קראתי בכל לב, חקת ד׳

ההספד החסר

אחד מהרגעים הגדולים בפרשה שלנו הוא פרשת מות אהרן. התורה מספרת שמותו של אהרן במדבר הוא חלק מן הגמול על מעשה מי מריבה. ומשה מצטווה לעלות עם אהרן להר ההר ושם להעביר את השרביט לאלעזר. תוך ידיעה שזוהי דרכו האחרונה. משה מציית לציווי וכך מסופר:

וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר... במדבר כ', כח

לאחר פטירתו של אהרן יורדים רק משה ואלעזר מן ההר. היעדרו של אהרן מבהיר שהוא לא ישוב. התגובה לבשורה המרה אודות אהרן רשומה על פני פסוק אחד:

וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר: וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל שם, כח–כט.

בתנ"ך יש לא מעט הספדים. לא תמיד אנחנו יודעים את תוכנם. אחרי פטירת שרה כתוב שאברהם בא "לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" בראשית כ"ג, ב. על יעקב אבינו נאמר "וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל" שם נ', י על שמואל נאמר לאחר מותו "וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל" שמואל א' כ"ח, ג. בכל אלה לא נאמר תוכנו של ההספד.

כנגדם, ישנם הספדים מפורטים יותר, למשל הספדו של דוד על בנו אבשלום, הכולל משפט אחד: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי" שמואל ב' י"ט, א ובדומה גם בכיו של אלישע אחר אליהו: "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" מלכים ב' ב', יב. קינת דוד על יונתן מפותחת יותר ומכילה פירוט רב יותר על יונתן, על הקשר שלו עם דוד: "אָחִי יְהוֹנָתָן... נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים" שמואל ב' א', כו, הקינה מכילה גם היבטים לאומיים של מוות אבל עוסקת גם בטיבם של יהונתן ושל שאול: "אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" שם, יט, "קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר" שם, כב, "מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ" שם, כג.

במות אהרן התורה אינה מזכירה הספד כלל אלא רק בכי מתמשך של שלושים יום. המדרשים מנסים למלא את החלל. יש מהם ששמים מילים בפי עם ישראל הבוכה. ולברר על מה בכו? המדרשים מציעים שחסרונו של אהרן היה מורגש מפני שאהרן היה רודף שלום. ובשל כך היה אהוב במיוחד על כל חלקי העם ואף שהפופולריות שלו עלתה בשל כך על זו של משה. חלק מן המדרשים מציינים שתגובת ישראל המיידית הייתה תגובה של חוסר אמון והכחשה. בני ישראל לא האמינו שייתכן שאהרן מת. בעיניהם אהרן הוא הסמל למי שידע לגבור על מלאך המוות, שהרי אהרן הוא זה שעצר את המגפה בעם כשהוא עומד בין החיים ובין המתים.

תרגום יונתן הביא מעין הספד "כתוב" של משה על אחיו אהרן, ההספד שהצליח התרגום "לשמוע" בשתיקת הפסוקים:

וכיון דנח נפשיה דאהרן אסתלקו עננא יקרא בחד לירחא דאב =וכיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד באחד באב, וְחָמוּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דְאָתָא משֶׁה נָחִית מִן טַוְורָא מָנוֹי בְּזִיעִין =וראו כל ישראל שירד משה מן ההר וַהֲוָה בָּכֵי וַאֲמַר וַוי לִי עֲלָךְ אַהֲרֹן אָחִי עַמוּד צְלוֹתְהוֹן דְיִשְׂרָאֵל =ומשה בוכה ואומר "וי לי עליך אהרן אחי, עמוד התפילה של ישראל" אוּף הִינוּן בָּכוֹן יַת אַהֲרֹן תְּלָתִין יוֹמִין גוּבְרַיָא וּנְשַׁיָא דְיִשְׂרָאֵל =גם הם בכו אחר אהרן, הגברים והנשים, ל' יום תרגום יונתן לבמדבר כ', כט.

המדרשים ותרגום יונתן בכללם ביקשו לתאר מה חשו בני ישראל, או להוסיף מה ודאי אמרו בהספדם על אהרן. בזה ביקשו למלא את החיסרון הגדול שבשקט בפסוקים ובעזרתו לנסח מה היה אהרן בשביל עם ישראל ומה איבדו במותו. על ידי הכנסת המסרים הללו, כתבו המדרשים את ההספד החסר מן הספר. חשיבות כתיבת הספד היא בצורך האנושי להסביר בתמצית מה היה עניינו של האדם. תיאור דמותו של אדם יכול להתנסח בדרך כלל רק לאחר מותו. בחייו יש אוסף מפגשים, אוסף של פרטים והיכרות אינטימית שלא מאפשרת לפעמים את המבט מבחוץ שמחייבת כתיבת הספד. מכאן שאוסף הפרטים וההיכרות האינטימית עם אהרון לאורך פרקים ארוכים אינו מספיק. חסרה בתורה השורה התחתונה, איזה ייחוד שניתן לציין במילים פשוטות. אך התורה נמנעה מכך.

הפער בין המדרשים ובין הכתוב כאן משמיע לנו את הקושי האדיר לנסח במילים מהו אדם, או מי הוא אדם מסוים.

יש הארות גבוהות שאי אפשר להעביר דרך תורות, דרך דיבור ישיר ומובנה. יש שלב בו האדם לא יכול יותר לדבר, ואז הוא עולה מהדיבור לניגון. אחר כך ישנו שלב בו גם הניגון אינו מספיק, והוא הופך לצליל יחיד, ואף לקול דממה דקה. זהו המקום בו האדם עצמו הופך לצליל שאינו נשמע, ללא כלום אבל זוהי עדין הבעה. ואף ההבעה העמוקה ביותר. מה שנקלט בה מהאדם הוא הלא כלום שבו המקום שאינך יכול לומר עליו דבר הרב יאיר דרייפוס, נגיעות בשפת הלב, עמ' 212.

הרב דרייפוס מתאר את הפער בין תורתו של אדם לבין ספריו ולבין קיבועה של תורתו לתוך מילים. אבל הדברים נכונים גם לגבי עצם עצמו של האדם. ההיכרות עם אדם היא היכרות עם מכלול ובהיכרות הזו יש הכרה ברבדים רבים של אישיותו. היכרות שמצמיחה הבנת הלב שהיא הרבה מעבר למה שניתן לנסח במילים שקיימות בשפה שלנו. כל ניסיון לניסוח הוא קיבוע לתוך מסגרת של מילים קונקרטיות ואובדן של השתמעויות רוחניות רחבות הבאות לביטוי מעצם החיות של המציאות. ההוראה בדברי ישעיהו: "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" ל', כ מלמדת שלא די לקרוא מכתביו של אדם או לקרוא עליו. המפגש הבלתי אמצעי עם החידוש והיחידאיות שכל אדם באשר הוא מביא אתו לעולם אין לו תחליף. הבכייה הממושכת של עם ישראל מעידה יותר מכול על גודל עוצם אישיותו שלא ניתן להמיר ולתרגם למילים קצרות.