תשובות הרדב"ז חלק ו ב׳רכ״ה

שאלה ראובן ושמעון היו שותפים הלך שמעון וקנה מלוי כמה סחורות ונתן לו מקצת המעות ונשאר חייב לו סך גדול והסחורות ביד לוי עד שיתן לו המעות לסוף ג' שנים רצה לוי ליפרע החוב משמעון הלך שמעון ומשכן הסחורות ביד יהודה בעד החוב ופרע ללוי והתנה עם יהודה שאם לא יחזיר לו את מעותיו לשנה תמימה שכל הסחורות יהיו מכורים לו לחלוטין מעכשיו. כלתה השנה ולא פרע שמעון ליהודה והתרה בו יהודה פעמים שלש כי אם לא יפרע לו יהיו הסחורות שלו ולא שת שמעון לבו גם לזאת לסוף גמר אומר יהודה שהסחורות שלו וירא שמעון כי כלתה אליו הרעה עשה קנוניא עם נכדו של ראובן שותפו כי ראובן הלך למדינת הים ועשו שטר מזוייף איך לוי נתחייב לתת הסחורות לראובן שנה אחת קודם שמשכן אותם שמעון ליהודה ושלח מורשה לטעון השטר הזה מלוי כראות החכם של אותה העיר מכמה טענות חזקות כי השטר מזוייף הטיל חרם סתם בצבור למי שהיה יודע עדות נגד השטר הזה שיבא ויגיד וגם אם יהיה נוגע בדבר או פסול לעדות ושם מצא שמעון הנזכר ושלח לו שליח ב"ד לאמר לו כי בזמן ח' מהיום יבא ויגיד מה שידע מהשטר הזה ואם לא ישא עונו. ענה שמעון ואמר כי הן אמת שהוא יודע עדות אמנם אינו רוצה להעיד כי הוא נוגע בדבר. שלח לו החכם אעפ"כ אם לא תגיד תפול בחרם והוא ישופך ראש. ענה שמעון אדרבה יורנו רבינו החרם על מי חל ואף אם נאמר שלא יכול החכם להכריח להעיד למי שנוגע בעדות אם בדבר הזה שיודע בודאי שהדין מרומה היכולת בידו ובפרט כי ראובן בעל השטר הלך למדינת הים ונכדו אשר אומר שמצא השטר לא היה יורד לדין הוא בעצמו למען יוכלו הדיינים להבריח ולהחרים לבעלי דינין שלא יטענו כי אם האמת רק היה שולח מורשה והעדים ג"כ היו במדינת הים והכתב בכתב נוצרית והלשון לשון פורטוגינו מלבד כמה וכמה טענות עצומות שהיו נגד השטר הנזכר:

תשובה איני בא לדון על השטר כי הדברים נראין שהוא מזוייף אבל אני בא לדון על ענין החרם שזהו עיקר השאלה. הנה נמצא בהגהה באשרי בפרק שבועת העדות בשם אור זרוע שלמד מאותה משנה דתנן אינה נוהגת אלא בראויים להעיד שגם החרם לא חל על הנוגע בעדות ובשם ריב"א וראב"ן אמרו כי החרם חל אפי' על הפסולים להעיד והביאו ראיות לזה כמו שכתוב באותה הגהה ולענין פסק ההלכה נראה דהלכה שהחרם חל שהרי רבי אליעזר ברבי שמעון וריב"א וראב"ן הם רבים כנגד אור זרוע ועוד כי המרדכי בפ' הנזכר כתב סברא זו ולא כתב הסברא האחרת משמע דהכי ס"ל. ועוד יש ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ט מהלכות שבועות וז"ל כל מקום שאמרנו פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת בטוי והוא שנשבע או ענה אמן אם השביעו אחר וכו' למדנו שאין משנתינו שנויה אלא לענין קרבן. הילכך אין ראוי ללמוד ממנה אלא כמו שחל החרם על אחרים שאינם נוגעים בעדות חל על הנוגעים בעדות לא לענין להוציא ממון על פיהם אלא לברר הדבר. עוד אני אומר דאפי' א"ז לא אמרה אלא כשאין שם רגלים ואמתלאות אבל בנ"ד דבר נראה לעין שהדין מרומה יש רשות לדיין לעשות דברים שהם כנגד הדין כדי להוציא הדין לאמתו. כי האי עובדא דמארי בר יסק דאתא ליה אחא מבי חוזאה ורבות בתלמוד כאלה ואין לי פנאי להאריך. א"כ יפה עשה החכם להחרים כל מי שיודע עדות בין רחוק בין קרוב בין כשר בין פסול כדי לברר הדבר וחל החרם על שמעון. וז"ל הרמב"ם יש לדיין לנדות ולהחרים מי שאינו בן נדוי כדי לגדור פרץ כפי מה שיראה לו. ואין לך גדירת פרץ גדול מזה שלא ירבה הזיוף והחמס והגזל. והוי יודע שאפי' היה החכם מחרים שלא מן הדין אם שמעון ע"ה לא היה יכול לומר אדרבה. כללא דמילתא החרם של החכם חל והאדרבה שאמר שמעון הרי הוא כחרס הנשבר: