ביאור שטיינזלץ על תמורה כ״ז

1 "ואם תחתיה תעמד הבהרת" ויקרא יג, כג, הרי שלשון "תחת" משמש במובן של הישארות דבר במקומו. וכן הוא עיקרה של התפסת התמורה שאף שבהמת החולין מתקדשת בה, קדושת בהמת ההקדש עומדת במקומה.

2 ולשון דאחולי של חילול, החלפת הדבר — דכתיב שכן נאמר: "תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחושת ותחת האבנים ברזל" ישעיה ס, יז, הרי שמשמשת הלשון "תחת" במובן של החלפת הדבר בדבר אחר. והלכך ומשום כך נקבע מובנה על פי הנסיבות שבהן היא נאמרה. ולכן, גבי אצל, בענין קדשי מזבח, דעבדין שעושים תמורה — לישנא דאתפוסי לשון התפסה הוא. ואילו גבי אצל, בענין קדשי בדק הבית, דלא עבדין שאין הם עושים תמורה — לישנא דאחולי לשון חילול הוא.

3 אמר רבא: אפילו בקדשי מזבח, שדינם שהם עושים תמורה, פעמים משכחת לה לישנא דאחולי מוצא אתה כי לשון "תחת" לשון של חילול הוא. ומסביר את דבריו: כגון שהיה קרבן ההקדש בעל מום, שאין הוא עומד להקרבה אלא לפדיון, והמיר עליו בהמת חולין בלשון "הרי זו תחת זו" — אף שחל דין התמורה, שהרי אף שהיא בעלת מום מכל מקום קדושה היא בקדושת מזבח וראויה לעשות תמורה, ואף על פי כן הריהי מתחללת בלשון זו.

4 אמר רב אשי: אפילו באופן זה שהביא רבא, שהיה קרבן ההקדש בעל מום נמי משכחת לה לישנא דאחולי, ומשכחת לישנא דאתפוסי גם כן, יש ומוצא אתה שהיא משמשת בלשון חילול, ויש ומוצא אתה שהיא משמשת בלשון התפסה. ומפרט את דבריו: אם אמר "זו תחת זו" כאשר ידו היתה מונחת אקודש על בהמת הקודש — לשון חול הוי הריהו, שהרי ניכרים הדברים שכוונתו שבהמת ההקדש תתחלל על בהמת החולין. ואם אמר "זו תחת זו" כאשר ידו היתה מונחת אחול על בהמת החול — לשון קודש הוה הריהו, שהרי ניכר הדבר שכוונתו שבהמת החול תתקדש בקדושת בהמת ההקדש.

5 א ועוד באותו ענין בעי שאל אביי: היו עומדות לפניו שתי בהמות של קדש שהן בעלות מום, ושתי בהמות של חולין תמימות, ואמר "הרי אלו תחת אלו", בלא שהניח ידיו על אלו או על אלו, מהו הדין?

6 וצדדי השאלה: מי האם אמר התכוון בכך לאתפוסי להתפיס את קדושת שתי בהמות ההקדש על שתי בהמות החולין, כדין התמורה — ולקי ולוקה הוא פעמיים מלקות על כך, כשאר הממירים שלוקים. או דלמא שמא: כיון שיתכן שלחלל את בהמת ההקדש בעלת המום על בהמת החולין הוא מתכוין, שכן כלל הוא כי כל היכא דאיכא היתרא היכן שיש אפשרות שייעשה הדבר בהיתר ואפשרות שייעשה הדבר באיסור — לא שביק איניש היתרא ועביד איסורא אין אדם עוזב את ההיתר ועושה איסור, ואף כאן לא היתה כוונתו אלא לחלל את שתי בהמות ההקדש, ואין הוא לוקה על כך?

7 והוסיף אביי ושאל: אם תמצי תרצה לומר כי כל היכא דאיכא היתרא, לא שביק איניש ועביד איסורא היכן שיש היתר, אין אדם עוזב היתר ועושה איסור, ונסכם איפוא בבעיה הקודמת שאין הוא לוקה, שכן כוונתו היתה לחילול, עדיין יש לדון במקרה שהיו עומדות לפניו שתי בהמות של קודש, ורק אחת מהן בעלת מום, והשניה תמימה. וכן עמדו לפניו שתי בהמות של חולין, ורק אחת מהן בעלת מום, והשניה היא תמימה. ואמר "הרי אלו תחת אלו", מהו הדין?

8 והרי אף שברור שבבהמת ההקדש התמימה חלה לשון "תחת" במובן של התפסה בתמורה, ואולם אין זה ברור באיזו מבהמות החולין החיל את התמורה הזו, ואלו צדדי השאלה: מי האם אמר התכוון בדבריו שבהמת החולין התמימה תהיה תחת בהמת ההקדש התמימה — ונמצא כי לאתפוסי להתפסה אותה בתמורה התכוון ולוקה על כך, ואילו בעלת מום של החולין תהיה תחת בעלת מום של הקדש — ואין זו לשון התפסת תמורה, אלא לאחולי לחילול התכוון ואין הוא לוקה על כך.

9 או דלמא שמא כוונתו היתה שהבהמה התמימה של חולין תהיה תחת בעלת מום של הקדש, והרי זו התפסת תמורה, שכך הוא מדין התמורה שהממיר בעלת מום בתמימה — הריהי תמורה ולוקה על כך, ושתהיה בעלת מום של חולין — תחת תמימה של הקדש, ואף זו לשון התפסה, שהרי אף בכך חל דין התמורה שהממיר תמימה בבעלת מום — הריהי תמורה ולוקה על כך, ונמצא שעל תרוייהו לקי שתיהן לוקה? ו

10 הוסיף ושאל אביי: אף אם תמצי תרצה לומר כי כל היכא דאיכא היתירא היכן שיש היתר — לא עביד איסורא אין אדם עושה איסור, ולאחולי ולחילול הוא מתכוין, ולא לקי ואינו לוקה על כך פעמיים מלקות, אלא אחת, עדיין יש לדון במקרה שהיו עומדות לפניו שלש בהמות של קדש ואחת מהן בעלת מום, והשתיים האחרות תמימות. וכן שלשה בהמות של חולין שכולן תמימות, ואמר "הרי אלו תחת אלו", מה הדין?

11 וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אומרים אנו מתוך שבוודאי כוונתו לומר ששתי התמימות של החולין תהיינה תחת שתי התמימות של הקדש, ולמשמעות אתפוסי התפסה בדין התמורה, כדינה הרגיל של לשון "תחת" התכוון — ודאי התכוין שהבהמה השלישית משלש התמימות של החולין נמי גם כן תהיה תחת בעלת מום של ההקדש — ולמשמעות אתפוסי להתפסה בתמורה התכוין, והריהו איפוא לוקה על שלש תמורות. או דלמא שמא: הכא נמי כאן גם כן אומרים אנו את הכלל שכל היכא דאיכא היתירא, לא עביד איסורא כל היכן שיש היתר, אין אדם עושה איסור, ולכן יש לומר שכוונתו בההיא בתרייתא באותה בהמה אחרונה שמבין שלוש התמימות של חולין — לאחולי הוי לחילול בהמת ההקדש הריהי, ולא להמרה, ואין הוא לוקה על כך.

12 ב ואם תימצי תרצה לומר כי הכא נמי כאן, באופן של הבעיה הקודמת גם כן אין הוא לוקה על השלישית, וטעם הדבר: שכן כיון דאכתי גברא שעדיין אדם זה לא איתחזק באיסורי הוחזק באיסורים, כמי שרגיל לעבור על איסורים שהרי טרם עבר על איסור שלוש פעמים, שיש בהן כדי חזקה, ומשום כך אומרים אנו בו את הכלל כי לא שביק התירא ועביד איסורא אין אדם מניח היתר ועושה איסור. ומעתה בעי שאל רב אשי: היו עומדות לפניו ארבע בהמות של קדש שלוש מהן תמימות, ואחת מהן היא בעלת מום, וכן עמדו לפניו ארבע בהמות תמימות של חולין, ואמר "הרי אלו תחת אלו" מהו הדין?

13 וצדדי השאלה: הכא כאן ודאי כיון דאיתחזק גברא באיסורי שהוחזק האדם באיסורים, שהרי ודאי בשלוש התמימות של ההקדש המיר — והרי איפוא יש לומר שאף בבהמת ההקדש הרביעית, בעלת המום, גם כן המיר, והריהו בכולן לקי לוקה בארבע סדרות של מלקיות.

14 או דלמא שמא יש לומר כי אף על גב דאיתחזק באיסורא אף על פי שהוחזק אדם זה באיסור, וממעשיו נראה שאין הוא נרתע מלעבור עבירה, ואולם עדיין כלל הוא אף לגבי אדם שכזה שלא שביק איניש היתירא ועביד איסורא אין אדם מניח היתר ועושה איסור, והוי בתרייתא לאחולי הוי והרי כוונתו לגבי הבהמה האחרונה, הרביעית של ההקדש לחילול הריהי? ומסכמים: לא נמצא פתרון לכל הבעיות הללו, ולכך תיקו תעמודנה במקומן.

15 ג שנינו במשנה שהאומר "הרי זו בהמת חולין מחוללת על זו בהמת הקדש", אם היתה בהמת ההקדש בעל מום — יצא לחולין, ואולם צריך להעריך את שוויה של בהמת ההקדש, ואם הוא עולה על שווי בהמת החולין — צריך להשלים להקדש את ההפרש שביניהן "לעשות דמים". ובהסברן של שתי הלכות אלה נחלקו חכמים.

16 אמר ר' יוחנן: דין זה שיצא ההקדש לחולין — הריהו דבר תורה, שכן מן התורה אפילו הקדש השווה מאה מנה שחולל על שווה פרוטה — הריהו מחולל בכך. ואילו דין זה שצריך לעשות דמים — הריהו מדבריהם של חכמים, שתקנו כן על מנת שלא יפסיד ההקדש. ואילו ריש לקיש אמר: אף דין זה שצריך לעשות דמים — הריהו דבר תורה.

17 ודנים במחלוקתם: במאי עסקינן במה, באיזה אופן, אנו עוסקים כאן במחלוקת זו? אי נימא אם נאמר שעוסקים אנו במקרה שההבדל בין הערך הממשי של בהמת ההקדש, ובין ערך הבהמה שניתנה כפדיון, היה עד כדי ששית שתות ולא יותר, שהוא הפרש המחיל דין אונאה שהמקח נקנה ואולם צריך המאנה להשיב את הפרש הדמים — האם בהא נימא בזה יאמר ריש לקיש שאף דין זה שבמשנתנו שצריך לעשות דמים הוא דבר תורה?

18 והא תנן והרי שנינו במשנה במסכת בבא מציעא: אלו דברים שאין להם דין אונאה: העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות, הרי איפוא שאין ההקדש בכלל דיני האונאה, ולמה נדרש הוא להחזיר להקדש את הפרש הדמים?

19 אלא אם נאמר שמחלוקת זו בין ר' יוחנן לריש לקיש הריהי במקרה שהיה הפרש הדמים יותר משישית שבכגון זה יש כבר בטול מקח, שבכך מתבטלת בכך המכירה, ואולם באופן זה יש לשאול, לכיוון ההפוך: וכי בהא נימא בזה יאמר ר' יוחנן שדין זה שצריך לעשות דמים הוא מדבריהם של חכמים?

20 והאמר והרי אמר ר' ירמיה על המשנה המונה את הדברים שאין בהם דין אונאה כי מבין כל אלה מיוחד הוא דין הקרקעות של חולין, ור' יונה אמר זאת על דין ההקדשות. ותרווייהו משמיה שניהם בשמו של ר' יוחנן אמרי אמרו זאת, שמיוחד אותו הדבר הקרקעות או ההקדשות בכך שאמנם דין אונאה אם היתה עד כדי שתות — אין להן, אבל דין ביטול מקח אם היתה יותר משתות — יש להם. נמצא שלדעת ר' יונה שיטת ר' יוחנן היא שיש ביטול מקח בהקדשות מן התורה, ומדוע נאמר משמו כי השבת הדמים היא רק מדברי חכמים?

21 ומשיבים: לעולם תפרש כי מחלוקת זו של ר' יוחנן וריש לקיש היא בהפרש שיש בו כדי ביטול מקח שתות, ואולם איפוך הפוך את שמות האומרים את השיטות, שהדעה שיוחסה לר' יוחנן הריהי של ריש לקיש, וזו שיוחסה לריש לקיש הריהי של ר' יוחנן. ונמצא איפוא שדעת ר' יוחנן במחלוקת זו שדין השבת הדמים הוא מן התורה.

22 ושואלים על כך: ומי מצית אמרת איפוך והאם יכול אתה לומר שיש להפוך את שמות בעלי השיטות? הניחא למאן דאמר זה נוח למי שאומר, ר' יונה את דברי ר' יוחנן אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם בענין ההקדשות, ואם כן, כל שכן שכך הוא הדין אף בענין קרקעות.

23 אלא למאן דאמר למי שאומר, ר' ירמיה כי דווקא בענין הקרקעות הוא שאמר ר' יוחנן שיש להם ביטול מקח, אבל בענין ההקדשות אין להן ביטול מקח, היכי איפוך להא איך אהפוך את זה שאמר ר' יוחנן על משנתנו בדין השבת הדמים ותאמר שהנוסח הוא "דבר תורה"?

24 ומסבירים: כך אמר ר' ירמיה: לשיטתי אכן לא תיפוך אל תהפוך את דברי ר' יוחנן וריש לקיש שעל משנתנו, ונשארו דברי ר' יוחנן שאין דין השבת דמים מדין תורה. שכן להקדשות אין דין ביטול מקח. ור' יונה הוא שהופך שיטותיהם לטעמו ועל פי זה מתיישבת שיטתו.

25 ומציעים בהסבר מחלוקת זו שנחלקו ר' ירמיה ור' יונה, שלדעת ר' ירמיה אין דין ביטול מקח בהקדש ולדעת ר' יונה יש דין ביטול מקח בהקדש: לימא אמור כי בשיטתו של שמואל קא מיפלגי הם חולקים. שאמר שמואל: הקדש ששוה מנה שחיללו על שוה פרוטה, והרי זה הפרש דמים גדול עד מאוד — הריהו מחולל. ובכך נחלקו, שר' יונה — לית ליה אין לו, אינו מקבל את שיטתו זו של שמואל, שסבור הוא שיש ביטול מקח להקדש. ואילו ר' ירמיה — אית ליה יש לו, מקבל את שיטת שמואל, שסבור הוא שאין דין ביטול מקח בהקדש.

26 ודוחים: לא, אין צורך להעמיד כך את מחלוקתם, אלא בין דמר לחכם זה ובין דמר לחכם זה — אית ליה יש לו, מקבל את שיטת שמואל, ואולם בזאת נחלקו, שר' יונה סבר: כי כאשר אמר שמואל את שיטתו זו — הרי זה דווקא בדיעבד משכבר נעשה מעשה, שאם נתאנה ההקדש ביותר משתות אין המקח בטל, אבל לכתחלה — לא אמר שיהא מותר לאנות את ההקדש ביותר משתות. ואילו ר' ירמיה סבר: אפילו לכתחלה אמר שמואל שמותר לאנות את ההקדש ביותר משתות.

27 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר: לעולם לא תיפוך אל תהפוך את דברי ר' יוחנן וריש לקיש בדין השבת דמים שבמשנתנו, ודקא קשיא ומה שהיה קשה לך על שיטת ריש לקיש הסבור כי דין זה שצריך "לעשות דמים" הוא מן התורה ממתניתין המשנה האומרת "אלו דברים שאין להם אונאה... וההקדשות", הרי שאין דין השבת דמים בהקדש מן התורה — הרי זה כהסברו של רב חסדא, שכן

28 אמר רב חסדא: מה שנאמר במשנה שאין להן אונאה — הכוונה היא: שאינן בתורת דין אונאה הרגיל. שבעוד שכרגיל אין השבת דמים באונאה בפחות מששית "כדי אונאה", הרי דינם של הקדשות שאפילו בפחות מכדי אונאה — חוזר, כלומר, מחזיר את ההפרש.

29 א ובענין השבת דמים להקדש, כאשר נמצא שהתחלל בפחות משוויו, אמר עולא: לא אמרו שיש להשיב להקדש את ההפרש, אלא בשמוי ששמו, העריכו את שוויו בתרי בשנים, שרק שני אנשים הם שהעריכו, ואחר כך באו שלושה אחרים כדין ושמוהו ביותר, אבל בהקדש השמוי בתלתא בשלושה, וכסכום הזה שולם להקדש — ומעתה אף על גב דאתי אף על פי שבאו לאחר מכן עוד ששמו אותו, ונישום במאה אנשים שהעריכו את שווי ההקדש ביותר — לא הדר אין מחזיר להקדש את ההפרש.

30 ושואלים: איני האמנם כן? והאמר והרי אמר רב ספרא: היכא אמר היכן נאמר כלל זה שמאה אנשים הריהם נחשבים כתרי כשנים ותרי ושנים כמאה? — הרי זה דווקא לענין עדות, שכן דין עדות היא בשניים, אבל לענין שבאומדנא הערכה — בתר אחר מספר הדעות האנשים אזלינן הולכים אנו, ולענייננו, צריך לקבל את דעתם של המאה, וצריך להחזיר להקדש את הפרש הדמים.

31 ותו ועוד, אף במקרה שהיו בתחילה תלתא שלושה שהעריכו את שווי ההקדש, ולאחר מכן תלתא שלושה אחרים העריכו בסכום את שוויו, גבוה משל קודמיהם, האם לא אזלינן בתר בתרא אין אנו הולכים אז אחר דברי הקבוצה האחרונה? שכן כלל הוא שיד הקדש על העליונה!

32 ומשיבים: קסבר סבור הוא עולא כי דין זה שצריך לעשות דמים — אין הוא מן התורה, אלא מדבריהם של חכמים, וכל הלכה דרבנן של חכמים — אקילו הקלו בה רבנן חכמים, ולכן אף שהמאה ששמו אחר השלושה העריכו ביותר — אין מחמירים לנהוג כהערכתם.

33 ב משנה הרוצה לעשות תמורה, ואומר "הרי בהמת חולין זו תחת עולה", או שאמר "הרי בהמת חולין זו תחת חטאת", שלא אמר שתהא תחת עולה או חטאת מסויימת, אלא בסתם — לא אמר כלום. שאין התמורה חלה אלא בממיר על בהמת הקדש מסויימת. עמדו לפניו בהמת חולין ובהמת חטאת ואמר "הרי בהמת חולין זו תחת חטאת זו", וכן אם עמדו לפניו בהמת חולין ובהמת עולה ואמר "הרי בהמת חולין זו תחת עולה זו" — הרי זו תמורה. ואם אמר "הרי בהמת חולין זו תחת בהמת חטאת שיש לי בבית", וכן אם אמר "הרי בהמת חולין זו תחת עולה שיש לי בבית", אם אכן היה לו בבית באותה שעה קרבן עולה או חטאת — דבריו קיימים.

34 אם אמר על הבהמה טמאה וכן אם אמר על בהמה שהיא בעלת מום "הרי אלו עולה" — לא אמר כלום. שהרי אין אלה ראויות ליקרב על המזבח. ואולם אם אמר עליהן "הרי אלו לעולה" — ימכרו, ויביא בדמיהם עולה, שהרי יש במשמעות הלשון "לעולה" — לצורך עולה, שנמכרים ומביא בדמיהם קרבן עולה.

35 ג גמרא שנינו במשנה שאם אמר על בהמת חולין "הרי זו תחת עולה" — לא אמר כלום. ובענין זה אמר רב יהודה, אמר רב: מתניתין משנתנו זו הריהי שלא כשיטת ר' מאיר, דאי שכן אם כשיטת ר' מאיר — הא הרי לשיטתו אין אדם מוציא דבריו לבטלה. וזה שאמר "הרי זו תחת עולה", לא הוציא דבריו לבטלה, וכוונתו היתה לעולה שיש לו בבית.

36 ד עוד שנינו במשנתנו שאם אמר על הבהמה הטמאה ועל הבהמה בעלת המום "הרי אלו לעולה" ימכרו, ויביא בדמיו עולה. ומדייקים בדברים: טעמא הטעם דווקא משום שהרי אלו בהמה טמאה ובעלת מום, דלא חזיין שאינן ראויות להקרבה — משום כך לא בעיין מומא אינן צריכות שיפול בהן מום על מנת שימכרו לדמיהן. אבל המפריש נקבה לאשם או לעולה, שאינה ראויה לקרבנות אלה, אבל ראויה היא לקרבנות אחרים — בעיין מומא צריכות שיפול בהן מום על מנת שימכרו לדמיהן.

37 ומכאן, אמר רב יהודה, אמר רב: מתניתין משנתנו הריהי שלא כר' שמעון. דתנן שכן שנינו במשנה במסכתנו, ר' שמעון אומר: המפריש נקבה לאשמו, תימכר שלא במום,