מקור שולחן ערוך, חושן משפט קפ״ו
1 הלוקח כלים מן האומן למכור. ובו ב סעיפים: הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ואמר לו אם מקבלים אותן ממני אתן לך דמיהם ואם לאו אתן לך שכר מועט ונאנסו בהליכה חייב ואם נאנסו בחזרה פטור אבל אם נגנבו או אבדו חייב:
2 נטלם ע"מ למכרם וא"ל אם ימכרו במקום פלוני או עד זמן פלוני אתן לך דמים כך וכך ואם לא ימכרו אחזירם לך ונאנסו בין בהליכה בין בחזרה חייב לשלם וי"א דהני מילי בדבר שיש לו קונים הרבה ויכול למכרו מיד בדמים שקצב אלא שמחזיר למכרו ביותר כדי שישתכר בו דאל"כ פטור מאונסים ואינו חייב אלא בגניבה ואבידה כדין סרסור: הגה ואם קצב לו דמים ואמר לו כל הריוח מזה נחלוק בינינו אין לו אלא דין סרסור ואינו חייב באונסים ב"י :
פירוש חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט קפ״ו
1 סעיף א' ואני אתן לך שכר מועט. נ"ב עיין בסמ"ע שהביא לשון הטור ואני אתן לך שכר הנאה וכו'. והנה באמת כן הוא לשון הש"ס בברייתא אני נותן לך כפי טובת הנאה שבהם. אך עיין בחיבורי לנדרים נקרא נדרי זריזין שם העלתי דבכוונה שינה הרמב"ם הלשון. והדין הוא כך דבאם משלם דמי כל הטובת הנאה שהוא נהנה אז אינו חייב באונסין רק בזבינא חריפא. אבל בזבינא מצעי פטור מאונסין אבל אם נותן לו רק שכר מועט לא כפי שוויו של טובת הנאה שנהנה רק פחות מדמיו בזבינא מציעא. נעשה שואל וחייב באונסין. ומיושב בזה מה שתמה המל"מ בפ"ב מה' שלוחין בזה על הרמב"ם עיי"ש והבן: ועוד כתבנו יישוב אחר בזה די"ל דבאונס לבדו אף בזבינא מציעא חייב בההוא הנאה דנותן לו לבקרו או לקנותו על הספק אם ירצו בית חמיו או לא נעשה שואל וחייב באונסין אך במתה מחמת מלאכה יש חילוק דאם הוא זבינא חריפא נעשה אף לוקח וחייב אף במתה מחמת מלאכה ואם הוא זבינא מציעא פטור במתה מחמת מלאכה ודינה לשאר שואל עיי"ש בחיבורי נדרי זרוזין ותבין מילתא בטעמא. ועיין מ"ש בזה לקמן בסימן רי"ש סעיף יו"ד גם בסרסור ל"ב חריפא זבינא לענין אונסין דבההיא הנאה שנותן לו על הספק מתחייב באונסין ורק לענין מחמת מלאכה בעינן זבינא חריפא ומיושב קושית התו' בב"מ דף פ"א עיי"ש: @33לסימן @33הנ"ל. עיין בסמ"ע ס"ק כ"ו בהג"ה מ"ש. כתב בהגהות מרדכי כל שכירות פועל א"צ קנין. ועיין בתשו' מוהרי"ט ח"ב חלק חו"מ סי' נ"ג והביאו המשל"מ בה' איסורי מזבח פ"ד הלכה י"ג ומ"ש שם בשם הרא"ש במס' ע"ז ר"פ השוכר את הפועל ועיין מ"ש בתשובה אחרת לחקור בדין היכא דשייך דין קלבד"מ אם נמי חל החיוב בדבור או לא. ונ"מ לענין לחייב לצי"ש או לענין תפיסה עיי"ש מ"ש בזה ובדיני אתנן: