ביאור שטיינזלץ על תמורה ט׳

1 שהרי האמרה הרווחת בפי העם: בוצינא טב מקרא קישוא שכבר בשל כעת, למרות קוטנו, טוב מדלעת גדולה שתבשיל לאחר זמן.

2 א משנה נאמר בתורה בדין התמורה "לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" ויקרא כז, י, ומפרטים עתה באלו בהמות של הקדש על אלו בהמות של חולין מתקיים דין זה. ממירין מבהמת הקדש שהיא מן הצאן בהמה דקה, כגון כבשים ואילים של קודש על הבקר בהמה גסה, כגון שור ופרה של חולין. וכן ממירים מן הבקר על הצאן. וממירים אף בין הצאן עצמם מן הכבשים על העזים, וכן מן העזים על הכבשים. וממירים מן הזכרים על הנקבות, וכן מן הנקבות על הזכרים. שכל אלה בכלל "בהמה". וממירים מן בהמות הקדש התמימים שאין בהם מום על בהמות חולין שהן בעלי מומין, וכן ממירים מן בעלי מומין על התמימים.

3 וטעמה של הלכה זו — שכן אף שנאמר: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב" — ובהמה שאין בה מום הריהי בכלל "טוב" וזו שיש בה מום הריהי בכלל "רע". ו"טוב ברע" הוא איפוא תמים של חולין בבעל מום של קודש, ו"רע בטוב" הוא בעל מום של חולין בתמים של קודש — מכל מקום נאמר בכתוב: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". ומגדירים: איזהו מיהו בעל מום "רע". זה שנאמר בו "טוב ברע" — אלו בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן, כלומר, שלאחר שהוקדשו נפל בהם מום. ורק בהמת הקדש בעלת מום שכזה, ממירים ממנה על בהמת חולין. ואולם בהמה בעלת מום שהוקדשה לאחר שנפל בה מום — אינה עושה תמורה. ואם המיר בה בהמת חולין — לא חל עליה דין תמורה.

4 ב גמרא שנינו במשנתנו אלו הן הבהמות של ההקדש ושל החולין שמתקיים בהן דין התמורה. ושואלים: מנא הני מילי מנין אלו הדברים הללו? ומשיבים: דתנו רבנן שכן שנו חכמים על האמור בתורה "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" ויקרא כז, י — מכאן שממירין מן הצאן על הבקר, ומן הבקר על הצאן. וכן ממירים מן הכבשים על העזים, ומן העזים על הכבשים. וכן מן הזכרים על הנקבות, ומן הנקבות על הזכרים. ומן בעלי מומין על התמימים, ומן התמימים על בעלי מומין שכל אלה בכלל "בהמה".

5 ויש לברר: יכול נוהג דין זה שממירים מבהמת הקדש בעלת מום אפילו אם קדם המום להקדישן, ולא רק זו שנפל בה מום אחר כך? — תלמוד לומר משמיענו הכתוב בפסוק זה: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב", ואיזהו האופן בו מתקיים המרת "טוב ברע"? — אלו בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן.

6 ושואלים: מאי תלמודא מה הלימוד, כיצד נלמד הדבר מהכתוב? אמר אביי בהסבר הדרשה: נימא קרא יאמר הכתוב "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בו", ויובן הדבר שהכוונה להמרת רע בטוב, ומעתה יש לשאול: המלה "בטוב" אחרינא האחרת, הנוספת למה לי מה היא מלמדת? שמע מינה למד ממנה כי לא כל קרבן שהוא בגדר "טוב" הריהו בכלל דין התמורה, אלא דווקא זה המוגדר כטוב מעיקרו, שלא היה בו מום מתחילתו, אלא שנפל בו לאחר שהקדישו — הוא זה שעושה בהמת חולין תמורה. אבל קרבן המוגדר כרע מעיקרו, שהיה בו מום מתחילתו — אין עושה תמורה.

7 רבא אמר הסבר אחר בדרשה זו: תרווייהו שניהם שתי המילים "טוב" הכתובות בפסוק זה הריהן ייתורי מייתרי מיותרות, וללמד באו. שהרי אם אין שני הכתובים הללו משמיעים חידוש דין, אם כן, נכתוב קרא די שתכתוב התורה "לא יחליפנו ולא ימיר אותו ברע או רע בו", ויהיה מובן הדבר כי המלה "אותו" שבכתוב "אותו ברע" הריהי ניגודו של הרע, וכן המלה "בו" שבכתוב "או רע בו". ולמה לי למכתב תרוייהו לכתוב את שתי המילים "טוב"? — להשמיענו שני דברים: חד כתוב אחד "טוב" מלמדנו שאפילו זה הממיר טוב בטוב, כלומר, בהמת קודש תמימה בבהמת חולין תמימה נמי גם כן, כי כאשר הוא ממיר — הריהו לקי לוקה על כך. ואידך והאחר, ה"טוב" הנוסף מלמדנו כי דווקא קרבן שהוא טוב מעיקרו, שלא היה בו מום בתחילתו, ורק לאחר הקדשו נפל בו מום — הוא זה שעושה תמורה, אבל זה שהוא רע מעיקרו כשנולד בעל מום — אין עושה תמורה.

8 ושואלים: ולשיטת אביי שאין בכתוב זה אלא "טוב" אחד מיותר, המלמד לענין המרה מבעלת מום שלא היה המום בבהמה מתחילתה, מנין לו שגם הממיר טוב בטוב לוקה על כך? אמר אביי: אין צורך לדרשת כתוב מיוחדת להשמיענו זאת, שהרי קל וחומר הוא המלמדנו זאת. ובאופן זה: ומה הממיר טוב ברע, כלומר, בהמה תמימה של חולין "טוב" במקום בהמה בעלת מום של קודש "רע" דעלויי קא מעלי ליה שלהעלות הוא מעלה אותו, שהרי את בהמת הקודש לא היה יכול להקריב ואילו את תמורתה כן — הריהו לקי לוקה על כך. זה הממיר טוב בטוב, דכי הדדי נינהו שכמו שווים הם זה לזה, שהרי שניהם טובים ואין תועלת כלשהי במעשהו — לא כל שכן דלקי שלוקה על כך!

9 וחוזרים ושואלים: ורבא הסבור שיש כתוב מיוחד המלמדנו שלוקה הממיר טוב בטוב, מדוע לא נלמד הדבר מקל וחומר זה? ומשיבים: אין דינו של הממיר טוב בטוב יכול להילמד מקל וחומר, כי כלל הוא: אין עונשין מן הדין על סמך מידת קל וחומר בלבד, ועל מנת להענישו נדרש כתוב מיוחד. ושואלים: ואביי שלמד שלוקה הממיר טוב בטוב מקל וחומר, מה הוא משיב לטענה זו? ומשיבים: אמר יכול לומר לך אביי בתשובה: הא דין זה שלוקה הממיר טוב בטוב — לאו דינא לא נלמד מן הדין, מקל וחומר הוא. אלא מן הסברה הפשוטה, שכן מי גרע האם גרוע הממיר טוב של הקדש מזה הממיר רע של הקדש?! וכשם שלוקה הממיר מרע על הטוב, כן לוקה הממיר מטוב על טוב.

10 ג ועוד בדיני התמורה הנלמדים מפסוק זה. תנו רבנן שנו חכמים: "לא יחליפנו" — זו התמורה בבהמתם של אחרים, "ולא ימיר אתו" — זו התמורה בבהמה של עצמו. שבשני המקרים אסור לו להמיר, ואם המיר הרי זו תמורה. ושואלים: ולכתוב ותכתוב התורה רק "לא יחליפנו", ולא בעי ולא צריך לכתוב גם "ולא ימיר אתו", ואנו נדע שאף הממיר בשל עצמו לוקה, שהרי אין חמור זה הממיר בשל אחרים מזה הממיר בשל עצמו!

11 ומשיבים: אי כתב הכי אם היה כתוב כך, "לא יחליפנו" בלבד — הוה אמינא הייתי אומר: כי רק זה הממיר באופן שאומר "תצא זו בהמת ההקדש מקדושתה לחולין ותכנס זו בהמת החולין במקומה" הוא דתילקי שלוקה על המרתו, כיון שהתכוון להוציא הקדש לחולין. אבל זה הממיר באופן שאומר "זו תמורת זו", דתרווייהו קא מקדיש להו שבדרך זו את שתיהן הוא מקדיש אותן, ולא התכוון להוציא את בהמת ההקדש לחולין — אימא אמור שלא לקי אינו לוקה על כך. לכן קא משמע לן משמיע לנו הכתוב "ולא ימיר אותו", שאף באופן זה הריהו לוקה.

12 ד ודנים עתה בגופם של דברים. מהכתוב "לא יחליפנו" למדים לענין התמורה בבהמתם של אחרים. ומבררים: האי מקרה זה של תמורה בבהמתם של אחרים, היכי דמי כיצד בדיוק המדובר? אי נימא אם נאמר שמדובר במקרה שהבהמה של ההקדש, היא דידיה שלו של הממיר, ובהמת החולין בה הוא ממיר, היא דעלמא של העולם, אנשים אחרים, הרי נמצא שמקדיש בהמה של אחרים, ועל כך יש לתהות: מי מצי מקדיש האם יכול הוא להקדיש, והרי "איש כי יקדש את ביתו קדש לה'"ויקרא כז, יד אמר רחמנא אמרה התורה, ולמדנו מכתוב זה כלל לענין ההקדשות: מה ביתו — הריהו ברשותו של המקדיש, אף כל דבר שהוא מקדיש — צריך להיות ברשותו, ואין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו! ואלא תאמר שמדובר במקרה שהבהמה של ההקדש היא דעלמא של האחרים, ובהמת החולין היא דידיה שלו — אף על כך יש לתהות: מי האם אדם מתפיס מחיל קדושה לבהמת החולין שלו מדבר שאינו שלו.

13 ומשיבים: לעולם מדובר בבהמה של ההקדש שהיא דעלמא של האחרים, ובהמת החולין שהיא דידיה שלו, ואשר לשאלה כיצד הוא מתפיס מדבר שאינו שלו, יש להשיב כי מדובר כגון שאמר מריה הבעלים של הבהמה של ההקדש שכל הרוצה להמיר בבהמתו — יבא וימיר. ובדרך זה, יכול אדם להתפיס אף בדבר שאינו שלו.

14 ה משנה ממירין בהמה אחד של חולין בשנים של הקדש, וכגון שאמר "הרי בהמה זו תחת בהמות אלו". וכן שנים של חולין ממירים באחד של הקדש. וכן ממירים אחד של חולין במאה של הקדש, וכן מאה של חולין באחד של הקדש. ר' שמעון אומר: אין ממירין אלא אחד של חולין באחד של הקדש, שכן נאמר: "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" ויקרא כז, י. ומה משמעו של לשון "הוא" — זה המיוחד, שדובר בבהמה אחת בלבד, אף היא בהמת התמורה — מיוחדת, ומכאן שאין ממירים אלא בהמה אחת בבהמה אחת.

15 ו גמרא לענין מחלוקתם של חכמים ור' שמעון שואלים: מנא הני מילי מנין אלו הדברים, מהו מקור השיטות הללו? ומשיבים: דתנו רבנן שכן שנו חכמים: נאמר בדין התמורה "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", ומכאן למדים אנו שממירין אף אחד בשנים, וכן שנים באחד, ואפילו אחד במאה, ומאה באחד. שבכל דרך מועילה התמורה. ר' שמעון אומר: אין ממירין אלא אחד באחד, שכן נאמר בכתוב זה "בהמה בבהמה" בלשון יחיד, לומר שאין ממירים אלא אחד באחד, ולא בהמה בבהמות, ולא בהמות בבהמה.

16 אמר לו החולק עליו חכמים: והרי מצינו מצאנו במקרא בבהמות רבות שאף הן קרויה "בהמה", בלשון יחיד, שכן נאמר "ובהמה רבה" יונה ד, יא! ושואלים: ור' שמעון שלמד מכתוב זה שאין הכוונה אלא לבהמה אחת, מה הוא משיב על טענה זו? ומשיבים: בהמות רבות — בלשון "בהמה רבה" איקרי נקראת, אבל בלשון "בהמה" סתם — לא איקרי אינה נקראת.

17 ושואלים: והאם טעמא הטעם, המקור לשיטתו של ר' שמעון משום שנאמר "בהמה" בלשון יחיד הוא? והא טעמא והרי הטעם של ר' שמעון משום הנאמר בכתוב זה "והיה הוא ותמורתו", שדרש בו: מה הוא בהמת ההקדש — מיוחד, אף בהמת התמורה מיוחדת!

18 ומשיבים: מעיקרא מלכתחילה אמר להן ר' שמעון לחכמים שמקור שיטתו הוא מן הכתוב "והיה הוא ותמורתו" כמובא במשנתנו, ואולם כי חזא דדרשי רבנן כאשר ראה שדורשים חכמים החולקים עליו את דינם מהכתוב "בהמה בבהמה" כמובא בברייתא זו אמר להם איהו הוא: מהתם נמי מצינן למילף טעמא דידי משם, מהכתוב "בהמה בבהמה", גם כן יכולים אנו ללמוד את הטעם שלי, המקור לשיטתי.

19 ז אמר ריש לקיש: אף שאין ממירים לדעת ר' שמעון אלא בהמה אחת של חולין בבהמה אחת של הקדש, מכל מקום מודה ר' שמעון שממירין בהמת חולין על בהמה אחת של הקדש, וחוזרין וממירין שוב בהמה אחרת של חולין על אותה בהמה של הקדש, מאי טעמא מה הטעם — שכן קדושה ראשונה של בהמת ההקדש להיכן הלכה?! שהרי אף שהמירו עליה בפעם הראשונה וחלה קדושה על בהמת החולין, קדושת בהמת ההקדש במקומה עומדת, ולכן אפשר שוב להמיר עליה. ואילו ר' יוחנן אמר בשיטת ר' שמעון שכשם שאין ממירין שנים באחד — כן אין ממירין וחוזרין וממירין על אותה בהמת הקדש.

20 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא אחת כשיטתו של ר' יוחנן, וכן תניא כוותיה שנויה ברייתא אחרת כשיטתו של ריש לקיש. ומפרטים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של ר' יוחנן: כשם שאין ממירין אחד בשנים — כך אין ממירין וחוזרין וממירין על אותה בהמת הקדש. תניא כוותיה שנויה ברייתא אחרת כשיטתו של ריש לקיש: יכול כשם שאמר ר' שמעון שאין ממירין שנים באחד, כך סבור הוא שאף אין ממירין וחוזרין וממירין על אותה בהמת הקדש — תלמוד לומר: "והיה הוא ותמורתו" — אפילו במאה של בהמות חולין, בכל פעם המיר אחת באחת.

21 ח בעי שאל ר' אבין: לדברי ר' יוחנן האומר בשיטת ר' שמעון שאין ממירין וחוזרין וממירין על אותה בהמת הקדש, אם הפריש אדם בהמה לקרבן אשם כדי להתכפר בו ולאחר מכן המיר בו בהמת חולין,

22 ולאחר מכן הומם נפל בו מום בקרבן הראשון, וחללו על אחר בהמה אחרת. ולאחר מכן אבד אותו קרבן שני, ועמד ונתכפר בקרבן אשם אחר שלישי שהביא במקום זה שאבד, ואחר כך נמצא הקרבן שאבד השני. ומכיון שכבר התכפרו הבעלים, מעתה דינו של הקרבן השני שהוא ניתק נעתק להיות כקרבן עולה, כדין אשם שנתכפרו בעליו שמוקרב כעולת נדבה. ויש לשאול: קרבן זה, מהו לענין שימיר בו בהמת חולין, האם כיון שקדושתו באה מכח הקרבן הראשון, אם כן הוא בכלל דין "אין ממירים וחוזרים וממירים" ולא ימירו בו, או שמא כיון שקרבן זה הריהו אחר, הן משום שהוא בהמה אחרת, והן משום שהוא קדוש בקדושה אחרת שהראשון היה אשם, והשני עולה — ממירים בו.

23 אמר אביי: מאי קא מיבעיא ליה מה עיקרה של השאלה שנשאלה לו, לר' אבין? אי אם עיקר השאלה הוא כאשר יש שני גופים שתי בהמות הקדש, הקרבן המקורי שנפל בו המום, וזה שהתחלל עליו וקדושה אחת ששניהם אשם, שלפני שנתכפר בשלישי לשני דין אשם כמו לראשון — תיבעי ליה תישאל לו שאלתו אף בלא אופן מורכב זה שאבד הקרבן השני, והפריש קרבן שלישי שבו הוא מתכפר ולאחר מכן נמצא השני. אלא באופן פשוט: שלא אבד הקרבן השני, והשאלה היא האם ממירים עליו משום שגוף נפרד הוא מהראשון, או שאין ממירים עליו משום שקדושה אחת לו ולקרבן הראשון.

24 ומצד שני אי אם עיקר השאלה הוא משום שיש שתי קדושות שבתחילה היה אשם ועכשיו הריהו עולה, ואף ששתי הקדושות הללו הן בגוף אחד באותה בהמה — תיבעי ליה תישאל לו לר' אבין שאלתו אף בלא אופן זה שהומם הקרבן הראשון, וחיללו עליו את זה השני, ובאופן פשוט יותר: שאבד הקרבן הראשון לאחר שהמיר בו, והקריבו תחתיו קרבן אחר לאשם, ולאחר מכן נמצא הקרבן הראשון, שדינו שהוא ניתק לעולה. והשאלה היא: האם ממירים על הקרבן הראשון שנשתנתה קדושתו, או שאין ממירים עליו משום שהריהו אותה בהמה.

25 ומשיבים: שאלה זו של ר' אבין, שתי שאלות הבאות כחדא מגו חדא אחת מתוך אחת, כלומר, בעיה אחת העולה מתוך בעיה אחרת, שפתרון הבעיה הראשונה מעלה בעיה אחרת קמיבעיא ליה היא שנשאלה לו. ובאופן זה: תחילה אכן שאל האם נוהג דין תמורה במקרה זה של שני גופים וקדושה אחת כהצעתו הראשונה של אביי, וחזר ואמר: גם אם תימצי תמצא לומר במקרה זה של שני גופין וקדושה אחת שלא נוהג דין תמורה בקרבן השני — יש מקום לומר שהרי זה משום דבההיא שבאותה סוג קדושה הא איתמר הרי כבר הומרה בה חדא זימנא פעם אחת, בקרבן האשם הראשון, ואולם עדיין יש מקום לשאול במקרה של שני גופין ושתי קדושות היא בעיית ר' אבין מהו הדין? ומסכמים: לא נפתרה השאלה, ותיקו תעמוד במקומה.

26 א לישנא אחרינא לשון אחר בהצעת סוגיה זו. בעי שאל ר' אבין: לשיטת ר' יוחנן שאמר שלדברי ר' שמעון אין ממירין וחוזרין וממירין, אם הפריש קרבן אשם על מנת להתכפר בו, ולאחר מכן המיר בו, ולאחר שהמיר בו הומם נפל בו, בראשון, מום, וחללו על אחר, מהו הדין לענין שיחזור וימיר בקרבן האחר? וצדדי השאלה: מצד אחד הרי הוא גוף אחר מהקרבן הראשון, ויש מקום לומר שבזה ממירים. ומצד שני, הרי זו קדושה אחת, ששניהם קרבן אשם — וכשם שבראשון אין ממירים, אף בו אין ממירים.

27 ובעיה נוספת: הפריש קרבן לאשם, ואבד הקרבן, והפריש קרבן אחר לאשם, ונתכפר באשם האחר, ולאחר מכן נמצא הקרבן הראשון והרי ניתק נעתק זה הראשון שאבד ונמצא לעולה, ושאלה היא: מהו דינו לענין שיחזיר יחזור וימיר בו. שכן מצד אחד הרי זה גוף אחד — ואין חוזרים וממירים בו. ומצד שני הרי זו קדושה אחרת שבתחילה היה אשם, ועכשיו הריהו עולה — וחוזרים וממירים בו.

28 אמר אביי: הי קא מיבעיא ליה איזה חלק בבעייתו של ר' אבין הוא שנשאל לו, הוא עיקר השאלה? אם הבעיה העיקרית היא זו בענין קדושה אחרת באותו הגוף שבתחילה היה אשם ועכשיו הוא עולה — לא ניבעי לא תישאל אחריה הבעיה שבה הומם הראשון וחללו באחר, שהיא מקרה שונה, של גוף אחר וקדושה אחת. ואי אם בעיקרה נשאלה הבעיה במקרה זה של גוף אחד אחר באותה קדושה — לא ניבעי לא תישאל הבעיה במקרה זה של נתכפר באשם אחר, שעניינה גוף אחד וקדושה אחרת!

29 ומשיבים: שאלה זו של ר' אבין, הריהי שתי שאלות, הבאות כחדא מגו חדא אחת מתוך אחת, כלומר, בדרך של פתרון בעיה אחת המעלה בעיה אחרת קא מיבעיא ליה היא שנשאלה לו, ובאופן זה: תחילה שאל: הומם הראשון וחללו על אחר, מהו דינו לענין זה שיחזור וימיר על אותו אשם שני? וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אומרים אנו כי דווקא באשם ראשון הוא שאין חוזר וממיר, אבל זה הקרבן השני, הקדושה שבו בגוף אחד לעצמו היא, ומשום כך, אף על גב דקדיש אף על פי שהוא קדוש באותה קדושה אשם כקדושת הקרבן הראשון — דינו שחוזר וממיר בו. או דלמא שמא נאמר כי בכל אופן הרי הקרבן השני עומד באותה קדושה, ומשום כך, דינו שאין חוזר וממיר בו?

30 ומתוך בעיה זו, עולה הבעיה הבאה, ובאופן זה: ואף אם תימצא לומר כי הדין זה הקרבן השני, אף שהוא גוף אחד אחר לעצמו, כיון שבאותה קדושה הוא קאים עומד — לכן דינו שאין חוזר וממיר בו, אלא מעתה נשאל במקרה אחר: מי שהפריש קרבן לאשם, ואבד הקרבן, ונתכפר באשם האחר, ולאחר מכן נמצא קרבן האשם הראשון, ודינו שניתק נעתק זה הקרבן הראשון להיות מוקרב כקרבן עולה, מהו דינו לענין זה שיחזיר וימיר בו?

31 וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אומרים אנו: כי כאשר נאמר דין זה שאין ממיר וחוזר וממיר — הרי הני מילי דברים אלו נאמרו דווקא במקרה של אותו הגוף הקרבן ובאותה קדושה, אבל במקרה של אותו הגוף, אבל בקדושה אחרת כגון זה הקרבן הראשון, שבתחילה היה בקדושת אשם ועתה הוא בקדושת עולה — דינו שחוזר וממיר. או דלמא שמא נאמר כי אף שיש בקרבן זה קדושה אחרת, מכל מקום כיון שאותו הגוף הוא — לכן דינו שאין חוזר וממיר? ומסכמים: לא נפתרה הבעיה, ותיקו תעמוד במקומה.

32 ב בענין דומה, מובאת בעייה של ר' אבין וקושיית אביי כעין זו שנאמרה למעלה. נושא הדברים הריהו מה שאמר ר' יהושע בן לוי: הפודה בהמה שהיא הקדש ראשון כגון, בהמה שהוקדשה לקרבן, ונפל בה מום, שפודים אותה וקונים בדמיה קרבן אחר — משלם את ערכה של הבהמה, ומוסיף על כך עוד חומש חמישית. ואין הפודה בהמה שהיא הקדש שני כגון, שנפל מום גם בבהמה השניה שעליה חיללו את הקרבן הראשון שנפל בו המום. וכן כגון בהמת חולין שהומרה בבהמת הקדש מוסיף חומש, והריהו משלם רק את ערכה.

33 ואמר רב פפא בהסבר הדברים: מאי טעמא מה הטעם, המקור לשיטתו זו של ר' יהושע בן לוי — שכן אמר קרא הכתוב: "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו" ויקרא כז, טו — והרי זה בא לדייק: דווקא המקדיש הפודה הקדש ראשון, הוא המוסיף חמישית, ולא זה המתפיס הפודה את מה שהותפסה בו קדושה, בחילול עליו או בתמורה.

34 ובדין זה בעי שאל ר' אבין: מי שהפריש בהמה לקרבן אשם כדי להתכפר בו, והומם נפל בו מום, ועמד וחיללו, כדינו, על כסף, והוסיף עליו חומש, כדינו של הפודה הקדש ראשון, וחללו לאותו הכסף בחבירו בבהמה אחרת, שתוקרב לאשם. ולאחר מכן אבד הקרבן השני, ועמד והפריש בהמה אחרת לאשמו, וקרב אשם זה, ונתכפר הבעלים באשם האחר השלישי. ולאחר מכן נמצא הקרבן השני, והרי דינו שניתק נעתק זה הקרבן השני לעולה, ונפל אף בו מום. ומעתה יש לשאול: מהו דינו לענין זה שיוסיף הפודה אותו עליו בנוסף לערכו חומש, האם הוא כהקדש ראשון או כהקדש שני?

35 אמר אביי: במקרה זה, יש לפנינו שני גופים אשם ראשון, ואשם שני, ושתי קדושות אשם, ועולה. ואולם יש לברר: מאי קא מיבעיא ליה מה היא עיקר השאלה שנשאלת לו? אי אם בגלל שיש לפנינו שני גופין, ואף שיש לשני הקרבנות הללו קדושה אחת קא מיבעיא ליה היא עיקר השאלה שנשאלה לו — אם כן תיבעי ליה תישאל לו שאלתו זו אף בלא נתכפר בקרבן אשם שלישי. כאשר יש לפנינו שני קרבנות הראשון שנפל בו מום, והשני שבו חולל הראשון, ולשניהם קדושה אחת אשם.

36 ואי אם משום שיש לפנינו שתי קדושות אשם ועולה, ואף ששתיהן בגוף אחד בקרבן הראשון קא מיבעיא ליה היא עיקר השאלה שנשאלה לו — תיבעי תישאל לו אם כן אף במקרה שלא הומם הקרבן הראשון, אלא שאבד והפרישו אחר תחתיו וקרב השני לאשמו, ולאחר מכן נמצא הראשון, ונעתק לעולה. ולא נצרך ר' אבין להציג את בעייתו באופן מורכב זה של שני גופים ושתי קדושות!

37 ומשיבים: שאלה זו של ר' אבין, הריהי כשתי שאלות הבאות חדא מגו חדא קמיבעיא ליה בעיה אחת העולה מתוך בעיה אחת נשאלה לו, ובאופן זה: תחילה שאל במקרה של שני גופים וקדושה אחת, וחזר ואמר: אף אם תימצא לומר בבעיה זו של שני גופין וקדושה אחת שלא מוסיף הפודה את הקרבן השני חומש — יש לומר בטעם הדבר משום דבההיא שבאותה קדושה כבר איתוסף נוסף בה חדא זימנא פעם אחת חומש כאשר פדה את הקרבן הראשון שנפל בו מום. אבל במקרה מורכב זה של שני גופין ושתי קדושות, יש לשאול מאי מה יהא דינו של הקרבן השני לענין תוספת החומש. שהרי מן הצד האחד, הריהו בא מכוחו של הקרבן הראשון, והרי הוא איפוא בכלל "הקדש שני" שאין מוסיפים בו חומש. ואולם מן הצד האחר, כיון שהוא גוף אחר ובקדושה אחרת, יש מקום לומר שהוא בכלל "הקדש ראשון", והפודה אותו מוסיף חומש. ומסכמים: לא נמצא פתרון לשאלה זו, ותיקו תעמוד בלא פתרון.

38 ב לישנא אחרינא לשון אחר בהצעת מהלך סוגיה זו, ובאופן זה: בשיטת ר' יהושע בן לוי שהפודה הקדש ראשון מוסיף חומש, והפודה הקדש שני אינו מוסיף חומש, בעי שאל ר' אבין אם הפריש בהמה לקרבן אשם על מנת להתכפר בו, והומם נפל בו מום, וחללו על קרבן אחר, והוסיף חומש, כדין, ואבד הקרבן השני, ועמד והפריש קרבן שלישי לאשם, ונתכפרו הבעלים באשם האחר השלישי. ולאחר מכן נמצא הקרבן השני, וניתק זה הקרבן לעולה, ולאחר מכן נפל בו מום, ובא לפדותו. מהו דינו לענין זה שיוסיף עליו חומש?

39 אמר אביי: הדין איזה חלק בבעייתו של ר' אבין קא מיבעיא ליה הוא שנשאל לו? אי אם משום שיש כאן קדושה אחרת באותו הגוף בקרבן השני שהיה בתחילה אשם ועתה הוא עולה קא מיבעיא ליה היא שנשאלה לו — לא ניבעי ליה לא תישאל לו השאלה באופן זה שהומם הקרבן הראשון וחיללו באחר, שהרי אף במקרה שאבד הראשון והוקרב תחתיו קרבן אחר, ולאחר מכן נמצא, ונעתק כדין מקדושת אשם לקדושת עולה, הרי זה שתי קדושות בגוף אחד! ואי אם עיקר בעייתו היא במקרה של גוף אחד באותה קדושה — אם כן יש לשאול בעיה זו אף בלא שנתכפרו הבעלים בקרבן שלישי!

40 ומשיבים: ר' אבין שאל שתי שאלות, והאחת נובעת מקודמתה. שבתחילה שאל במקרה שנפל מום בקרבן הראשון, וחללו על אחר, והומם השני ורוצה לפדותו, והשאלה היתה מהו דינו לענין זה שיוסיף עליו חומש? וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אומרים אנו כי דווקא באשם קמא הראשון הוא שאין ראה עיונים מוסיף חומש, אם יחזור ויחלל עליו, משום שהוא גוף אחד בקדושה אחת, וכבר הוסיף בה חומש בפדיונה. אבל בקרבן השני, שהריהו גוף אחד לעצמו, אף על גב דקאים אף על פי שעומד הוא באותה קדושה של הקרבן הראשון — אין ראה עיונים הדין כן, אלא שהפודה אותו מוסיף חומש,