חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט ג׳

1 בכמה דינין דנין. ובו ד סעיפים: אין ב"ד פחות מג' וכל שלשה נקראים ב"ד אפילו הדיוטות דאי אפשר דלית בהו חד דיודע סברות בדינים אבל אי לית בהו חד דידע פסילי לדון טור בשם אביו הרא"ש ריש סנהדרין ומ"מ יכולי' לקבל הטענות ולשלחם לפני מורה מהר"ם פאדוו"ה סי' מ"ג והם דנים את האדם בעל כרחו אם הנתבע מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו אבל אם רוצה לדון עמו בעירו אלא שאינו חפץ בג' שבירר התובע אז זה בורר לו א' וזה בורר לו אחד: הגה כדלקמן סי' י"ג ונ"ל דוקא בדיינים שאינם קבועים אבל אם דיינים קבועים בעיר לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר וכן נוהגין בעירנו וע"ל סי' כ"ב סוף סעיף א':

2 פחות משלשה אין דיניהם דין אפי' לא טעו אא"כ קבלום בעלי דינים או שהוא מומחה לרבים: ובזמן הזה אין דנין דין מומחה לרבים שידון ביחידי בע"כ של אדם מהרי"ו סי' קמ"ז כל שאינם שלשה ולא קיבלום עליהם ואינם מומחים לרבים טור אפי' הם סמוכים בא"י הודאה שמודים בפניהם כמי שמודה חוץ לב"ד ויכולים להחליף טענותיהם שטענו בפניהם הכופר בפניהם ואח"כ באו עדים לא הוחזק כפרן אבל השלשה אע"פ שאינם סמוכים ההודאה בפניהם כהודאה בב"ד וכן בכופר ואח"כ באו עדים הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון:

3 אע"פ שיחיד מומחה לרבים מותר לו לדון יחידי מצות חכמים שיושיב עמו אחרים:

4 אע"פ שב"ד של שלשה ב"ד שלם הוא כל זמן שהם רבים הרי זה משובח ומוטב שיחתוך הדין בי"א מבעשרה וצריך שיהיו כל היושבים בב"ד ת"ח וראוים ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע עם מי יושב שמא ישב עם אנשים שאינם הגונים ונמצא בכלל קשר בוגדים לא בכלל ב"ד מי שאינו מומחה ולא קבלוהו עליו בעלי דינים אע"פ שנטל רשות מראש הגולה אין דינו דין אפי' לא טעה וכל א' מבעלי דינים אם רצה חוזר ודן בפני ב"ד: הגה רשות שנותן המלך עכו"ם בזמן הזה אינו כלום ומיהו אם קבלוהו הקהל ע"פ כתב המלך יכול לדין טור וי"א דאם גמיר וסביר מהני ליה רשות המלך ריב"ש סי' רע"א או השר הממונה בעירו דזהו בכלל דינא דמלכותא להושיב דיינים ושופטים מי שירצה ומ"מ מי שעושה זה בלא רשות הקהל מצער הצבור ועתיד ליתן את הדין תשובת רשב"א סי' תרל"ז:

פירוש חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט ג׳

1 סעיף א' יש כח ביד ב"ד וכו' בין מיתה וכו'. נ"ב הנה הנמוקי פ"ד

2 סעיף ב' פחות משלשה אין דיניהם דין נ"ב גרסי' בסנהדרין דפ"ז ע"ב ד"מ בפלוגתא דשמואל ור"א עי' בפרש"י ד"ה בפלוגתא דשמואל ור"א וכיון דאפוקי בי תרי וכו'. לכאורה תמי' לי טובא דלמה תלוי זה בדיין ממ"נ אם הדין באמת עם הזוכה והוי הממון שלו מה בכך שלא הי' דיניהם דין. סוף סוף הממון שלו הוא וכבר זכה בו ואם באמת מן הדין אין הממון שלו ושלא כדין נטלו שהם פסקו שלא כדין או שהוא טען שקר ויודע ששלא כדין הוא. א"כ אף אם הוי דיניהם דין סוף סוף אינו שלו ולא הוי קידושין. ולכאורה הי' נראה לפרש דזה מיירי שהי' הדין בשודא דדיינא. וא"כ זה תלוי בדעת הדיינים ואם הוי דיניהם דין הוי של הזוכה מי שאמדו בדעתם. אבל אם אין דיניהם דין לא הוי שלו. ואחרים פוסקים האומדנא להיפוך. אך באמת אי אפשר לומר כן. דנראה דאף למאן דסובר דדיניהם דין דוקא בדין ולא בדבר התלוי בדעתו של דיין. דזה דומה לשומא דקיי"ל לכ"ע דבעינן שישומהו תלתא התלוי בדין המפורש. וכדומה בזה אין לחלק בין יחיד לרבים אבל בדבר התלוי בדעתו וסברת השם אין לסמוך איריד רק בעינן שלשה. וכמו לדידן דקיי"ל דיחיד מומחה הוי כג' ומ"מ לענין שומא לא מהני רק בעינן שלשה. וה"ה נמי למאן דס"ל דשנים שדנו דיניהם דין מ"מ לענין שומא לא מהני ועוד אם מיירי רק בשומא וכדומה טפי הו"ל להש"ס לפרש דמיירי בפשרה ופליגו בפלוגתא דר"מ ורבנן בפ"ק אם פשרה ביחיד או בג' יעו"ש. ולכאורה הי' נראה לומר דמיירי דטעו בשיקול הדעת בענין דקיי"ל דקם דינא. ולכך נ"מ שפיר דאם הוי דיניהם דין קם דינא והוי של הזוכה אף דטעו. אבל אם אין דיניהם דין לא הוי שלו דבטל דינא והוי גזל. ולכך שפיר בדין זה תלוי הדבר אך כדדייקינן גם זה ליתא דנלך בתר טעמא דמה טעם בשיקול הדעת קם דינא כאן דלא יכרע הלכתא כמאן אי אפשר למהדר דינא וא"כ מה בכך שאין דיניהם דין סוף סוף כיון שכבר תפס זה השני הרי קיי"ל דיכול לומר קים לי כדיעה זו אף במיעוט נגד הרוב. וסוף סוף א"צ להחזיר ואף אם לא נימא כן רק דצריך להחזיר מ"מ כאן דעכ"פ אף אם אין דיניהם דין הוי פלוגתא וליכא הלכה ברורה ולא יומשך כרת ומיתה ע"י הזקן ממרא דאולי הלכה כדברי האומר שהדין עם הזוכה. ואף בלי הב"ד הוי שלו ולמה יתחייב הזקן ממרא מזה כשפסק שהמעות של הזוכה דנהי דמצד שני שדנין אין דבריו נכונים. דלמא מצד אחר הוי כן וסוף סוף ליכא מיתה ממש. ובטעה בדבר משנה הרי הדין חוזר וא"כ לא משכחת לה שיהי' תלוי זכות הזוכה דוקא ע"י הדיין. מיהו נראה לכאורה דמזה יהי' ראי' לדין אם מכר לחבירו דבר והי' מקח טעות מ"מ אם קידש בהם המוכר אשה מקודשת ולא נחשב כגזל רק כהלוואה יעו"ש בסי' כ"ח באהע"ז. ולפי"ז א"ש דאם הי' דיניהם דין אף שהם טעו בדבר משנה מ"מ כיון דעפ"י ב"ד לקח שהם טעו הוי כקבלה בטעות ולא כגזילה ובא לידו ברשות ולכך "הוי כהלוואה בנתים ומקודשת. אבל אם אין דיניהם דין א"כ לא הוי כקבלה בטעות רק גזל ממש בכוונה ואז אינה מקודשת והוי כאילו מקדשה בגזל. כן הי' נראה לומר מיהו באמת אין מזה ראי' די"ל דנ"מ כמש"כ הש"ך בחו"מ סי' כ"ה סעיף ד' שם ד' נ"מ בלא טעה דחוזר הדין לענין הפירות. יעו"ש כן ה"נ י"ל דאם הלך הזוכה וקידשה בפירות אותו הדבר שהגבוהו הב"ד השנים ואז אם דיניהם דין הוי הפירות שלו. ואם אין דיניהם דין אין לו הפירות עד שיגבוהו הב"ד ואז הוי הפירות כגזל בידו כנלפע"ד כעת ודוק היטב: סעיף ב' פחות אין דיניהם דין נ"ב עיין בחיבורי לאהע"ז הל' גיטין סימן קמ"א למהדורא זיין סימן נו"ן מה שכתבתי בזה:

חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט ד׳ »