חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט כ׳

1 עד מתי יכול להביא ראיה לסתור דין. ובו סעיף אחד: מי שנתחייב בב"ד והביא עדים או ראי' לזכותו סותר הדין וחוזר אע"פ שכבר נגמר ואפי' אם פרע כבר כל זמן שהוא מביא ראיה סותר אמרו לו הדיינים כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד ל' יום אע"פ שהביא ראיה לאחר ל' יום סותר את הדין שאל"כ מה יעשה אם לא מצא בתוך ל' ומצא לאחר ל' אבל אם אמרו לו להביא עדים או ראיה ואמר אין לי אע"פ שמצא אח"כ אינו כלום ואצ"ל אם אמרו לו יש לך עדים ואמר אין לי עדים יש לך ראיה ואמר אין לי ראיה ודנו אותו וחייבוהו כיון שראה שנתחייב אמר קרבו איש פלו' ופלו' והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו פירוש חלוק קטן בתפירות כעין כיסין אין זה כלום ואין משגיחים עליו ועל ראייתו: הגה אבל אם לא אמר אין לי ראיה אע"פ ששתק עד שנתחייב בדין ואח"כ אמר קרבו פלוני ופלוני ויעידו סותר הדין תשובת הרא"ש כ"ו וי"ג סי' י"ט: בד"א כשהיתה הראיה אצלו והעדים עמו במדינה אבל אם אמר אין לי עדים ואין לי ראיה ולאחר מכאן באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דסקיא של אביו שיש שם השטרות מופקדת ביד אחרים וי"א ה"ה שטרות שלו טור ובא זה שהפקדון אצלו והוציא לו ראיותיו הרי זה מביא וסותר מפני שיכול לטעון ולומר זה שאמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה מפני שלא היו מצויים אצלו ודוקא שבאו עדים שאותן השטרות היו באותן שטרות המופקדים מרדכי ס"פ זה בורר וכ"ז שיכול לטעון ולומר מפני כך וכך אמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה והיה ממש בדבריו הרי זה לא סתר טענותיו וסותר לפיכך אם פירש ואמר אין לי עדים כלל לא הנה ולא במדינת הים ולא ראיה כלל לא בידי ולא ביד אחרים אינו יכול לסתור בד"א בגדול אבל יורש שהיה קטן כשמת מורישו ובאו עליו טענות מחמת מורישו אחר שהגדיל ואמר אין לי עדים ואין לי ראיה ואחר שיצא מב"ד חייב אמרו לו אחרים אנו יודעים לאביך עדות שתסתור בה דין זה או שאמר ליה אחד מורישך הפקיד ראיה זו הרי זה מביא מיד וסותר שאין היורש קטן יודע כל ראיות מורישו: הגה וכל זה בסתמא אבל אם הביא הגדול אח"כ ראיה ועדים שלא ידע מאלו עדים שהביא אח"כ או קטן שבאו עדים ואומרים ששטרות של אביו היו בידו וידע בהן כשירד לדין הולכים אחריהם מרדכי ס"פ ז"ב:

1 סעיף א' ואפי' אם כבר פרע כ"ז שהוא מביא ראי' סותר הדין נ"ב הנה הגיע לידי ספר נדפס מחדש ושמו נקרא שער המשפט וראיתי בו שרוצה לחדש דין באחד שתבעו אותו ממון והשיב אינו יודע ונתחייב ע"פ עדים ואח"כ הביא עדי הזמה והוזמו הראשונים או ביורשים שנתחייבו עפ"י עדים והביאו עדי הזמה אח"כ או להוציא ממון שכבר נתייאשו מגוף הממון והביא ראי' ממה דאמרי' במס' כריתות דכ"ד בשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זוכה בו. אמר רבא מסתברא טעמא דר"י כגון דאמרו לי' נרבע שורו אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידיע דלא רבע ומייתי עדים ולא מפקר ליה יעו"ש והנה לבבי לא כן ידמה. כיון דבגזלן קיי"ל דייאוש כדי לא קני ובאבידה יאוש קונה ומבואר בש"ס הטעם דשאני אבידה דבהתירא אתי לידי'. אבל בגזלן באיסורא אתי לידי'. והנה זה פשוט דבגזלן אין חילוק אם הוא אלים שתיכף בשעה שבאה הגזילה לידו מייאש הנגזל נפשו. והי' דבר הראוי להתייאש שאף סתמא הוי ייאוש מ"מ לא קנהו בייאוש דאף זה נקרא באיסורא אתי לידי'. דבהתירא לא מקרי רק כגון מוצא אבדה שהייאוש הי' קודם שבא לידו. וכ"ז שלא הי' הייאוש קודם אף שההגעה לידו הי' בשוה עם הייאוש ל"מ כיון דהייאוש לא נעשה רק מחמת שהגיע לידו. זה נקרא באיסורא בא לידו ולא קנה. ולפי"ז א"ש בשלמא בשור הנסקל שקיי"ל משנגמר דינו אסור בהנאה. אע"פ שלא הגיע לשום אדם כבר היה אסור בהנאה. וא"כ תיכף מייאש הבעל נפשו מזה אף בעודו ברשותו ולכך הוי הייאוש קודם שבא ליד שום אדם. ודומה למוציא אבדה ולכך הזוכה בו אח"כ. כזוכה מן ההפקר וקונה כמוצא אבדה אבל בנידן זה. כיון דאף אם נפסק הדין שראובן חייב לשמעון מ"מ כ"ז שהמעות ביד ראובן עדיין שלו וברשותו ותדע שהרי הוא באחריותו ואם נאבד צריך לשלם אחרים תחתיהן וא"כ שלו הוא ולא מייאש מנייהו עד אחרי שנתנם ליד התובע א"כ כיון שבאמת לא הי' חייב להתובע כלל ל"מ אם ידע התובע שאינו חייב ובשקר תבעו פשיטא דהוי גזלן ממש. ובאיסורא אתי לידי' לכך אף דהוי ייאוש תיכף ל"מ כמו בכל גזלן. אף שגם התובע לא ידע רק עפ"י העדים מ"מ כיון דאח"כ נתברר למפרע שלא הי' חייב לו מעיקרא כלל. א"כ מתחלה כל היכא שהי' ממון של הנתבע ברשותא דמרא הוי קאי והוי כגזל ביד התובע ול"מ בזה ייאוש גם כיון דלא הוי הפקר לכל רק לאותו פלוני לא הוי הפקר כדקיי"ל הפקר לעניים ולא לעשירים אינו הפקר ועכ"פ לא גרע מאבדה קודם ייאוש שכבר נתחייב בהשבה ול"מ הייאוש אח"כ. ה"ה נמי בנ"ד. כיון שלא חל הייאוש על ממון זה רק מחמת שהגיע ליד התובע א"כ חל ביאת הממון ליד התובע קודם ייאוש וכבר נתחייב בהשבה ול"מ הייאוש אח"כ ואינו דומה למה שפוסק הרא"ש בס"פ הגוזל בתרא בא' ששלח שליח לפרוע להכותי ושכחן הכותי דזכה בהם השליח מטעם דייאושי מייאשי הבעלים מנייהו והביא ראיה מהך דשור הנסקל יעו"ש. והביאו בס' שער המשפט הנ"ל דהתם בהתירא לא בגזילה אתי ליד השליח. שהרי הוא נתן לפרוע להנכרי והשליח קבלם אדעתא לפרוע להנכרי רק ששכחו הנכרי א"כ עכ"פ בהיתרא אתי לידו דשליח לכך מהני הייאוש. גם אינו דומה למוציא אבדה קודם ייאוש. דהכא לא נתחייב השליח מתחלה בהשבה להמשלח. שהרי הנתינה לידו הי' מדעת המשלח ליתנם להנכרי לכך מהני הייאוש שיזכה בו השליח שייאוש הזה לא הי' מחמת שהגיע ליד השליח כי לא הי' השליח גורם בדבר רק בשביל חוב הנכרי לכך מהני הייאוש ודומה ממש לשור הנסקל. ומה דאמרי' בזה שנתייאשו הבעלים מהם אף קודם שהגיע ליד הנכרי. ואני כתבתי דפרעון חוב לא מייאש נפשו עד שהגיע ליד התובע. היינו חדא. דהא כבר הוציא המעות ליד השליח אבל בנ"ד הי' הממון ביד הנתבע עד שסילק ליד התובע לכך כ"ז שבידו לא מייאש עד שמוציא הממון מידו ואף באם פרע ע"י שליח בנ"ד נראה ויל"מ דהרי בגזלן אטו אם יגזול ע"י שליח נימא כיון דייאש הנגזל נפשו בשעה שהגיע ליד השליח קודם שבא ליד הגזלן. וכיון דאשלד"ע. א"כ כ"ז שלא הגיע הגזילה ליד הגזלן עצמו לא הוי כבא לידו א"כ נימא כיון דהיאוש נעשה מקודם שבא ליד הגזלן בייאוש לבד קנה וזה לא שמענו מעולם. וכן ראיתי כבר מזה באיזה אחרונים דאף זה לא מהני דס"ס נקרא באיסורא אתיא לידי' כיון דהיאוש נעשה מכח דעת הגזלן כן נמי בזה כיון דלא מייאש נפשו רק מכח התובע אף שבא ליד השליח מיקרי באיסורא אתי' לידי' ול"מ הייאוש כבשאר גזלן משא"כ בשולח לפרוע להכותי דבאמת הוא חייב להכותי רק שעתה שנתן. אבל מכל מקום תחילת שליחות הפרעון והייאוש הי' כדין והשליח אין לו חלק ואשם כלל בזה הוי בהיתרא מהני בי' ייאוש שפיר שזה דומה ממש למוציא אבדה. וזה שפיר דומה לשור הנסקל ואין להביא ראי' לדברינו ממ"ש הסמ"ע בשם מוהרי"ק ס"ס ק"ה יעו"ש דהתם ג"כ לא הוי ידע הנתבע הטעות ואח"כ נתברר ולא אמרינן דיאש נפשי' דהתם י"ל כיון דלא ידע כלל הנתבע מעיקרא שהיה יותר נכסים הוי ייאוש של"מ ולא הוי ייאוש. אבל בנ"ד דהרי ידע הנתבע מה שמשלם וייאש נפשי' מסך זה מיהו מטעם שכתבתי לעיל נראה ברור דבזה ג"כ הדין כמו בכל פשרה ודין בטעות שצריך לשלם התובע מה שקבל להנתבע וז"ב לפענ"ד לדינא ודוק היטב. ובזה יונח לנו מה דאמרינן באונאה דלא ידע ומחיל וא"צ לכל הדחוקים של ס' שער המשפט הנ"ל. וראיה גדולה לדברינו מצאתי מהירושלמי הביאו הרי"ף ס"פ הכונס והג"א והש"ך בסי' קע"ה גבי אריסי דבר זוזי אפקיד גבי' חברא ומית אתו יתמי דבר זוזא לתבוע לפני ר"י אמר להם וליתן פלגא וכו' הדר אתא לקמי' דר"ח אמר ליתן אידך פלגא לבני דארוסא אמריו לו נהדר לן אידך פלגא א"ל כבר הורה זקן וכו'. והנה מזה מוכח דוקא מכח דר"ח לא היה יכול לברר הטעות של ר' ישמעאל רק שבסברא נחלק עליו לכך לא צוה להחזיר ומה שעשה עשוי וכן מוכח מדברי הש"ך בחו"מ סי' כ"ה ס"ק כ"ט במ"ש שם דברי הטור והרא"ש בזה יעו"ש אבל אם היה יכול לברר הטעות של ר"י אז היה מצוה להחזיר אף אידך פלגא ואמאי נימא דהרי כבר נתייאשו בני דאריסי מהך פלגא שכבר נתנו וזכו בהם בני בר זוזי ודוחק לומר שבני בר זוזי היו שם גדולים וקטנים אבל הני דארוסי כבר היו כולם בני דעת ועוד שמלשון הרא"ש שהביא המעשה זה של הירושלמי בענין אחר והביאו הטור והש"ך בסי' כ"ה ס"ק הנ"ל מבואר שא"ל ר"י להיתומים זולו ופרעו פלגא משמע שכבר היו בני דעת ופרעו מוכח שהיו גדולים. ואעפ"כ אם יכול ר"ח לברר הטעות של ר"י היה מצוה להחזיר ולא אמרי' דהוי מחילה וייאוש. א"ו דבר זה ליתא ולא ניתן להאמר כלל ודוק היטב בזה ועוד דהתם לא מייאש רק מכח דנאסר בהנאה תיכף לאחר שנגמר דינו להחולקים על ר"ת אבל אם היה מותר בהנאה לא הי' מייאש נפשו עד לאחר שנהרג ממש וא"כ ה"נ אינו מייאש נפשו עד שבא הממון ליד חברו ויעשה מעשה הדין. וא"כ שוב הוי באיסור' אתי' לידי' ואף לר"ת כאן עדיף כנ"ל ודו"ק היטב: