קראתי בכל לב, דברים ד׳

1 הואיל משה באר

2 ספר דברים נפתח בדברי משה המכונים "ביאור" לתורה — "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר" דברים א', ה. הדעת נותנת שישנו פער ברור בין הטקסט עצמו לבין ביאורו, והוא אינו זהה לו. הביאור הוא שכבה מאוחרת לטקסט שהוא מבאר.

3 ייתכן שבשל המשמעויות העולות מכך, מיעט הספרי בערך המילה "באר" ולדבריו, מדובר בשינון של דברים שכבר נאמרו ובחזרה עליהם, ולא בביאור של ממש: "מי ששמע פסוק אחד ושכחו יבוא וישננו... לכך נאמר באר את התורה הזאת".

4 חסרון פירושו של הספרי הוא בכך שהוא חוטא למשמעות של המילה 'ביאור'. יתרונו בכך שהוא מסלק את העננה הרובצת מעל ההצעה שספר דברים הוא חריג בין החומשים, שהוא אינו עשוי מאותה יריעה ושספק מרחף לגבי מקורו: האם אלו דברי משה או דבר הא־לוהים. בדרך זו הלך גם הרמב"ן כשהציע שהכול נאמר כבר על ידי ה' ואף המצוות שלא נזכרו במקום נוסף בתורה, אף הן כבר נאמרו למשה בסיני ולא התחדשו כאן.

5 אך רוב הפרשנים הבינו שביאור הינו פירוש ממש שנעשה מתוך היענות לצורך של הלומדים בתיווך בינם לבין הטקסט. צורך שנגרם בשל קיומו של פער בין הטקסט ובין לומדיו. הפער הזה יכול להתרחש מכל מיני סיבות. הסיבה הפשוטה ביותר יכולה להיות בעיה של שפה. הבעיה נוצרת כאשר שפת המקור אינה שפתו של הלומד והוא נדרש לתרגום שהוא כידוע גם פירוש. תרגום טוב מכיל לא רק את המשמעות הלקסיקלית הפשוטה של המילה במקורה, אלא משקף את האווירה בטקסט את השנינות שבמקור, ואת ההקשר המדויק.

6 לדברי רש"י הביאור של משה היה תרגום: "בשבעים לשון פירשה להם" מבוסס על התנחומא. אומנם, לא ברור אילו שפות היו נצרכות לעם ישראל באותה השעה. דרך זו של רש"י מספקת הסבר קל ופשוט לצורך בביאור, ומטשטשת את הפליאה לנוכח המפגש עם פירוש שהתורה עצמה מייחסת לעצמה, אך אינה מתיישבת עם המציאות: לא נראה שהקהל שמולו עמד משה היה רב תרבותי או רב לשוני, ועל כן מפרשים אחרים לא הלכו בדרכו של פירוש זה. את דעתו של רש"י ניתן להסביר באופן רעיוני ולומר שמשה נדרש לשבעים הפנים של התורה. משה ניסה למעשה להעמיק את דברי התורה באמצעות השפה. מלאכת התרגום חושפת אפשרויות מגוונות להבנת דברי התורה כפשוטם ראו: הכתב והקבלה.

7 הרש"ר הירש הלך בדרך אחרת והציע שאין מדובר בביאור ופירוש, אלא בחשיפת התשתית ההשקפתית שביסוד המחויבות לעולם של תורה ומצוות:

8 כנגד זה ההקדמה שמשה פתח בה את החזרה על ביאור כל התורה... שכן הנאומים האלה, הכלולים באחד עשר הפרקים הראשונים, מוסרים את השקפות היסוד ואת החובות הכלליות כלפי ה' ותורתו... וכל אדם מישראל חייב לקלוט אותן ברוחו ובנפשו, למען יהיה בן נאמן לברית ה'. הרי אלו המחשבות של יראת ה' ואהבת ה' ודבקות בה', המושתתות על רעיונות היסוד של אחדות ה' בתודעה העיונית והמעשית. הרי זו מצות לימוד התורה, המוטלת על כל אדם מישראל.

9 לדברי הרש"ר הירש, משה פנה באחרית ימיו לעיסוק בערכי המסורת. הוא אינו עסוק בפירוש התורה במובן הפילולוגי, הטקסטואלי או בדקויות לשון וכדומה אלא בבניין התשתית הנחוצה לכל יהודי מישראל, בניין המחשבה וההשקפה התורנית. בזה משה מבקש לחשוף את הסודות העמוקים ולגרום לכל יהודי להבין טוב יותר את משמעותן של המצוות וטעמיהן ול"התחבר" לעבודת ה'.

10 רבינו בחיי הביא כהסבר 'על דרך המדרש' פירוש שונה: "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר, התורה נדרשת במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא". לדבריו אלו, משה בספר דברים עובר למדיום אחר ושונה מזה שנהג בו במשך כל שנות המדבר מדיום המדגיש את האמירה — "לאמור". בימיו האחרונים משה מתחיל במפעל התורה שבעל פה ובמלאכת הדרש והדרשה.

11 רבנו בחיי מבקש לעמעם מעט את הקושי על ידי הגדרת פירושו כפירוש שאיננו על דרך הפשט. כך, הוא פטור מלעסוק בשאלות התיאולוגיות שעולות ממנו אם מדובר בראשית התורה שבעל פה הכנוסה לתוך התורה שבכתב.

12 אולם הרב סולוביצ'יק התמודד עם הקושי הזה חזיתית והציע פתרון:

13 ונראה מכאן שחלות השם של משנה תורה מורה שספר דברים מהוה חפצא של תורה שבעל פה. כי התורה שבעל פה באה לבאר את התורה שבכתב, והוא עצם יסוד של החפצא של משנה תורה דהוי ביאור התורה, ולכן בנוסף לחלות שם תורה שבכתב שיש לו כשאר חומשי התורה, יש לו אף חלות שם תורה שבעל פה, וחלות שם זו מייחדו כחפצא וספר של תורה מיוחד מכל שאר חומשי התורה... ולפי המבואר ניתן אף לבאר... ששאר התורה כולה נאמרה מפי הגבורה רק כחפצא של תורה שבכתב, ואילו משנה תורה שאני =שונה, משום דנאמרה לכתחילה מפי הגבורה למשה כחפצא של תורה שבעל פה רשימות שיעורים, יבמות ד, א.

14 הרב סולוביצ'יק מגדיר מחדש את מהותו של ספר דברים כסוגת לימוד השייכת לעולם התורה שבעל פה! אלא, שמבחינת מקורה ומבחינה ביבליוגרפית היא נמסרת בכתב על ידי הקב"ה למשה וממנו אל העם. היתרון העצום בפירוש הזה הוא בהציבו את המתודולוגיה של תורה שבעל פה כמקושרת בעבותות אל התורה שבכתב. הוא מהדק את הזיקה בין הכתוב ובין הפרשנות, בין הנאמר ובין הנמסר בעל פה, בין הפשט ובין הדרש והופך את כל אלו לתורת ה' תמימה. כל זה קיים לא רק בהיבט המחייב והמעשי, אלא גם בהיבט העיוני. נקודת מבט זו משדרגת את הלמדנות והופכת אותה לחלק מן הגנוז בתורה שבכתב ממש.

15 בבסיס האפשרות העיונית הזו שמציע הרב סולוביצ'יק עומדת ההנחה שלמעשה בסוף ימיו של משה, משה עצמו פונה לעסוק גם בתורה שבעל פה כחלק מן התורה שבכתב.

16 הגרי"ז, דודו של הרב סולוביצ'יק, מנסח זאת מעט אחרת:

17 והיינו דבחיוב מסירת התורה דהיה למשה למסור לבנ"י נאמר דחוץ ממה שצריך היה למסור להם עצם הדברים והנבואה שנמסרה לו למסור להם, היה צריך גם נוסף לזה לבאר להם טעמי הדברים, וזה כבר לא היה בגדר נבואה אלא בגדר רב דחייב היה ללמדם את התורה, ונכלל זה בחיוב שהיה למשה למסור התורה לישראל חידושי הגרי"ז סי' קמב.

18 לפי דבריו, למשה היו שני 'כובעים'. כובע מוסר התורה, היינו, היות 'הספר הפתוח' לפני העם והכובע של רב ומורה. בכובע הזה, משה חייב לא רק לומר את פסוקי התורה אלא גם לבארם.

19 לסיכום, ובתרגום ללשוננו, בפרשת דברים נחשפת לפנינו דמות משה אחרת וחדשה.

20 כדי להבין את עוצמת הדמות הנשקפת אלינו מבין רסיסי חייו האחרונים של משה, צריך להבין מהי פרשנות. פרשנות מחייבת מפגש. היא מחייבת הבנה ברורה של הקשיים והצרכים של מי שעומד מולך. היא מחייבת את האדם לצאת מאזור הנוחות שלו ולהפסיק להתגדר במילים ובטקסטים. במובן מסוים, מלוא כל הארץ פרשנות. כל מפגש אנושי מחייב מעשה פרשני. בכל מפגש אדם נדרש להבין ולהסביר לעצמו מהויות ולפרש את אשר הוא רואה או שומע. מתברר, אם כך, שכאן בתחילת ספר דברים מצויה הפעם הראשונה שבה משה פוגש את עם ישראל, פגישה במלוא מובן המילה. דווקא לפני מותו. אם עד עכשיו משה 'אמר', מעתה הוא מבאר. אולי דווקא בערוב ימיו, עם התזכורת על היותו בשר ודם, משה חובר לעם ישראל שאותו הנהיג שנים רבות כל כך ומצליח לראות את הדברים מן הצד שלהם. הוא מצליח לא רק לומר את דברי התורה אלא גם להעביר את המסר. הוא קורא את התורה מצד המקבל ולא רק מצד הנותן. והופך ממוסר למורה.