קראתי בכל לב, אמור ב׳

1 בן איש מצרי, בתוך בני ישראל

2 לקראת סוף הפרשה מספרת לנו התורה על מקרה כואב ומצער, מקרה המקלל.

3 וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן ויקרא כ״ד, י–יא.

4 תיאורו של "כוכב" הפרשה מעט משונה. אומנם בהמשך חושף הכתוב את שם אמו וסבו, ושם שבטו מצד אמו, אבל בפתח הפרשה בוחר הכתוב לתארו ללא פרטים אלה: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי".

5 סיפור הרקע לקללה אף הוא מובא בדרך סתומה במקצת: "וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה" — אבל אין אנו יודעים על מה הייתה המריבה, למעט ההבנה שהמקלל שהיה שותף בה, הוא בעל רקע מפוקפק: בן איש מצרי, ויריבו הוא איש ישראלי. נראה שכתוצאה מן המריבה הזו יוצא בן האיש המצרי ומקלל, ועל כך הוא מושם במעצר עד לבירור מעמדו ודינו, ואחריתו מרה.

6 מתוך הסיפור בתורה מתברר שהתורה לא ביקשה לחפות עליו או להסתיר את זהותו שכן לא נמנעה מלפרט את שם משפחתו ופרטים מסגירים נוספים, על כן, יש לתמוה מדוע משמיטה התורה פרטים מזהים אלה. במדרשי חז"ל מובאים כמה ניסיונות למלא בנפח את הסיפור ובניסיון להבין מהו הדבר שכה הרתיח את האיש, וגרם לו לכל ההידרדרות הזו.

7 אחת ההצעות במדרש היא שהמריבה במחנה הייתה סביב ענייני הייחוס של אותו אדם. הסבר זה מתיישב עם סגנון הפרשה הבלטת הייחוס המפוקפק והדגשת זרותו של האיש:

8 תני ר' חייא, מפרשת יוחסין יצא, שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה לך ליטע אהלך בתוך מחנה דן, אמ' להן מבנות דן אני, אמרו לו הכתוב אומר איש על דגלו באותות לבית אבתם במדבר ב, ב, ולא לבית אמותם ויקרא רבה, לב.

9 הסיפור אכן נוגע ללב. בן האיש המצרי נדחה ממחנה בני דן מפני שאינו מיוחס אחריהם מצד אביהם אלא רק מצד האם. ומשום כך אין לו חלק ונחלה במחנה. אלא שמצד אביו המצרי אין לו נחלה בשום מחנה ושבט. הדחייה הזו מדרדרת אותו לקללה ולאבדון.

10 נושא הייחוס הוא נושא מורכב וטעון מאוד. במקורותינו ניתנת חשיבות מרובה לנושא הזה עד שאף ההכרעה בספקות הנוגעים ליוחסין מחמירה ביחס להכרעה בספקות אחרים בנימוק ש"מעלה עשוּ ביוחסין". פרשיות שלמות בתורה, בנביאים ובכתובים הוקדשו לפירוט שושלות משפחתיות שונות. עצם ההקפדה על היחס נזכרת גם בעזרא, שם מתברר שהיו מגילות יחס שנשמרו היטב כדי להשתמש בהן: בחז"ל לא מעט הלכות תלויות בעניין הזה. החל מקביעת מעמדו של הוולד כישראל, ככהן או לוי, כממזר וקביעת מעמד מיוחד של שתוקי למי שיחוסו אינו ידוע ואין מידע לגבי הוריו. הלכות מרובות מחייבות את בירור הייחוס, כך הוא לגבי נישואין הנושא אישה כהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות... וכך גם דין הבחנה שמחייב תקופת צינון של אישה בין נישואין לנישואין על מנת שתהיה ודאות לגבי האבהות של הוולד, ואפילו לגבי גרים, כשאין חשש לספק בזהות האב, משום הצורך להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לבין זרע שנזרע שלא בקדושה, לפני הגיור.

11 לא רק בתחום ההלכתי יש לנושא זה ביטוי בחז"ל, מקורותינו עשירים גם באגדות וסיפורים רוויי מתחים סביב נושא הייחוס. המפתיע שבאלו הוא סיפורו של ר' יוחנן המגיע מארץ ישראל לבבל. זעירי תלמידו הנכון לגמוע את תורתו מסרב לשאת את בתו לאישה, משום החשש ליוחסין מפוקפקים כארץ ישראלית וכצאצאית לעולי בבל בתקופת עזרא ונחמיה ייחוסה של בת ר' יוחנן בעייתי, שכן עם עולים אלה עלו כל מיני דמויות מפוקפקות: "עשרה יוחסין עלו מבבל". ר' יוחנן כואב ומטיח בפניו: "אורייתן כשרה, בנתין לא כשרן?!" תורתם כשרה, ובנותיהן אינן כשרות?! קידושין עא ע"ב.

12 מנגד עומדת הבדיחה המוכרת באשר למכנה המשותף בין ייחוס לגזר: החלק הטוב שבשניהם מצוי באדמה... אמרה זו מבקשת להניח במרכז את האישיות של האדם את מידותיו ואת תכונותיו ולא את ייחוסו. עמדה זו מבקשת להדגיש את האפשרות להתחיל בלי נקודת ייחוס, לא להיות כבול בכבלי העבר. כל אדם יכול לייחס את עצמו. גם ההלכה אינה אחידה לגמרי.

13 העמדה המעמעמת את התביעה לייחוס קיימת גם בהלכה הקובעת כי משפחה שנטמעה נטמעה. הצעה כזו קיימת גם בדיון בדבר ממזרים: האם כשאליהו יבוא הוא יטהר ממזרים או דווקא יזהה אותם. בגמרא מסופר על אדם שקראו לו בר ארמאה בן הארמית, ורב יוסף קבע ש"יכילנא לאכשוריה" כלומר שהוא יכול להכשירו, ועוד.

14 ברוח זו מביא מדרש ויקרא רבה לפרשתנו דרשה המעמידה במרכז את אומללותו של בן האיש המצרי ואת "דמעת העשוקים" הזולגת מעיניו. בנים אשר לא חטאו והם מושמים ללעג ומוקעים בשל חטאי אבותיהם.

15 ויצא בן אשה ישראלית, הדא הוא דכתיב: קהלת ד׳ "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים". דניאל חייטא פתר קרייה בממזרים: והנה דמעת העשוקים — אבותם של אלו עוברי עבירות ואילין עלוביא מה איכפת להון? כך, אביו של זה בא על הערוה — זה מה חטא? ומה איכפת לו — ואין להם מנחם. אלא מיד עושקיהם כח — מיד סנהדרי גדולה של ישראל, שבאה עליהם מכחה של תורה ומרחקתן על שום "לא יבא ממזר בקהל ה'" ויקרא רבה, לב.

16 המדרש הזה מבקר את הסנהדרין ש"באה על הממזר" בשם התורה, ומרחיקה אותו אף שלא הוא זה שחטא: "אבותם של אלו עוברי עבירות ואלו עלובים". התלישות יוצרת סבל וייסוריה קשים מנשוא. זכות הקיום הבסיסית ביותר נשללת מן האדם על ידי כוחות שאין לו שליטה עליהם.

17 קיימת אם כן תנועה פנימית בין השאיפה לטהרנות ובין ההכלה וההטמעה, ויש לכך שיקוף במדרשים השונים לפרשתנו. אחדים מהם רואים את ייחוסו של האיש המצרי כגורם לפשע האיום וקוראים את הפרשה כמבקשת להרחיק מאיתנו אנשים כאלה תוך העדפת האינטרס החברתי על פני מצוקת הפרט. אחרים קוראים את הפרשה קריאה ביקורתית יותר, שבאה ללמד אותנו את מחירה של הרחקת החלכאים והנדכאים. סוד נצחיותו של עם ישראל הוא בשמירה על גדרות כלפי חוץ, בכללים הנוקשים המוטלים על מבנה המשפחה ועל יסודותיה. אבל חוסנו הפנימי של עם ישראל מגיע מן הצדק והחמלה ומן האחווה. אכן, בסופה של פרשה לא רק המקלל משלם מחיר, התורה מפרטת גם את הלכות חובל — פרשייה שנראית כהתייחסות לניצים במחנה ורומזת לעונשם. על המקלל נסתם הגולל רק לאחר מכן, שמא אפשר היה לכל הפחות לכבד את צלם האנוש שבו, שמא את המוות הזה אפשר היה למנוע.