמפגש ועל יצירת הריחוק התודעתי. על אלו מוטל האיסור במלוא כובדו.

17 השל"ה הרחיק עוד וכתב: "'נטירה' — בלב שנוטר בלבו, אף על פי שנותן לו זוכר מה שעשה לו; 'נקימה' — אינו משאילו כמו שלא משאילו האחר" תוכחת מוסר.

18 לפי השל"ה, הנטירה אסורה גם כשהאדם משאיל ואינו אומר דבר רע לחברו אך זוכר בליבו ומציין לעצמו כי הוא טוב מחבירו. זוכר ולא שוכח. זוכר ואינו סולח.

19 הפסוק חותם בקביעה כי כל זה לא נאסר אלא ביחס ל"בני עמך", וממשיך בצו: "ואהבת לרעך כמוך". אין איסור נקימה ונטירה באומות העולם מפני שזה אינו איסור טבעי, אדרבה, באופן טבעי מידת הצדק דורשת גמול הולם וענישה.

20 אין חובה לנקום בגויים, אבל בהחלט מותר שלא לשכוח ושלא לסלוח. איסור הנקימה והנטירה בבני עמך חותר ליצור אחוה וסולידריות שמעבר לצדק ולדין. כי אנו רוצים לאהוב ומעדיפים לאהוב. לא מפני שהעולם מלא ברוך, בחמלה ובחסד. אלא כי האהבה עצמה היא בעלת ערך. טוב לאהוב.